יהדות של חירות היא יהדות עתיקה כימי המקרא עצמו, ושורשיה נעוצים במקורותיהם ההיסטוריים העמוקים ביותר של בני ישראל. היא מקדימה בעידנים רבים את המהפכות החברתיות בעת החדשה ואת לידתן של הדמוקרטיות המערביות, והיא עומדת בבסיסם של רוב המאבקים לדמוקרטיה ולשוויון גם בימינו. זוהי יהדות הרואה במסע של האדם לחירות – כיחיד וכחברה – את בבת עינה של מסורת ישראל. היא איננה מבקשת להקל בהלכה או להחמיר בה, לשמר את עולם העבר או להפך – להחריבו. היא מציעה לפגוש את היהדות כמסורת וכתרבות שנקודת השיא שלהן היא יציאת מצרים. עבור יהודים של חירות, "זכר יציאת מצרים" אינו רק זיכרון הרואי וטראומטי של מקרה שאירע ברצף ההיסטוריה, אלא זהו אירוע מכונן, שהמהלכים שקדמו לו בהיסטוריה ובסיפור המקודש כולו – זורמים כולם לקראתו ואליו. וכך גם מעברו האחר – כל מה שמתואר לאחר אירוע זה צבוע גם הוא בהפקת הלקחים מתקופת העבדות ומהיציאה ממנה.
לקריאת הגיליון המלא בגרסת הדפדוף
יהודים של חירות רואים בזיכרון הפעיל של יציאת מצרים אות אזהרה תמידי מפני הנטייה האנושית בכלל, ושל בני ישראל בפרט, להימלט ממלוא המשמעות של החירות אל חיקן נוסך הביטחון של העבדות והסמכות החיצונית. יהודים של יציאת מצרים הם יהודים החרדים מהסכנה הברורה והמיידית שעומדת בפני מורשתם נוכח טשטוש ליבת החירות שלה.
יהדות של חירות היא חמקמקה ועדינה, ולפעמים בלתי נראית. כמו האוויר שאנו נושמים, היא תשתית כה יסודית בתרבות ישראל, עד שהיא נעשית לעתים שקופה ואף נשכחת. במשך תקופות ארוכות היא תתכסה ותוסתר מתחת לרבדים אחרים שנוצרו בתרבות היהודית והולבשו עליה עד לבלי הכר. ואף על פי כן, היא יודעת לבצבץ בתקופות מבחן, ותמיד תבקש לעורר חיפוש, תהייה וחירות תודעתית ומחשבתית אמיצה.
ככל עורקי התרבות היהודית לדורותיה וזרמיה, גם יהדות של חירות ניצבת על שני העמודים הבסיסיים של המסורת: יציאת מצרים וברית סיני. שני מוקדי התרחשות אלה מחוברים בסיפור המקראי בהקשר של עלילה, תוכן וזמן, ולכן הם מתוארים בדרך כלל כיחידה אחת קשיחה, המטשטשת את מוקדיה השונים. קריאה של חירות מבקשת למקד מחדש את מרכז הכובד ולחדד את השאלה, מי מבין המוקדים האלו הוא מטרתו של האחר: האם בני ישראל יצאו ממצרים כדי שיוכלו לקבל עליהם את עולו של האדון החדש – אלוהי ישראל, או שמא הם קיבלו עליהם עול מלכות שמים כדי שיוכלו לצאת ממצרים, קרי – להיות בני חורין?
במסורת המדרשית של חז"ל ושל תרבות ההלכה, התשובה חד־משמעית: האל הוציא את בני ישראל מעבדות מצרים כדי להופכם לעבדיו, ולכן רגע השיא של מערכת היחסים הוא ברית סיני, שבה האדון מוסר לעבדיו החדשים את החוקים והכללים של שלטונו, בליווי מערכת מפורטת של גמול, שכר ועונש. בהתאם לקריאה זאת, אין האדון החדש צריך לנמק את חוקיו ומשפטיו, והם אינם חייבים להתאים לתפיסות של מוסר וצדק. חוקיו של האל מוחלטים ונובעים מסמכותו כאדון העולם, וכמי שבני ישראל חייבים לו את יציאתם מהשעבוד במצרים. במובן זה בני ישראל החליפו את השעבוד הנורא במצרים בהשתעבדות מרצון למלכות האל.
