מעטים שמו לב לדבריו של ראש המוסד אפרים הלוי במהלך פגישה עם ועדת החוץ והבטחון של הכנסת בקיץ 1998, אבל מבחינת ההיסטוריה היהודית נודעת משמעות מפליגה לדברים שהוא השיח אז לפי תומו. המוסד, דיווח רב המרגלים, אינו מזהה עוד בכל העולם כולו אף קהילה יהודית נרדפת שעליו להילחם למענה.
ואכן, לאחר שחרור יהודי ברה"מ, אתיופיה וסוריה לא נותרה עוד בכל העולם ולו קהילה יהודית נרדפת אחת, דהיינו כזו שחופש הפולחן, התנועה, או התעסוקה של חבריה הוגבל על ידי ממשלה כלשהיא; אפילו לא באירן האיסלמיסטית, שכידוע מתיימרת להעניק לקהילה היהודית המקומית את כל החירויות שרודפי היהודים למיניהם שללו לאורך הדורות.
מצב זה, שבו אף ממשלה איננה מפלה אף יהודי בכל העולם כולו, הוא חדש מבחינת תולדות היהודים כמעט כמו מהפיכת המרחב היהודי שבה דן המאמר הקודם בסדרה, זו ומשמעותו הפסיכולוגית מופלגת לא פחות – אולי אף יותר – מן ההתכנסות המסתמנת של רוב העם היהודי במולדתו ההיסטורית.
האפליה ליוותה את ההיסטוריה היהודית מאז אסרה רומא את כניסת היהודים לירושלים, ומאוחר יותר היא הולידה את חוויית הרדיפה שזועקת מיצירתם של ענקי רוח יהודים כמו רש"י, שלאחר פרעות מסעי הצלב תבע מהתורה "בַּקְּשִׁי עלבון חסידייך/ ושפיכת דם לימודייך/ מידי בני זנונים/ מכריתי תלמידייך"; או המהר"ם מרוטנבורג, שלאחר שריפת התלמוד למרגלות קתדרלת נוטרדאם בשנת 1244 דרש מהתורה "שאלי שרופה באש לשלום אבלייך", ועל עצמו אמר "אתמה מאד על מאור היום אשר יזרח אל כל, אבל יחשיך אלי"; או חיים נחמן ביאליק, שלאחר שסייר בין גוויות הפוגרום בקישינב דיווח בייאוש על יהודֵי אותו מטרופולין "תו המוות על מצחם", כי "מת רוחם, נס לֵחָם, ואלוהיהם עזבם".
לו נכחו ביאליק, רש"י והמהר"ם באותה ישיבה נשכחת בכנסת ושמעו את דיווחו של אפרים הלוי, הם ודאי היו משוכנעים שהמשיח הגיע. אנחנו, לעומת זאת, צריכים לתת את הדעת על כך שהתמורה המפעימה הזו בתולדות היהודים כרוכה במחיר הכבד של שחיקת הסולידריות שאותה טיפח העם היהודי מאז איבד את ארצו.
את המחיר הזה, מחיר ההצלחה של המפעל הציוני, איש מאיתנו לא צפה, ועל כולנו לסרב לשלם.
האפליה האנטי-יהודית שאותה זרעו הרומאים בבוקר שלמחרת חורבן ירושלים הוכפלה כשלוש מאות שנים מאוחר יותר עם השתלטות הנצרות על רומא. מה שהחל עם המהלומה שהנחיתה רומא האלילית על הלאומיות היהודית, כאשר שללה מהעם היהודי את לבו הפיזי, הפך להתקפה על האמונה היהודית, כאשר האימפריה הנוצרית הפכה את אפליית היהודים לאידיאל מוסרי, לעיקרון משפטי ולנורמה פוליטית.
מצב האפליה שעתיד לאפיין את הקיום היהודי במשך מאות שנים הושלם עם התפשטות האיסלם. לדת זו אמנם לא היתה אובססיה אנטי-יהודית, ולעתים קרובות שליטיה נהגו ביהודים בסובלנות יחסית, אבל היא כפתה על היהודים את מעמד ה'דימי' שהפלה בינם לבין הרוב המוסלמי. כך נוצר מצב שכל יהודי ויהודיה, בכל מקום ובכל שעה, היו מופלים, להוציא כמה קהילות שוליות בהודו ובסין.
