ישראלים רבים הביטו בתדהמה בתמונות מעבר לים המתארות רצח בדם קר מצד שוטר, ביזה בשדרה החמישית ואת הצבא מגרש בכוח מפגינים מהרחוב כדי לאפשר לנשיא ארה"ב להצטלם עם התנ"ך שספק אם קרא בו מעולם. מי שהיתה – ולפי שעה עודנה – האימפריה הגדולה של דורנו, מציגה מראות קשים של אנרכיה ברחובות, ואקום שלטוני ומנהיגותי וקרע חברתי בלתי ניתן לאיחוי, כשברקע התמודדות לקויה עם מגפת הקורונה, שעלולה, אם יימשכו הדברים בכיוון הנוכחי, לבודד את ארה"ב משאר העולם תוך כמה חודשים.
בתווך, יהודי ארצות הברית מצאו את עצמם לכודים בתוך סכסוך אמריקאי כולל בין שמרנים וליברלים, המאיים לחדור לתוך הקהילה היהודית ולקרוע אותה לשניים. דווקא כאשר החברה הישראלית מגלה עניין הולך וגובר ביהודי התפוצות, וישראלים רבים לומדים להעריך את התרבות העשירה והתוססת שלהם, אסור לתת לפוליטיקה האמריקאית המשוסעת להטריל את השיחה בענייני תרבות וזהות שכבר מתקיימת בין שני המרכזים היהודיים הגדולים בעולם.
המציאות היא שמה שנהוג עדיין לכנות בשגרת הלשון "האומה האמריקאית", הפכה לשתיים: שמרנית וליברלית. כל אחת משתי האומות מחזיקה במערכת כוללת של ערכים ועמדות שקשה למצוא בה גיוון פנימי: אם את מתנגדת להפלות, תתנגדי גם לביטוח בריאות ממלכתי וככל הנראה תתמכי בפתיחת הכלכלה למרות הקורונה, בשיטור חזק, ומן הסתם גם בהעברת השגרירות לירושלים. אם אתה מוטרד מההתחממות הגלובלית, סיכוי טוב שתתמוך בגיוון אתני ומגדרי, ייתכן בהחלט שתיטה להבנת העניין הפלסטיני וכנראה שנשארת בבית בזמן הקורונה.
היו ימים – שנראים היום רחוקים למדי – שבהם היתה ישראל סמל מאחד עבור יהודי אמריקה, שדאגו לשלומה ולטובתה באופן חוצה זרמים
לעומת זאת, נדיר יותר ויותר למצוא דמויות שתומכות, למשל, בתקנות לטובת איכות הסביבה אבל גם בזוגיות הטרוסקסואלית כמודל בלעדי; בזכויות מהגרים אבל לא בעניין הפלסטיני; וכן הלאה. כבר אין מדובר רק בוויכוח אידיאולוגי בין ליברלים ושמרנים אלא בשתי קבוצות – "אומת סי-אן-אן" ו"אומת פוקס ניוז" – שלכל אחת מקורות המידע שלה על העולם והחיים. שתי הקבוצות הולכות ומאבדות את היכולת לשוחח זו עם זו – שיחה שבעבר יצרה מסמכים דמוקרטיים מונומנטליים כמו "הפדרליסט" והחוקה האמריקאית, והפכה את ארה"ב לדמוקרטיה החזקה בעולם.
בתוך כל זה חלוק הציבור האמריקאי גם בנוגע לענייניה של ישראל, שכבר מזמן אינם ענייניה הפנימיים בלבד. העברת השגרירות לירושלים, כן או לא סיפוח, המצור על עזה והמלחמות העונתיות בה, וסוגיות ישראליות נוספות (בהן אולי גם הסכם הגרעין עם איראן, שלמרות שהזווית הישראלית לגביו בהחלט אינה בלעדית, היא הוצגה כך לעתים בציבור האמריקאי) – כבר מזמן לא נידונות רק במסגרת חיזור אחרי "הקול היהודי" אלא מעסיקות באופן ממשי חלקים נרחבים בציבור האמריקאי.