יהדות של חירות, לעומת זאת, קוראת את ברית סיני דרך המשקפיים של יציאת מצרים, ולפיכך מבחינה בברית סיני המבצבצת כבר במעמד הסנה הבוער, בעת ההקדשה של משה לשליח של חירות עבור בני ישראל. כאשר מקשיבים באמת לקולו של האל, המזהה את עצמו מתוך הסנה כ"אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" (שמות ג, יד), מבינים את ברית סיני לגמרי אחרת. "אהיה אשר אהיה" נשמע לפתע ברור כל כך: אני כמו האש, אני החירות הנצחית להתהוות בכל דרך, אינני מתחייב על צורה כלשהי שרק באמצעותה אתגלה ואופיע, האפשרויות הן אין־סופיות. אלוהים אומר למשה באמצעות אש ומילים כי התשובה החשובה ביותר לשאלתו, "מי הוא אלוהי ישראל?" היא "אהיה אשר אהיה" – אלוהי החירות הנצחית, הוויה דינמית וצומחת שממשיכה לְעולם להתהוות מתוך חירות מוחלטת.
יהדות של חירות קוראת גם את מעמד הר סיני ועשרת הדיברות באופן אחר מהמסורת המדרשית. אלוהי החירות הנצחית הוציא את שבטי ישראל מעבדות ארוכה ואפלה, כי זה מה שעושה אלוהי חירות הנחוש למצוא לו עם שיבשר את בשורת החירות לעולם כולו. "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט ו), זהו המסר שהאל מעביר לבני ולבנות ישראל לקראת ההתגלות בהר סיני. תפקידם של בני ישראל בברית הזאת הוא להיות מודל לחיים של חירות עבור האנושות כולה.
חפזונו של אלוהי ישראל להעמיד את העבדים שאך זה יצאו מעבדות מצרים למרגלות הר סיני, נועד להציב את מסע החירות הזה על בסיס איתן ובר־קיימא. הכותרת הראשית של הדברים שנאמרו בסיני – עשרת הדיברות – מנסחת בבהירות את העיקרון המכונן של ברית זו: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ ב). פרשנים וחוקרים רבים כבר האירו שעשרת הדיברות אינם מנוסחים בלשון משפטית. להתגלות בהר סיני ולברית סיני יש מטרה אחרת: לקבוע את כללי היסוד של החירות והאחריות לאומה חדשה של בני חורין.
זהו אלוהים שפונה אל היחיד ("אֱלֹהֶיךָ") בתור בן חורין ("אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים"). אלוהים שדרגת ההתגלות הגבוהה ביותר שלו באה לידי ביטוי במפגש של "פנים אל פנים". ומשום שמדובר ב"פנים" – בחותם האישיות הפרטית, המשתנה והדינמית – ממילא מובן שאסור לעבוד אלוהי "מסכה", אלילים שצלמיהם קפואים, נוקשים ולא מתחדשים ("לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי"). זהו אלוהים שאוסר לחלל ולהשחית את השפה ואת הלשון ("לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא"), מכיוון שאמת ואמינות בדיבור הן עקרונות בסיס לחיים של חירות. זהו אל הדואג שנתַרגל את חירותנו לפחות פעם בשבוע (שבת), כדי שלא נשכח אף פעם את היותנו בני חורין ואת אחריותנו לחירות הזולת הכפוף לנו ("לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ"). זהו אל שאוסר עלינו לשכוח את עברנו ("כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ"), וזאת משום שנוכחות התרבות העצמית המיוחדת שלנו בחיינו היא הערובה היחידה לאריכות ימינו גם לאחר לכתנו.
כללי החירות הללו נמשכים מעקרונות החירות הפרטית אל עקרונות האחריות החברתית. כדי שיהודים של חירות לא יחשבו שהיוֹתם בני חוֹרין מקנה להם זכוּת לעשׂות ככל העולה על רוחם, כדי שלא יתבלבלו בין חירות להפקרות, מתווספים חמישה דיברות שמנוסחים באופן שלילי: יש גבולות לחירות. והגבולות הם מרחבי החירות של האדם האחר. אינך יכול לחיות חיים של חירות על חשבון חירותו של האחר לחיות – "לֹא תִרְצָח"; חירותו לקניין על רכושו – "לֹא תִּגְּּנֹב"; חירותו לשמור על תאו המשפחתי – "לֹא תִּנְאָף"; בן החורין נדרש להגביל את חירות הדיבור שלו, הפוגעת בחירות חברו למשפט צדק – "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר"; ועל כך נוסף הדיבר החותם: "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ". הדיבר העשירי מגדיר את חמידת חייו של האחר כמצב שמרחיק את האדם מחירותו. אם חמדת, איבדת את חירותך באופן העמוק ביותר – אתה חי חיים של מישהו אחר.