המצב הזה שרר למעלה מאלף שנה, עד שהמהפכה הצרפתית הישוותה את זכויות יהודי צרפת, והציתה בכך מגמה שהתפשטה בהדרגה לכל אירופה שממערב לרוסיה הצארית. למרות הבשורה הזו, חלקים גדולים מהעם היהודי המשיכו להיות נרדפים, וההתמודדות עם הרדיפה המשיכה לעצב את התודעה היהודית, כשם שהפיזור המשיך לאפיין את הגיאוגרפיה היהודית.
כעת, תוך שמצב הפיזור היהודי מתקרב לקיצו, הגיע לקיצו מצב האפליה היהודי, לאחר שלושה מפנים: תחילה הופסקה אפליית יהודי ברה"מ החל מ-1989, שנתיים אחר כך הגיעה לקיצה אפליית יהודי אתיופיה, וב-1992 יצאו לחופשי 5,000 יהודי סוריה. כיום, כאשר בעולם כולו אין עוד ממשלה אחת שמפלה אפילו קהילה יהודית אחת – אי אפשר עוד לומר על היהודים שהם "שואפים על עפר ארץ" או שהם "הוֹלְכִים חֲשֵׁכִים", כלשון המהר"ם.
כמו למהפיכת המרחב היהודי, העם היהודי מגיע בלתי מוכן גם למהפיכה במעמדו הפוליטי. במשך מאות שנים הניחו כל יהודי ויהודיה שבכל רגע נתון במקום כלשהו יהודים כלשהם "נתונים בצרה ובשביה", כלשון התפילה שנאמרת עד היום בבתי הכנסת מדי שני וחמישי.
הסולידריות היהודית, ברוח מאמר חז"ל המפורסם "כל ישראל ערבים זה לזה", נחרטה בד.נ.א. היהודי והולידה אנרגיה גלובלית שפיצתה במשהו על היעדר ריבונות יהודית. כך, למשל, כאשר אלפי יהודים הוצעו למכירה בשוקי עבדים מאלג'יריה עד פרס לאחר פרעות ת"ח-ת"ט (1648-9), התארגן מבצע פדיון שבויים בין-יבשתי אליו נרתמו בו זמנית יהדות פולין בצד קהילות ונציה, אמסטרדם, המבורג ואיסטנבול.
מה שהסולידריות היהודית השיגה במקרה ההוא באמצעים פיננסיים, היא השיגה במאה הבאה באמצעים מדיניים, כאשר את התכנית של הקיסרית מריה תרזה לגרש את יהודי פראג טירפד הבנקאי העותומני יהודה ברוך. ברוך שכנע את הסולטן מהמט הראשון לאיים בפלישה לאימפריה ההבסבורגית, איום שהסולטן אכן שיגר לקיסרית, שאכן ביטלה את צו הגירוש.
ככל שנעשו הזמנים מודרניים כך השתכללה הסולידריות היהודית. המאמץ המשותף של יהודים מבריטניה, צרפת וגרמניה לשחרר נכבדים יהודים שנאסרו בעטיה של עלילת דמשק בשנת 1840, לווה בגיוס התקשורת המערב אירופית, קמפיין שאותו הובילה משפחת רוטשילד.
מאוחר יותר הגיעה הסולידריות היהודים גם לשווקים הפיננסיים, כאשר הבנקאי האמריקני ג'ייקוב שיף גייס ב-1904 עבור יפן הקיסרית 200 מיליון דולר דרך הנפקת אגרות חוב בוול סטריט – סכום עתק במונחי הזמן – כדי לעזור לה להילחם בצאר ניקולאי שרדף את אחיו של הבנקאי היהודי מניו יורק.
אותה סולידריות יהודית פעלה כמובן גם נוכח האיום הנאצי – גם אם התוצאות שלה היו מאכזבות – ואחר כך נוכח האיום הערבי ב-1967 להשמיד את מדינת ישראל, ולבסוף לנוכח רדיפת יהודי ברה"מ. יהודי ארצות המערב שנאבקו למען יהודי ברה"מ וישראל פעלו מכוח אותו הערך שהוליך את קודמיהם להיחלץ לפדיון שבויים יהודים במאה ה-17, הערך של "שומר אחי אנוכי", כפי שהכריזו בשלל שפות הכרזות שאותן נשאו פעילים יהודים בהפגנות ברחבי העולם למען יהודי ברה"מ, אתיופיה וסוריה.
