תמכו בנו
פרשת קורח: חטא ההתנשאות של אהרון
בפרשת המחתות אלוהים לא עומד מאחורי משה ואהרון ומלמד אותם לקח חשוב

פרשת קורח היא פרשה סבוכה, כמה וכמה סיפורים מתפתלים ומתלכדים בה. מורדים שונים, אג'נדות שונות, מניעים רבים, תגובות מגוונות. דרוש קשב מיוחד כדי להבין מה בדיוק התרחש, ומה היה המערך הסיבתי לאירועים. ברצוני להתבונן במרכיב אחד בשלל מרכיבי המרד – המחתות.

וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי, וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן.

וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם.

וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם, רַב לָכֶם, כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?!

ארבע קבוצות התאגדו, קרח, דתן ואבירם – משבט זבולון, און בן פלת – משבט ראובן, ומאתיים וחמישים אנשי שם. הם התאחדו סביב טענה אחת: מאחר וכל העדה כולם קדושים, מדוע תתנשאו?!

ישנן כאן שתי טענות: האחת – כל השבטים כולם קדושים, ומדוע דווקא בני לוי מנהיגים את העם? השניה – כל בני שבט לוי כולם קדושים, ומדוע רק משה ואהרון מנהיגים? משה מגיב בתחילה רק לטענה השניה, הנמענים שלו הם בני שבט לוי בלבד:

…בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ, וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו, וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו.

זֹאת עֲשׂוּ, קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת, קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ.

וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ, וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר, וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' –  הוּא הַקָּדוֹשׁ, רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי!

בינתיים יש התרחשות נוספת, דתן ואליאב מסרבים לפקודה מפורשת של משה. משה מגיב לכל קבוצת המורדים:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח: אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי ה', אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר.

וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת, וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי ה' אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ.

וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת, וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.

 

האדמה פותחת את פיה ובולעת אותם. לאחר מכן, אש יוצאת ושורפת את מאתים וחמישים אנשי השם. אחר כך באה הסגירה לפרשת המחתות:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

אֱמֹר אֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְיָרֵם אֶת הַמַּחְתֹּת מִבֵּין הַשְּׂרֵפָה וְאֶת הָאֵשׁ זְרֵה הָלְאָה כִּי קָדֵשׁוּ.

אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי ה' וַיִּקְדָּשׁוּ, וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיִּקַּח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ הַשְּׂרֻפִים וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ.

זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ.

רק לאחר מכן מתפנה משה להתמודד עם הטענה הראשונה, בדבר בחירת שבט לוי מכל השבטים:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם, שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ.

וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי, כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם.

וְהִנַּחְתָּם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה.

וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח, וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם.

התכנון יוצא אל הפועל:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּתְּנוּ אֵלָיו כָּל נְשִׂיאֵיהֶם מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָם, שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת וּמַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם.

וַיַּנַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֹּת לִפְנֵי ה' בְּאֹהֶל הָעֵדֻת.

וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים.

וַיֹּצֵא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי ה' אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּהוּ.

ישנה גם דאגה לשימור ולהפקת לקחים:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: הָשֵׁב אֶת מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי, וּתְכַל תְּלוּנֹּתָם מֵעָלַי וְלֹא יָמֻתוּ.

וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ, כֵּן עָשָׂה.

 

השוואה בין פרשת המטות לפרשת המחתות מצביעה על כמה הבדלים ומעוררת כמה שאלות.

א.    פרשת המטות היא יוזמה של ריבונו של עולם המורה למשה לבצע אותה, לעומתה פרשת המחתות היא יוזמה של משה ללא גיבוי של ריבונו של עולם.

ב.     היוזמה לפרשת המטות מתממשת, היינו מצפים למימוש דומה בפרשת המחתות – אולי שכולם יקטירו ורק עשן מחתת אהרון ייתמר כלפי מעלה. אבל – לא נעשה שימוש במטות. מה קורה כאן?

ג.       את המטה הפורח מצווה משה לקחת כדי לשים אותו למשמרת. היינו מצפים שאת המחתות השרופות יקח אהרון. אבל – הציווי הוא על בנו אלעזר. מדוע?

ד.     את המטות שמים למשמרת, המחתות מוכרזות כקדושות ועושים מהם ציפוי למזבח. מוזר. הרי הורתן בחטא, לא די היה לשמור עליהן?

לאור ארבע הערות אלה, ברצוני להציע לכם מבט כולל על פרשת המחתות. משה שנפגע מהמרד, הזדרז ועל דעתו יזם את ניסוי המחתות. ריבונו של עולם לא התלהב, ובלם את היוזמה. אמנם נענשו האנשים בעונש שאין למעלה ממנו, אבל טענתם נותרה תלויה באוויר ולא בדוקה. יתרה מזו, ריבונו של עולם רומז כי הוא מקבל את טענתם, ומורה על קדושת המחתות המזכירות אותה. הן הופכות להיות ציפוי המזבח, וזו לא נשמעת כמזכרת עוון. אהרון לא מבצע את ההליך, אולי כדי לרמוז רמז נוסף שיש טעם בטענה 'מדוע תתנשאו'. הנה נגזר עליו לצעוד לאחור, ובנו תופש את מקומו בהליך הזה.