יהודים של חירות רואים בזיכרון הפעיל של יציאת מצרים אות אזהרה תמידי מפני הנטייה האנושית בכלל, ושל בני ישראל בפרט, להימלט ממלוא המשמעות של החירות אל חיקן נוסך הביטחון של העבדות והסמכות החיצונית
עבור יהודים של חירות, עשרת הדיברות אינם חוקים או מצוות – הם כללים בסיסיים לחיים של חירות ואחריות, והם הערובה היסודית ביותר לכך שחברה לא תהפוך להיות משעבדת ומשועבדת.
יהדות של חירות רואה בשבת את ליבת התרגול המעשי לחיים של חירות במציאות שיש בה שעבודים הכרחיים. את השבת קיבלו בני ישראל מיד לאחר יציאת מצרים ועוד לפני התרחשות מעמד הר סיני, ואין בכך כל פלא. בני ישראל, שזה עתה ראו את אדוניהם העריצים טובעים לעיניהם בים סוף, מקבלים את מצוות השבת כערובה לכך שלא ייפלו שוב למלכודת העבדות, שמשכיחה את האפשרות לחיים של שוויון. מראשית הופעתה על במת ההיסטוריה המקודשת של ישראל, מתוארת השבת כתגובה למצרים וכתזכורת חד־שבועית קבועה לכך שלכל אדם יש זכות למנה קבועה של חיים בשוויון בסיסי ובחירות. מעמד הר סיני, ובו הדיבר על השבת, הבהיר לחלוטין את הקשר בין הדברים:
שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ … לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. וְזָכַרְתָּ כִּי־עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל־כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַׁבָּת
הפירוט הארוך בעשרת הדיברות של אלה שאסור להעבידם בשבת, אינו מותיר ספק באשר לעיקרון הסוציאלי שלו ולקשר שלו לעברם הדואב של בני ישראל כעבדים. זהו יום של מנוחה לכולם – אין הבדל בין משפחתו של אדם, עבדיו ועובדיו וגם חיות המשק שלו: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (שמות כג יב).
יהודים של חירות יוצרים לעצמם בתוך הזמן איים של חירות. הם מודעים לכך שבכל תקופה ובכל תרבות בני אדם נולדים לתוך "מצרים" משלהם – תנאי לידה וגידול, חינוך, מנהגים, חוקים ומחויבויות. כל אלה מכוננים את קיומנו ואת זהותנו, אך גם מגבילים אותנו. חוכמת החירות ועבודתה מבקשות לפתוח רווחים, ליצור איים גדלים והולכים של חירות, מתוך אחריות ומחויבות לכלל. איים אלה הם אורות המאירים גם את רגעי הקושי בעבודה, והם מאפשרים לאדם לתרגל את חירותו, לחוש אותה ואף לשאוב ממנה כוח ועוצמה רוחנית בזמנים של עבודת פרנסה וחיים משעבדים ושוחקים.
השבת צמחה והתפתחה בתרבות החפצה לחקוק את השחרור מעבדות באמצעות טקסים ופעולות קבועים בתוך חיי ההווה. מסיבה זו, יהדות של חירות שומרת את השבת כדי להיות בת חורין, ולא מנטרלת את החירות כדי לשמור את השבת.
יהדות של חירות רואה במערכות החוק הדמוקרטיות והשוויוניות הגשמה ופיתוח של חזון היהדות. עבורה, אין החוק האזרחי במדינה הדמוקרטית בגדר "ערכאות של גויים", או סתירה לרוחה של ההלכה היהודית. להפך, זו הרחבה והגשמה שלה
ראיית השבת כיום שבו מנסים לתרגל ולממש את החירות, מציבה אותה כמועד היסודי במערכת שלמה ומגוונת של מועדים (פסח, שבועות, סוכות) ומנגנונים חברתיים־כלכליים אחרים (שמיטה, יובל, איסור ריבית ועוד), שתפקידם גם הוא לתרגל חירות ולבטל את המערכות הכלכליות שיוצרות באופן הכרחי שעבוד של החלשים בחברה.
זאת גם הסיבה לכך שמיד לאחר מעמד הר סיני ועשרת הדיברות, מגיע ביטולה המעשי של העבדות בישראל. בפרשת "עבד עברי", הפותחת את רצף החוקים שלאחר עשרת הדיברות, מגביל המקרא את משך העבדות לשש שנים לכל היותר, ומעניק ל"עבד" זה מלוא הטנא זכויות ופיצויים מהמעביד. יהודים של חירות מבחינים בתגובת המקרא למקרה שבו ה"עבד" – שאיננו באמת עבד במלוא מובן המילה – מעוניין בכל זאת להפוך לעבד "אמיתי" לכל ימי חייו. עונשו של זה ברור וחד־משמעי: "וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אׇזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ" (שמות כא ו). אדם שהחליט להיות עבד לעולם, מסומן לגנאי באוזנו המנוקבת כדי להרתיע אחרים ולהזהירם מפני העבדות. האדם הוא בן חורין גם להיות עבד, אבל חברת החירות מסמנת זאת לגנאי, למען יראו וייראו.