הסולידריות היהודית פעלה גם מעבר לזירה הפוליטית. יהודי צרפת פרסו ברחבי המזרח התיכון את רשת בתי הספר של ארגון "כל ישראל חברים" כדי להשכיל את יהודי ארצות האיסלם; יהודים גרמנים כמו הברון הירש סייעו ליישב בארגנטינה יהודים מפולין, ליטא, ורוסיה; ויהודים אמריקנים סייעו לשקם אלפי פליטים יהודים לאחר מלחמת הראשונה ע"י הקמת ארגון הג'וינט.
כזו גם הייתה הגישה שאיתה הגיעו עשירי יהדות העולם למפגשי ההיכרות שלהם עם המדינה היהודית הצעירה. "עתיד הפיתוח של ישראל יהיה תלוי במידה רבה בקהילה יהודית גדולה ובריאה בארה"ב", אמר באדנותיות ראש הוועד היהודי האמריקני, ג'ייקוב בלוסטיין, לדוד בן-גוריון בפגישה מכרעת ביניהם בשנת 1950, שאותה ביקש הצד הישראלי כדי למשוך כסף יהודי למדינת ישראל חסרת הפרוטה שזה עתה קמה. במה ששיקף את ביטחונה העצמי של יהדות ארה"ב, שהייתה באותם הימים גדולה כמעט פי חמישה, ועשירה לאין שעור, ממיליון יהודי ישראל, הודיע בלוסטיין לראש ממשלת ישראל שיהודי ארה"ב "דוחים לחלוטין כל קביעה או רמז שהם נמצאים בגלות", ואף דרש מבן-גוריון להתחייב שהוא לא יתערב "בענייניה הפנימיים של יהדות ארה"ב". האב המייסד של המדינה היהודית עשה כפי שדרש נציג הפזורה, והצהיר שליהודי ארה"ב "יש רק זיקה מדינית אחת והיא לארה"ב", ואף חתם על הצהרה משותפת לפיה "יהודי ארה"ב אינם חיים בגלות". כך נסללה אוטוסטרדת הכסף שכתוצאה מאותה פגישה החל לזרום מהפזורה למולדת באופן שיטתי, עם הקמת ארגון הבונדס חודש לאחר אותה פגישה.
מעט מאד נותר כיום מהנסיבות והאוירה של אותו מפגש, על שני צדדיו: הפזורה נחלשה וישראל התעשרה. לבלוסטיין ובן-גוריון זה ודאי היה נשמע כמו מדע בדיוני, אבל העובדות הן שבמאה הנוכחית כלכלת ישראל היא בעלת הצמיחה הגבוהה ביותר בעולם המפותח; המטבע שלה הוא מהחזקים בעולם; רמת החוב שלה היא מהבריאות בעולם; האבטלה, האינפלציה והגרעון התקציבי שלה הם מהנמוכים בעולם; מאזן הסחר שלה עבר מגרעון לעודף; יתרת המטבע הזר שלה לנפש היא החמישית בגודלה בעולם; התוצר הישראלי לנפש גבוה מן הממוצע באיחוד האירופי, ובעשור הבא הוא אף צפוי לעבור את התוצרים של בריטניה, צרפת ויפן.
החיבור שבין השגשוג הכלכלי בישראל והיעלמות האפליה בפזורה שוחק כבר עכשיו, ובעתיד הוא עלול לשחוק עוד יותר, את הסולדיריות היהודית שניזונה במשך מאות שנים מהרדיפות הפוליטיות והעוני המנוון שמהם סבלו דרך קבע חלקים גדולים של העם היהודי.
נכדיהם של היהודים האמריקנים שבמאה הקודמת הגנו על ישראל ותרמו לה מכספם הם כעת לעתים קרובות אדישים, ביקורתיים ואף עוינים למדינה שאת קיומה הם לוקחים כמובן מאליו, ושהחינוך היהודי המינימלי שלהם לא צייד אותם להצדיע להישגים שהיא רושמת, ולהעריך את האתגרים איתם היא מתמודדת. חמור מכך, עבור הדור החדש, עידן המלחמה הקרה הוא היסטוריה, וממילא אין לו זכרונות מן האפליה האנטי-יהודית שבה הוא היה כרוך. בעידן שאת בואו בישרה אותה הצהרה נשכחת של אפרים הלוי, גדל דור שמעולם לא ידע געגוע ליהודים נידחים, ומעולם לא נאבק למען יהודים נרדפים.