יש תפקידים שחייב להיות מישהו מסוים שימלא אותם, אי אפשר לתת לכל אחד לבצעם. אך מכאן ועד לטענה המהותנית כי המבצע ערכו רב מערכו של מי שאיננו מצבע – המרחק רב. משה היה פגוע, והוא יצג גם את אהרון הפגוע. הם טענו – בליבם – אם נבחרנו לבצע את המשימה, הרי שערכנו רב מערך האחרים. אמנם משה הוא העניו מכל אדם, אך גם אדם עניו יכול להכיר בערך עצמו. ריבונו של עולם לא עמד מאחורי יוזמת המחתות, ולכן גם לא מימש אותה. ריבונו של עולם עומד מאחורי הבחירה בשבט לוי, אך לא מאחרי הבחירה במשה ובאהרון.  לא מאחורי הבחירה, כן מאחורי הטלת התפקיד. לכן את ביצוע משימת המחתות הטיל על אלעזר, כדי לערער את ביטחונו של אהרון ולאפשר למישהו אחר לשאת גם הוא בתפקיד.

ואולי הסיפור עוד יותר עדין ודק. אולי ריבונו של עולם עומד מאחורי הבחירה במשה ובאהרון, אך גם לו יש ביקורת על ההתנשאות. הוא מצפה ממשה ומאהרון להכיר בייחודם, אך לא לתרגם אותו להתנשאות. האם זאת משימה אפשרית? אפשר לומר שזאת המשימה האנושית. כל איש וכל אישה נאבקים במאבק החיים, לא רק לחיות אלא גם להיות, לא רק להיות אלא גם להיראות. חכמי מסכת אבות הורו כי אחת המידות בהן נקנית התורה היא 'המכיר את מקומו'. הכרת המקום היא מודעות הכרחית לחיים מלאים, אלא שהיא עומדת בסתירה למידה אחרת. מידה זו תוארה על ידי החכמים ביד אומן:

אמר רבה א"ר יוחנן: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות שבע חופות לכל צדיק וצדיק, שנאמר: [ישעיהו ד'] 'וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חופה', מלמד שכל אחד ואחד עושה לו הקדוש ברוך הוא חופה לפי כבודו.

עשן בחופה למה?

אמר רבי חנינא: שכל מי שעיניו צרות בתלמידי חכמים בעולם הזה, מתמלאות עיניו עשן לעולם הבא.

ואש בחופה למה? אמר רבי חנינא: מלמד שכל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה.

[בבא בתרא ע"ה ע"א]

הנה שיקוף בעולם הבא למקומו של כל אדם ואדם. מקום מורכב, שבע חופות. לכל אחד יש כמה מקומות בעולם – המקום בבית, המקום בעבודה ועוד. אלא שלפתע רואים עשן, ואין עשן בלי אש. 'ואש בחופה למה?' הרי לכל אחד את המקום שלו, ומה לו ולמקום שאינו שלו, שלא מתאים לו?

כנראה שגם מי שמכיר את מקומו, מתקשה שלא להיכוות מחופתו של חברו, מהמקום האחר שהוא של האחר. ועל מי מוטלת האחריות? על בעל החופה יוצרת הכוויה או על הנכווה? בחיים זה גם וגם. בני לוי נכוו מחופתם של משה ואהרון, ומשה ואהרון בהתנשאות שאני מניח שהיתה דקה מן הדקה היו שותפים בגרימת הכוויה. אם נשכיל לחיות במלאות את חיינו, להכיר את מקומנו מבלי להתנשא על בני חופות אחרות – כי אז יהיו חיינו טובים יותר. אולי לא היה צורך לנסות ולהוכיח בעזרת המחתות שאנחנו שווים יותר, אולי היה מקום לתת מקום לקול האומר – 'כי כל העדה כולם קדושים'. וגם אם צריך היה להעמיד את בני לוי ב'מקום' – זה לא התפקיד של משה. היה עדין יותר ואצילי יותר להניח לריבונו של עולם לפנות מקום למשה ולאהרון. קולם של אלה שנכוו מחופת האחרים ונשרפו נשמר בציפוי המזבח, ואהרון הוא זה שנאלץ לזוז ולפנות את המקום לאלעזר בנו. למען יהיה לנו לאות. אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה. הבושה והכלימה היא הקדושה, כי מהן אפשר להתקדם ליחסים טובים ועדינים יותר בין אדם לבין חברו.

 

עוד דפי פרשת השבוע, מאמרים, סיפורים ושירים אפשר למצוא בבלוג:

moshemeir.blogspot.co.il

השארת תגובה