המסר המקראי המרכזי העובר בברית סיני הוא הניסיון לשמירה על בני ישראל בני חורין לאורך זמן. דבר זה תלוי ועומד על יכולתם לשמר את החירות בינם לבין עצמם ובינם לבין הגרים והחלשים בחברה. וזו אינה רק ברית התלויה בטיב היחס לבני אדם, אלא גם ברית אקולוגית הקשורה ליחסם של בני אדם אל בעלי החיים והצמחים, כפי שמודגש במפורש בחוקי השבת, חוקי שנת השמיטה ושנת היובל.
חוקים אלה נחתמים בהמשך הטקסט המקראי במילים הקושרות באופן חד־משמעי את השמיטה והיובל ליציאת מצרים: "אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת"(ויקרא כו יג). את המילה קוממיות מפרשים חכמי המדרש: "בקומה זקופה, שאי אתם יראים מפני שום בריה" (מדרש ספרא). זקיפות קומה זאת של בני החורין אף זכתה להיות פועל מוביל בפסקה הפותחת של מגילת העצמאות: "בארץ ישראל קם העם היהודי […] בה חי חיי קוממיות ממלכתית".
יהודים של חירות קוראים מתוך האש של לפיד החירות לא רק את מה שמתרחש מרגע יציאת מצרים והלאה, אלא גם את שסופר במקרא הרבה לפניה. גם סיפורי הבריאה בבראשית נקראים כתיאור מפעים במקוריותו, הממוקד בשתי האפשרויות העומדות בפני האדם בבוחרו את עקרונות חייו הפרטיים והחברתיים: צלם אלוהים או עפר מן האדמה, זכר ונקבה שווים ברגע היבראם: "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם" (בראשית ה ב), או האפשרות האחרת, שבה איש משעבד אישה: "וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ" (בראשית ג טז). שני סיפורי אדם ושני סיפורי בריאה פותחים את סיפורי היסוד שבהם מושרשת תרבות ישראל. אדם מבורך ואדם מקולל. באחד חיים ובשני מוות. באחד אדם שהוא בן חורין, ריבון נאור של הטבע; ובשני, עבד ומשעבד, אדם מנוכר לעצמו ולטבע.
יהודים של חירות רואים בסיפור הבריאה יסוד רוחני, המצדיק את זכותו של האדם לחירות ולשוויון. עבורם זהו סיפורו של אל אחד שבורא עולם מתוך חירות גמורה, ללא כוח חיצוני הכופה עליו דבר. ולא זאת בלבד, האל החופשי והאחד הזה בורא אדם שאף הוא אחד (אף שהוא מפוצל לשניים), ושאף הוא מעין אלוהים נוסף – בן חורין ובעל בחירה חופשית, היכול לבצע את בחירותיו ושגיאותיו כראות עיניו. אדם ראשון זה, הזכר והנקבה הראשונים, העניקו לצאצאיהם את אותן תכונות, צלם אלוהים וחופש בחירה. ומאותה סיבה, גם לצאצאיהם אין זכות לשלוט בצאצאים אחרים. כולם מגיעים ממקום אחד, ולכן כולם שווים.
יהודים של חירות חוקקים בלבם את רוח דבריהם הנוקבים של חכמי המשנה, אשר קבעו הלכות לשמירה על קדושת חיי האדם וכבודו, גם כאשר מדובר באדם פושע ומזיק לחברה:
לפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי, לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא. וּמִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ אַבָּא גָדוֹל מֵאָבִיךָ. וְשֶׁלֹּא יְהוּ מִינִין אוֹמְרִים, הַרְבֵּה רְשׁוּיוֹת בַּשָּׁמָיִם. וּלְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד וְכֻלָּן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאֵין אֶחָד מֵהֶן דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר, בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם.
יהדות של חירות מפרשת באותו אופן את שאר סיפורי הראשית, ובעיקר את סיפורי האבות והאימהות, כסיפורם של יחידים שהצליחו להשתחרר מכבלי החברה שבה גדלו ומשעבודיה ולצאת לדרך חדשה. דמותו בת החורין של נוח, איש צדיק בדורותיו, ואברהם אחריו, הן דמויות המופת שלה. במסורת המדרשית אברהם מוצג כאדם חופשי, אשר חירותו התודעתית הובילה אותו לנפץ את אלילי הוריו וילדותו ולעשות "לֵךְ לְךָ" אל ארץ לא ידועה. וכפי שיציאת מצרים מקבלת את השלמתה בברית האחריות של סיני, כך גם דמותו של אברהם אינה מייצגת רק את מסע החירות, אלא גם את האחריות והמוסריות החברתית הנגזרות מעֶקרון החירות שמתוכו הוא פועל. הוא לא מאמין רק בחירות, אלא גם בצדק, במוסר ובמשפט, כתנאים בל יעברו לקיומה. מתוך אותן חירות ואחריות הוא יודע שהוא יכול להתריס בפני האלוהים – "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" (בראשית יח כה).