מצד הפזורה, אם כן, הסולידריות היהודית מאותגרת על ידי תערובת של אדישות ובורות שבשנים האחרונות, בגלל התכונה האנטי-ישראלית בקמפוסים בארה"ב, נעשו נושא לדיון ער שם וכאן. אלא שהסולידריות היהודית מאותגרת גם מצדו הישראלי של הציר, שבו תוססת יוהרה שעלולה להתגלות בעתיד כמסוכנת לא פחות, ואולי עוד יותר, לעתיד העם היהודי. הנסיגה הישראלית מן הסולידריות היהודית עדיין לא הבשילה, אבל השורשים שלה עמוקים וקול נביאיה כבר מהדהד בין ירושלים לתל אביב.
השורשים נעוצים באסכולת שלילת הגלות של הציונות הקלאסית, שהאמינה שעצם קיומה של הפזורה הוא סימפטום של מחלה לאומית. לגישה זו היו שותפים רבים מדור סופרי תש"ח, בהם ס. יזהר, בנימין תמוז ומשה שמיר. מעצבי דעת קהל כמותם תבעו מכל יהודי לעלות ארצה, בייחוד מיהודי ארה"ב, שאותה כינה בבוז נתן אלתרמן "פומבדיתא החדשה", על שם העיר הבבלית שבה חיו, פעלו, ונקברו רבים מחכמי התלמוד.
להשמצות כותבי הסיפורת הצטרפו גם כותבי היסטוריה כמו יצחק בער, שהוביל את לימודי ההיסטוריה היהודית באוניברסיטה העברית לפני ואחרי קום המדינה. כל מה שעשו היהודים על אדמה זרה, כתב בער, היה בגידה ברוח היהודית משום שהפיזור בין האומות היה "בלתי טבעי", וכל "הנעקר ממקומו הטבעי" סופו שהוא "מאבד את אחיזתו הטבעית, עד שהוא חוזר למקומו", כלשון המאסה "גלות" אותה כתב בער, יליד גרמניה, בשנת 1936.
רוב הישראלים נטשו מזמן את השיח הרדיקלי הזה, כשם שאף ישראלי אינו נלחם עוד בהעלאת מחזות ביידיש, כפי שעשה בן-גוריון בשנות החמישים. אף על פי כן, בעשור הבא, בבוקר שלמחרת ההכרזה שישראל הייתה לביתם של רוב יהודי העולם, עלולה הדה-לגיטימציה של הפזורה להתחדש, וביתר שאת. מבשרי המגמה הזו כבר מרימים את קולם, מימין ומשמאל.
מימין, תוך כדי מאבקו נגד הקצאת מקום לתפילה לא אורתודוקסית ברחבת הכותל המערבי, קבע לא מכבר ראש עמותת עטרת כהנים כי "לא יכול להיות שיבואו אנשים מחוץ לארץ ויחליטו לשנות את הסדרים כי בא להם, כי יש להם דת חדשה", או במילים אחרות: ליהודי הפזורה אסור ליטול חלק בעיצוב התפילה ברחבת הכותל. מאחורי התפיסה הזו מסתתרת תיאולוגיה הרואה בעצם הישרדותה של הפזורה מכשול בדרך לימות המשיח. ככל שישראל תצמח והפזורה תצטמק עלולים יהודים משיחיים להחריף את הכרסום בערך הסולידריות היהודית.