אומת פוקס ניוז ואומת סי-אן-אן יוצאות מתוך הנחות יסוד שונות בתכלית לגבי מספר סוגיות מרכזיות: מי הם היהודים ומי הם הפלסטינים? מה הם רוצים? מה מקומו של האיסלאם בעולם החופשי? האם שיקולי ביטחון גוברים על זכויות אדם? שמרנים ואוונגליסטים מצד אחד, וליברלים מהצד השני, עוסקים בשאלות כאלו יותר ויותר, ומקומן הולך ומתרחב בשיח הציבורי, במדיה, ברשתות החברתיות – ובמיוחד בקרב סטודנטים והדור הצעיר. וכמו בנושאים האחרים ברשימה שלעיל, יותר ויותר "אזרחים" בשתי האומות מציירים את ישראל כביטוי קיצוני של תפיסתן: מימין מהללים אותה כמדינה פטריוטית וגאה שיודעת להעדיף שיקולי ביטחון ואינה מתחשבת בפוליטיקלי קורקט; משמאל רואים אותה כמדינה גזענית ודורסנית, אולי השארית האחרונה של הקולוניאליזם האירופי. בשני המקרים הדימוי לא נשען על היכרות מעמיקה עם ישראל והגיוון הפנימי בה, אינו מתעניין בניואנסים ולעתים גולש לקריקטורות – כמו "ערן מורד" של סשה ברון-כהן.
יהודי ארה"ב חווים את המחלוקת הזו בנוגע לישראל כבר מזמן. אמנם היו ימים – שנראים היום רחוקים למדי – שבהם היתה ישראל סמל מאחד עבור יהודי אמריקה, שדאגו לשלומה ולטובתה באופן חוצה זרמים. אבל בעשורים האחרונים התרגלנו לכך שישראל מפלגת את יהודי ארה"ב. מיעוט ביניהם, הנוטה לכיוון השמרני, רואה אותה כמי שמגשימה את האידיאל של "אור לגויים" דווקא בהעדפתה את שיקולי הביטחון על פני זכויות האדם של הפלסטינים. ואילו מרבית יהודי אמריקה, הנוטים לקוטב הליברלי, רואים את אותו עניין בדיוק כאיום על הייעוד היהודי, ומבקשים להחליפו בשאיפה ל"תיקון עולם". אצל יהודים רבים – בהחלט לא כולם – לדברי הגינוי והשבח על מדינת היהודים נוסף גם ממד רגשי, ושלא כמו הציבור הכללי באמריקה, הם מכירים קצת יותר לעומק גווני ביניים של החברה, התרבות וההיסטוריה של ישראל. חשוב מכך: רבים מהם חשים סולידריות עם ישראל, וביקורתם מימין וגם משמאל מבקשת לבטא סולידריות זו.
הוויכוח על ישראל הוא חלק מדיון שקורע את החברה האמריקאית בין שמרנים וליברלים. ישראל היא חלק בוויכוח הזה, אבל כבר לא הבלעדי, ואולי כבר לא העיקרי
אלא שמלחמת התרבות והקיטוב החברתי-פוליטי המקצין באמריקה נותנים את אותותיהם גם בתוככי הקהילה היהודית, ויוצרים איום משמעותי על הסולידריות הפנימית שידעה להפגין בעבר. מה שהיה פעם ויכוח פנים-יהודי על ישראל, מאיים להפוך לוויכוח שבין אומת פוקס ואומת סי-אן-אן. המיעוט היהודי השמרני – הקטן, אך בעל ההשפעה – נוטה לתמוך בישראל ה"ביטחונית" ובמונופול הרבני בה, ולהשתייך לעולם של "פוקס ניוז" גם בהקשרים אחרים כגון ההתחממות הגלובלית, הצורך בשיטור חזק, ההתנגדות לביטוח בריאות ממלכתי, וכיום הצורך לפתוח את הכלכלה על אף המגפה. הצידוד בטראמפיזם בקרב האורתודוקסים בולט במיוחד בהקשר של הפרטת החינוך – נושא אקוטי עבור משפחות מרובות ילדים הנאנקות תחת עול התשלומים לבתי הספר היהודיים.
לעומת זאת, הרוב היהודי הליברלי, הנוטה ככלל לכיוון הלא-אורתודוקסי ולהעדפה כללית של זכויות אדם על פני מחויבות שבטית, נוטה להשתייך לאומת הסי-אן-אן גם בתמיכה בתקנות סביבתיות מחמירות, בגיוון מגדרי ואתני, באיסור נשיאת נשק, בביטוח בריאות ממלכתי – וכיום, בסגירת הכלכלה לצורך המלחמה בקורונה.