במסורת החירות של היהדות, האל אינו פטור ממחויבות לשוויון במשפט, כאשר הוא עצמו עומד מול האדם שנברא בצלמו. לאדם יש זכויות יסוד גם כחלק מהחברה וגם בעומדו בפני האל. אברהם אבינו נקרא ״עברי״, אומר המדרש, מכיוון ש״כל העולם עמד בעבר אחד והוא בעבר השני״ (בראשית רבה, מב ח) – "כל העולם" כולל במובן הזה גם את האל עצמו.
יהדות של חירות נאבקת באלילות. היא רואה קשר הדוק בין האמונה באל אחד, חסר צורה וגוף, ובין האפשרות של בני אדם לחיות כ"צלם אלוהים", שווים זה לזה בזכותם לחירות ולבחירה חופשית.
האלילות על ריבוי האלים שבה, המפצלת את השליטה בעולם לכוחות שונים הנאבקים זה בזה, יוצרת תרבויות שבהן האדם משועבד לאל זה או אחר המגולם בסמל, בצורה ובדמות, המקבעים את תודעתו של האדם ומניחים עליו כבלי שעבוד. בחברה אלילית במקרים רבים השליט אף מנכס לעצמו מעמד של אל, המאפשר לו להמשיך לשעבד את נתיניו ככל שירצה. חברה המבוססת על תרבות אלילית לעולם לא תהיה חברת חירות שוויונית.
כחלק בלתי נפרד מהאמונה באל יחיד זה, יוצר טוב ובורא גם רע – ולמרות הקשיים שדגם תיאולוגי זה יוצר עבור כל המתבונן במצב העולם והאנושות – הכריזה היהדות בשם החירות מאבק עיקש ולעתים אף אלים בעבודת האלילים. היא ראתה בעובדי האלילים ובתרבותם מערך משעבד יסודי בעולם, ועל כן נלחמה בהם מלחמת חורמה. האלימות המילולית והקונקרטית שהופנתה כלפי עובדי אלילים ותרבותם הייתה חלק מיכולתם של בני ישראל הקדומים להתנתק מכבליו התודעתיים של עולם זה ולצעוד אל בשורת החירות והאחריות.
יהדות של חירות צריכה להיאבק על מקומה מול כל מי שמנסה לסגור את תרבות ישראל בתוך גבולות של כפייה, אפליה ושעבודים שאין מהם תחנת יציאה. היא לא מוכנה להעניק בלעדיות לתפיסת יהדות שאין בה חירות מחשבה, שאלה וחופש בחירה
יהדות של חירות מתרגמת את המאבק העיקש באלילות של תקופת המקרא לאתגרי האלילות החדשים בני זמננו. התרבות האלילית עברה מן המקדשים העתיקים אל מקדשי הקניות, הצרכנות והראוותנות החיצונית. אלי הממון, הפרסום והפיתוי הכוזב תפסו את מקומם כאלים משעבדים, החיים בהיכלות של רשתות תקשורת ההמונים ותעשיות הבידור. יהדות של חירות מתנגדת לאלילות ולוחמת בה ובכל מופעיה, העתיקים והחדשים, היא מבינה את המאבק באלילות בימינו בעיקר כמאבק על חירות התודעה.
יהדות של חירות נמצאת בימינו תחת מתקפה רציפה של כוחות אליליים שונים, מבית ומחוץ: היא נמצאת במגננה מפני כוחות ומוסדות חזקים בעולמה של היהדות, הנלחמים נגד זכותה לקרוא את היהדות מתוך מרכז של חירות. יהדות של חירות צריכה להיאבק על מקומה עם כל מי שמנסה לסגור את תרבות ישראל בתוך גבולות של כפייה, אפליה ושעבודים שאין מהם תחנת יציאה. היא לא מוכנה להעניק בלעדיות לתפיסת יהדות שאין בה חירות מחשבה, שאלה וחופש בחירה. ומן העבר השני היא מאוימת על ידי כוחות השעבוד הכלכליים והאידיאולוגיים העצומים המופעלים על מי שאינם מתבצרים מאחורי חומות תודעתיות וחברתיות. יהדות של חירות חייבת לדעת להתגונן ולהיאבק למען הישרדותה ושגשוגה. את מרב משאביה במאבק הזה היא אמורה להשקיע בחינוך.