גירסתה השמאלית של שלילת הפזורה חריפה עוד יותר, כפי שמבטא אותה נציגה הראשי כיום, ידידי הסופר א.ב. יהושע. עבור חתן פרס ישראל בן ה-82 כל יהודי הפזורה, גם תורמים מופלגים לישראל וגם תלמידי חכמים עוקרי הרים, הם "יהודים חלקיים" בעוד ישראלי כמותו הוא "יהודי שלם", כפי שהוא טען בהרצאה ב-2006 בפני פורום של הוועד היהודי אמריקני. "הטריטוריה והשפה – זה מה שבונה את הזהות שלי כישראלי", אמר יהושע לשומעיו הפגועים, ואחר כך, במאמר בשם The Meaning of Homeland”", הוסיף והסביר:
"אנו בישראל חיים אלו עם אלו ביחסים מחייבים ובלתי ניתנים לבחירה… אנו נמשלים על ידי יהודים. אנו משלמים מיסים כיהודים, אנו נשפטים בידי בתי משפט יהודיים, אנו נקראים לשרת בצבא היהודי ומחויבים על ידי יהודים להגן על התנחלויות שאיננו רוצים בהן, או לחילופין מגורשים מהן בכוח על ידי יהודים. הכלכלה שלנו מעוצבת על ידי יהודים. התנאים החברתיים שלנו נקבעים על ידי יהודים. כלל ההחלטות הפוליטיות, הכלכליות, התרבותיות והחברתיות הללו מעצבות את הזהות שלנו… אמנם זה כרוך בכאב ובתסכול, אבל יש בזה גם את הסיפוק של החופש הבא עם היותך בביתך".
לנימה הזו היה מקום בימים בהם ג'ייקוב בלוסטיין חילק פקודות לדוד בן-גוריון, אבל בעידן ההולך וקרב של המרכזיות הישראלית החדשה, היא תהיה מסוכנת מבחינה מוסרית, לאומית, פוליטית ותרבותית.
מבחינה מוסרית, הבוז בישראל החילונית ללאומיות של יהודי הפזורה דומה לבוז החרדי לדתיות של הרפורמים. זהות היא קודם כל רגש ורק אחר כך בחירה. איך אפשר להתווכח עם רגשות?
מבחינה לאומית, מאז השואה אין לעם היהודי את הזכות לזלזל ביהדותו של אף אדם המזדהה כיהודי, בין אם הזלזול הזה הוא פעיל, סביל, אישי, מוסדי, מעשי או רטורי. כפי שאמר שארל דה-גול לפעילי הרזיסטנס שהתלוננו ש"יותר מדי יהודים" מצטרפים לשורותיה: לעולם לא נהיה רבים מדי.
מבחינה פוליטית, עם כל הכבוד להצטיינותה הכלכלית של ישראל, ולמרות הצטמקותה המתמדת של הפזורה, עדיין תהיה תרומת הפזורה קריטית, אפילו לאחר עלייתה של ישראל כארץ העוגן של העם היהודי.
אמת, התרומה הכספית הישירה של הפזורה לישראל – גם אם כוללים בה את גיוסי הבונדס, שאינם תרומות אלא הלוואות שישראל פורעת כדת וכדין – מסתכמת בקושי באחוז אחד מן התוצר שהישראלים מייצרים בזיעת אפם. אלא שהנתון הזה מטעה, למרות שהוא אכן משקף תמורה כלכלית גדולה מאז שנות השישים, כאשר כספי הבונדס היוו נדבך מרכזי בתקציב הפיתוח הישראלי. נוכחות הפזורה בכלכלה הישראלית חורגת בהרבה מן התרומות הישירות, משום שהפזורה משקיעה בנדל"ן, בטכנולוגיה, ובהון סיכון ישראלי מיליארדים רבים נוספים שאין דרך סטטיסטית לזהות אותם כ"כסף יהודי" משום שהזהות הזו אינה מוכרזת באופן פורמלי בשום שלב של ההשקעה. מעבר לכך, תרומותיהם של יהודים מהפזורה למסע שעשתה ישראל ממחסור לשגשוג ברורה למדי, הן מבחינת מסירותם היהודית והן מבחינת השפעתם הכלכלית.
כזה, למשל, היה חלקו של סטנלי גולד, נשיא חברת האחזקות שמרוק, שהוביל את הצלתה של כור, המעסיקה הגדולה במשק דאז, לאחר שהגיעה בשנת 1987 לסף פשיטת רגל. כזה גם היה חלקו הידוע רק ליודע ח"ן, אך המכריע, של הרווי קרוגר, מחשובי בנקאי ההשקעות האמריקנים בסוף המאה הקודמת, בפריצת דרכן של חברות ישראליות לשוקי המניות בוול סטריט החל מסוף שנות השמונים.