במילים אחרות, בשבר שנוצר בין שני חלקי אמריקה, מצאו את עצמם שני מחנות בציבור היהודי משני צדי המתרס, כאשר ישראל היא רק חלק ממה שמפלג ביניהם. הדיון היהודי על ישראל כבר אינו מוגבל לוויכוח אם יש להעדיף סולידריות משפחתית על פני תיקון עולם, וכבר מזמן איננו הוויכוח העתיק אם יש להעדיף דת או לאום בהשתייכות היהודית. הוויכוח על ישראל הוא חלק מדיון כולל שקורע את החברה האמריקאית בין שמרנים וליברלים. ישראל היא חלק חשוב בוויכוח הזה, אבל כבר לא הבלעדי, ואולי כבר לא העיקרי. וזה מדאיג, מפני שעד כה, נוקב ככל שהיה, זה היה ויכוח בתוך המשפחה ובשפה היהודית. מה יקרה אם הדיון היהודי על ישראל יתחיל להתנהל בשפת שתי האומות, הנשענות על "עובדות חלופיות" ומתקשות לשוחח ביניהן?
רק העתיד יאמר האם היהודים באמריקה יעמדו בלחץ של אומת פוקס ואומת סי-אן-אן וישכילו לשמור על הסולידריות הפנימית שלהם, לשמור על אופי משפחתי מסוים של הוויכוח ולזכור שיש עוד דברים חשובים מלבד הפוליטיקה הלאומית האמריקאית, שכרגע שואבת את מירב תשומת הלב ומטרילה את החיים היהודיים הפנימיים. אין ספק שהקהילות, המסורות והשפה הפוליטית של יהודי ארה"ב מכילות את הכלים לכך.
לאופיה החדש של השיחה הפנים-יהודית באמריקה יש השלכות גם על החברה הישראלית, שמסיבות שונות מתחילה לאחרונה לגלות עניין – בתקשורת, במערכת החינוך, באקדמיה ובפוליטיקה – בעולמם של יהודי התפוצות, וביתר שאת לאור מצוקת הקורונה ובשל המשבר החברתי והמנהיגותי החריף בארה"ב. יותר ויותר יהודים ישראלים נחשפים לחיים היהודיים בתפוצות בערוצים שונים ולומדים בהדרגה, אם כי עדיין לא מספיק, להעריך את ההשקעה העצומה במשאבים חומריים, חינוכיים, פסיכולוגיים ואנושיים הנדרשת כדי להיות יהודי בארה"ב ואת הפלורליזם הדתי וקבלת האחר של יהודי אמריקה. יהודי אמריקה, מצידם, כבר יודעים מזמן שיש להם מה ללמוד מהישראלים. אבל השסע בין שתי האומות האמריקאיות יוצר איום חדש על השיחה המשפחתית בין יהודי ישראל, שרובם נוטים כעת לשמרנות פוליטית ולשיקולי ביטחון, לבין יהודי ארה"ב הנוטים ברובם לקוטב המנוגד. ההיכרות הגוברת של הישראלים עם עולמם של יהודי ארה"ב עדיפה על האדישות המסורתית, אבל עלולה גם להחריף את הוויכוח הפוליטי עמם.
אין צורך או עניין לעמעם את הוויכוח הזה, אבל כדי לנהל אותו בכבוד יש לתחום אותו במקום הראוי לו ולוודא שלא יאפיל על הדיאלוג התרבותי, החינוכי והדתי שמתנהל בערוצים הולכים ומתרבים בין יהודי ישראל ליהודי ארה"ב. לשתי הקהילות יש כל כך הרבה מה ללמוד זו מזו – על משפחה יהודית ופמיניזם, על טקסים ואמונות, על דפוסי תקשורת ברחוב, על הומור יהודי, על זהות והשתייכות קהילתית, על תיקון עולם ותרומה לחברה, ועוד ועוד. לצד זה יהודי ישראל וארה"ב יכולים ללמוד אלו מאלו גם על מוסר ופוליטיקה, על זכויות אדם וביטחון – אבל רק אם ייזהרו שלא להיסחף לסגנון הוולגארי שבו מתנהלת היום הדמוקרטיה החזקה בעולם.