יהדות של חירות היא יהדות מחנכת, לומדת, מתפתחת. הצו העמוק "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם…" (דברים ו, ז) הובן במשך דורות כמחויבות לחינוך ולאוריינות מגיל צעיר כערובה לחיים של חירות. אדם שאינו יודע קרוא וכתוב, שלא קיבל כלי חשיבה וידע על העולם, יחסר בדרך כלל את התנאים לחיים של רווחה, חירות ובחירה חופשית.
יהודי של חירות הוא יהודי שמקפיד על חינוכו העצמי וחינוך הסובבים אותו, הוא נמצא תמיד במעגל של למידה והתפתחות, לומד ומלמד, בגיל צעיר ובגיל מבוגר, בין שהוא נאלץ לעמול לפרנסתו ובין שלאו, עשיר או עני, בריא או חולה, וכן בתקופות הריבוניות של העם, ואף ביתר שאת בתקופות של גלות והיעדר ריבונות.
יהדות של חירות נאבקת למען חינוך לחירות ולשוויון ולהקניית הידע והכלים המתאימים לחיים של חירות ואחריות. חוסר שוויון בחינוך או מערכת חינוך קלוקלת, שאינה מעניקה את כלי הידע לשחרור משעבוד מתמשך, כלכלי או אחר, הם בבחינת עוול קשה. השפעתם הרעה מסוכנת ליחיד ולחברה, ונזקם ניכר לדורות רבים.
יהדות של חירות מחנכת לחירות פרשנית של המקורות ושל סיפורי העבר היהודי. היא רואה את תרבות הוויכוח והמחלוקת שיצרו חכמי המשנה והתלמוד כפיתוח מבריק של תורת החירות המקראית. קביעתם של חכמים: "אלו ואלו דברים אלוהים חיים" (בבלי עירובין, יג ע"ב), הדגשתם את מושג החירות כחלק ממורשת ברית סיני: "חרות על הלוחות", ועקרונות היותו של כל אדם "בצלם אלוהים" הנם המשך ישיר לרוח יציאת מצרים וברית סיני. לפיכך יהדות של חירות מתנגדת לניסיון שהתעצם לאורך הדורות לסגור ולהגביל את מרחב הפרשנות של המסורת. יהדות של חירות מאמינה כי חינוך להתחדשות יהודית ולחשיבה מחדש על המסורת הוא חלק בלתי נפרד ממורשת החירות של סיני.
יהדות של חירות איננה גזענית ואינה רואה את חייו של אדם מישראל כעדיפים או יקרים יותר מחייו של כל אדם אחר. כל בני האדם נבראו בצלם אלוהים. יהדות של חירות מאמינה בבחירת ישראל, אך לא בעליונות ישראל. כפי שיש שני סיפורי בריאה, כך מציג המקרא גם שני סיפורי בחירה. יהדות של חירות מודעת עד כאב לשני העורקים המנוגדים המתרוצצים במקורות ישראל בשאלת בחירת ישראל, והיא מבצעת בחירה ביניהם. היא מכירה את העורק המקראי המבין את הבחירה במובנים גנטיים והיררכיים ואף גזעניים: "וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדשׁ לַה’ אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר" (דברים כו טז–יט). אולם היא מציבה מנגד עורק אחר ומובחן בתוך עולמה הקדום של היהדות, שבו בחירת ישראל, קדושתו וסגולתו אינן יוצרות מערך היררכי כלפי אומות העולם, אלא יחסים בין בעלי תפקיד שונה: "כִּי אַתָּה הִבְדַּלְתָּם לְךָ לְנַחֲלָה מִכֹּל עַמֵּי הָאָרֶץ" (מלכים א, ח נא–נג). משמעות בחירת ישראל היא הבדלה של קבוצה מתוך האנושות לצורך טיפוח האמונה באל אחד, כאשר מטרת־העל היא קידום ופיתוח חירות האדם וכבודו בצלם אלוהים עבור האנושות כולה.