קרוגר וגולד לא הונעו על ידי בצע או אגו בהיחלצותם לעזרת הכלכלה הישראלית, אלא על ידי הסולידריות היהודית הוותיקה, ויהדותם לא היתה צריכה את אישורו של איש – לא של רבני אגודת ישראל ולא של א.ב. יהושע. למרות זאת, יחסי ישראל והתפוצות ניצבים כעת על פרשת דרכים משום שהחושים שעיצבו אותם לאורך שבעים שנותיה הראשונות של המדינה הולכים וקהים: בישראל, פחות ופחות רואים בפזורה מקור לביטחון, ובפזורה פחות ופחות רואים בישראל מקור לגאווה.
הפער המתרחב והמתח הגובר בין ישראל גדלה ושחצנית מזה, לבין פזורה מצטמקת ומתנכרת מזה, מאיים על עתיד הסולידריות היהודית. שסע שכמותו לא ידע העם היהודי מעודו מאיים על עתידו, שסע שמעטים נותנים עליו את הדעת, ושעל כל אגפי העם היהודי למנוע את היווצרותו.
יהיה זה טירוף עבור ישראל לבזבז את האנרגיה שבמשך אלפי שנים חיברה את איבריו של עם בין-יבשתי. הסולידריות היהודית היא משאב אסטרטגי לא פחות משרשראות הרים, אוגדות משוריינות ומאגרי גז. על ישראל של מחר, לכן, למצוא דרכים להמשיך ולקיים את הקירבה ששררה בין יהודי וול סטריט, הוליווד, ברודוויי, מדיסון אווניו, הרווארד יארד וגבעת הקפיטול, לבין ישראל של אתמול. מעבר לעוצמתה הפוליטית והכלכלית, לפזורה יוכל להיות גם תפקיד תרבותי בעיצוב העתיד היהודי, אפילו – ואולי דווקא – כאשר ישראל המתעצמת תדחק אותה לשוליו הדמוגרפיים של העם היהודי.
אמנם הפזורה המצטמקת תאבד את הכושר לדבר אל מנהיגי ישראל בפטרונות שבה דיבר אליהם בלוסטיין, וגם את היכולת לנסות ולהסיט, לימין או לשמאל, את ההגה שיפקידו בידיהם הבוחרים הישראלים. למרות זאת, יהודי הפזורה המצומקת יהוו מופת להרמוניה, ואף להפריה הדדית, בין יהודים לשאינם יהודים, מופת שעבור העם היושב בציון יהיה חיוני בעתיד לא פחות משהוא היום, אולי עוד יותר.
מרוכזת בעולם דובר האנגלית עוד יותר מכפי שהיא היום, הפזורה החדשה תהיה שונה לחלוטין מגָלויות רוסיה, פולין, אוקראינה וגרמניה שעוררו את תיעובם של אלתרמן, בער והזז. לאורך החגורה שמשתרעת מבריטניה דרך צפון אמריקה עד אוקיאניה – חוויית הרדיפה שליוותה את ההיסטוריה היהודית נחלה תבוסה, עם עליית יחסי שכנות חדשים בין יהודים ללא יהודים, שכנות טובה שרוב הישראלים אינם מכירים, ורבים מהם גם אינם מבינים.
ישראל שתהיה למרכז החדש של העם היהודי תמשיך, למרבה הצער, להיות מסוכסכת עם חלק משכניה בעתיד הנראה לעין. דווקא לכן ייוודע ערך עצום לערעור של הפזורה העתידית על ההנחה לפיה העם היהודי תוכנת להיות "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", כפי שהתרשם בלעם התנ"כי. אלא שתפקידה זה של הפזורה יהיה סביל. המבחן הפעיל, בעידן שבו יטענו רבים שהסולידריות היהודית איבדה הן את הרלוונטיות והן את המעשיות שלה – יהיה להמציא מחדש את הסולידריות היהודית.
המבחן הזה ירבץ במידה שווה לפתחו של המרכז הישראלי העולה, ולפתחה של הפזורה המצטמקת, והוא יתחלק בין שתי זירות נפרדות: האמונה היהודית והשנאה האנטי-יהודית.
המאמר הבא בסדרה:
אמונה – המְפַלֵגת הבלתי צפויה של העם היהודי