מדינת ישראל שקמה כהמשך ישיר לחזון החירות היהודי איננה יכולה להשלים לאורך זמן עם מצב שבו חיים באחריותה בני אדם אחרים תחת כיבוש וחוסר שוויון. עבורה זו לא רק סוגיה פוליטית או ביטחונית, אלא בעיית יסוד שקיומה המתמשך פוגע בנשמת אפה של היהדות ובצידוק לתרבותה ולקיומה
שלמה המלך מחזק את תפיסת הבחירה כייעוד. בפתיחת דבריו בחנוכת המקדש הוא מדגיש – המקום המקודש איננו קדוש. אלוהים אינו יושב פה יותר מבכל מקום אחר כי "הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ" (מלכים א, ח כז). בתפילת שלמה בית המקדש נהיה לבית מפגש, ויש לו תפקיד אוניברסלי– זה מקום של סליחה, של פיוס ושל יצירת חיבורים, לא רק בין אדם לאלוהים, אלא בעיקר בין אדם לחברו: "אֵת אֲשֶׁר יֶחֱטָא אִישׁ לְרֵעֵהוּ וְנָשָׁא בוֹ אָלָה לְהַאֲלֹתוֹ" (מלכים א׳, ח לא). זאת ועוד, בית המקדש הישראלי אינו נחלת "זרע קודש" בלבד, הוא פתוח לכול:
וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ… אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ.
תפיסת הייחודיות של עם ישראל מובנת אצל שלמה באותו אופן שבו הוא מבין את מושג הקדושה של המקדש – הבדלה של עם או מרחב, שמאפשרת חיבור וקשרים. מושג הבחירה משמעותו יצירת קשר.
יהדות של חירות רואה את מצוות התורה ואת חוקיה כחוקים של אחריות, שנועדו לעגן חברה שקיימים בה חירות בסיסית ומנגנונים חברתיים מפרקי שעבוד. להבנתה, להיות מצוּוֶה משמעו לקחת אחריות. יהדות של חירות רואה את המצוות כתרגילים בחינוך האדם למשמעת עצמית, לחירות ולעצמאות, מתוך הבנה שאלה דורשות מאמץ ותרגול מתמידים. הצו או החוק המנוסחים במקרא הם ניסיון לעגן את הקיימוּת של החירות ושל האחריות החברתית בקרב בני ישראל. לא ניתנו המצוות אלא כדי לשמור על חירותו של האדם מפני יצריו ואנוכיותו הטבעית, שעלולים בעיוורונם להביא להרס החירות, הצדק והשלום בחיי חברה ובחיי הפרט כאחד.
יהדות של חירות קוראת את החוק והמצווה מתוך הסיפור (יציאת מצרים), ולא קוראת את הסיפור מתוך החוק והמצווה. שאלתו הידועה של הפרשן הקלאסי, רש"י, בפתיחת פירושו לתורה, ממחישה את ההבדל המהותי בין שתי הקריאות. על הפסוק הראשון במקרא: "בראשית ברא אלוהים" וגו', מקשה רש"י בשם אביו: מדוע נפתחה התורה בסיפורי בראשית ולא במצווה הראשונה – 'החודש הזה לכם הוא ראש חודשים'? בשאלתו של רש"י מובלעת עמדתו, כי העיקר בתורה הוא לא סיפוריה וערכי התרבות וההשקפה העולים מהם, אלא חוקיה ומצוותיה. במסלול הפרשני שבו צועדים רש"י ורוב רובה של הפרשנות הקלאסית למקרא, בני ישראל יצאו ממצרים כדי להיות עבדי האל ולקיים את מצוותיו, חוקיו ומשפטיו. בקריאה כזאת של המסורת אין משמעות ליציאת מצרים ללא קבלת המצוות בהר סיני. יהדות של חירות, לעומת זאת, רואה את המצוות כחוקים הבאים לשמור את עקרונות החירות של יציאת מצרים.
יהדות של חירות רואה בשוויון בין המינים המשך ישיר של ליבת החירות של יציאת מצרים וברית סיני והפנמתה. מתוך שני סיפורי הבריאה היא בוחרת את הדגם הראשון, שבו האדם שנברא בצלם אלוהים הנו זכר ונקבה שנבראו כאחד, ומעמדם שווה לעד. עבור יהודים של חירות, סיפור הבריאה השני, שבו נבראה האישה מצלעו של הזכר, והיא זו שגרמה את רעת הגירוש מגן עדן, הוא סיפור מקביל ועצוב על אדם הבוחר שלא לחיות חיים של צלם אלוהים, אלא כעפר מן האדמה.
יהודים של חירות יוקיעו כל אפליה, דיכוי וחוסר שוויון – מיני, מגדרי, גזעי, דתי, לאומי או אחר. כפי שחוקי המקרא ניסו בשעתם לשפר את מעמד האישה על ידי קביעה תקדימית לירושת נשים (בנות צלפחד), ובקביעת זכויות האישה בנישואים (שארה, כסותה ועונתה) ובגירושים, וכפי שחכמי התלמוד המשיכו בכך ויצרו את ה"כתובה" ואף הגבילו את האפשרות לנישואי ילדות, כך בימינו יש להשוות לחלוטין את זכויות האישה לזכויות הגבר בכל התחומים. זאת ועוד, יהדות של חירות איננה מפלה אדם בשל מינו או מיניותו. שוויון וכבוד האדם כנברא בצלם אלוהים חלים על כל בני האדם, על כל ביטוייהם המגדריים והעדפותיהם המיניות.
יהדות של חירות רואה במערכות החוק הדמוקרטיות והשוויוניות הגשמה ופיתוח של חזון היהדות. עבורה, אין החוק האזרחי במדינה הדמוקרטית בגדר "ערכאות של גויים" או סתירה לרוחה של ההלכה היהודית. להפך, זו הרחבה והגשמה שלה. יהדות של חירות רואה בהישגי החברות הדמוקרטיות ורוח הדמוקרטיה בעולם המשך ישיר של מהפכת החירות שהיהדות בישרה. עבור יהודים של חירות, מדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל היא הגשמתן המובהקת של יציאת מצרים וברית סיני.
יהדות של חירות היא ציונית במובן זה שקיומה של טריטוריה יהודית ריבונית קריטית לקיומה של מסורת יהודית חופשית ותוססת, להתפתחותה ולשגשוגה. חזון המדינה שעוגן במגילת העצמאות ביסס במדינה הצעירה את עקרונות החירות והשוויון "ללא הבדל דת גזע ומין" על יסוד ליבת המסר של נביאי ישראל – "יסודות החירות הצדק והשלום". שלושה עמודים אלה – חירות, צדק ושלום – שעליהם מציבה מגילת העצמאות את אופי משטר המדינה, אומרים את דברהּ של הציונות באופן חד וברור. עבור יהודים של חירות, חזרת היהודים לארצם והקמת המוסדות החברתיים של חירות, צדק ושלום, לאחר זוועות שהאפילו אף על התיאורים הקשים ביותר של עבדות מצרים, הן יציאת מצרים ומעמד הר סיני של ימינו. הקמת מדינת ישראל היא בעיניהם המשך ישיר לעורק החירות והאחריות של מסורת ישראל לדורותיה.
יהדות של חירות מאמינה כי בתור המשך נאמן של חזון החירות והגשמתו הפלאית, מדינת ישראל צריכה להתמודד באומץ ובנחישות מול אתגר מעמדם הלא שוויוני של מיליוני התושבים הערבים בשטחי יהודה ושומרון ותנאי העבודה היחסיים שלהם. יהדות של חירות רואה בסוגיית החירות והשוויון של תושביה הפלסטינים את האתגר היהודי־מוסרי הגדול ביותר של דורנו. מדינת ישראל שקמה כהמשך ישיר לחזון החירות היהודי איננה יכולה להשלים לאורך זמן עם מצב שבו חיים באחריותה בני אדם אחרים תחת כיבוש וחוסר שוויון. עבורה זו לא רק סוגיה פוליטית או ביטחונית, אלא בעיית יסוד שקיומה המתמשך פוגע בנשמת אפה של היהדות ובצידוק לתרבותה ולקיומה. מעבר לפגיעה העמוקה ביכולתה להיות מודל של חירות ושוויון לעולם, ככל שמצב זה מתמשך, נגרמת פגיעה אנושה בלב היהדות עצמה. ליבת החירות ביהדות נמחצת תחת צרכים אחרים, שיש בהם מן האלילות, קדושת האדמה, קדושת ההיסטוריה, קדושת קברים, קדושת הכוח והשליטה. יהודים של חירות מאמינים כי ההשגחה האלוהית שניווטה את בני ישראל לשחרור מעבדות מצרים היא האחת שגם הציבה בפניהם את האתגר הפלסטיני. עבורם, ככל שמדינת ישראל תצליח להגיע למצב שבו איננה משעבדת עם אחר, כך תשיג ותשלים את ייעודה המקורי "להיות עם חופשי בארצנו".
יהדות של חירות מקווה ומצפה לגאולה. היא שואפת להגיע ליום שבו "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת. לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו, ב ד), היא מקווה ליום שבו יגורו "זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ" (ישעיהו, יא ו), היא מייחלת ליום שבו "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה’ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו, יא ט), היא מבקשת ל"הֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים" (מלאכי ג כד), היא מתפללת ליום שבו כל בני האדם יממשו את סגולתם כצלם אלוהים מתוך כבוד, חירות ושוויון – בין כל העמים, בין כל המינים, בין האדם לטבע ובין אדם לאלוהים. ובינתיים היא לא מתייאשת – היא מפשילה שרוולים ומתאמצת. היא יהדות של חירות, ויש לה אחריות.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
