תמכו בנו
הממסד הדתי כאיום על היהדות המתחדשת
אל לנו לתת להלכה להפוך למחסום המונע השתתפות בחיים היהודיים ואת הערכת הייחוד שבהם. ואל לנו לאפשר לממסד דתי מאובן וצר תפיסה למנוע מישראל את עצמתה המוסרית והרוחנית של היהדות

בניגוד לתחזיות הפסימיות בנוגע לעתיד היהדות במדינת ישראל המודרנית וה"פוסט מודרנית", אני מאמין בכל ליבי כי ישראל היא המקום המפרה ביותר לתחיית והתחדשות היהדות – התחדשות העשויה להשפיע השפעה עמוקה על חיי וזהות היהודים ברחבי העולם. לישראל היכולת הייחודית ליצור ביהדות דמויות חדשות שקיומן יעיד כי חיים יהודיים בעולם המודרני הם אפשריים בהחלט. בכך, אנשים אלה יהוו תגובה חשובה להתמודדות יהדות הגולה עם השאלה 'לשם מה להיות יהודי' – שאלה המטרידה הורים יהודים רבים החיים מחוץ לישראל.

ובכל זאת – ואולי באופן הנוגד את האינטואיציות של אנשים מסוימים – התנהגותם והצהרותיהם הפומביות של אנשי הרבנות הראשית ושל הממסד הדתי בישראל מהוות איום מרכזי הן עבור אחדות השורות ביהדות והן עבור סיכויי התחדשות המסורת היהודית כפי שאני מבין אותה.

מרוחק מן המסורת היהודית ככל שייראה, שורשיו של הישראלי הממוצע נטועים עמוק ביהדות. כמעט כל יהודי ישראלי עורך לבנו ברית מילה, לוח השנה הישראלי מוכתב על ידי חגי ישראל; סדר הפסח הינו מסגרת משותפת עבור מרבית המשפחות היהודיות; וביום כיפור בתי הכנסת מלאים, בעוד כמעט ולא תיראה מכונית הנוסעת ברחובות ירושלים.

כל זאת אינו מתקיים מכוח חקיקה בכנסת, אלא מבחירתם החופשית והאוטונומית של הישראלים שלא להפנות גבם למסורת. לישראלים תחושת שייכות חזקה למסגרת משפחתית-תרבותית שהתקיימה לאורך תולדות עם ישראל.

ישראל נוסדה בידי קבוצת מהפכנים נועזת שביקשו להצעיד את העם היהודי לעבר העולם המודרני מתוך יצירת ריבונות יהודית עצמאית וחילונית; החלוצים הציוניים שללו את הצורך בגאולה משיחית כתנאי הכרחי לסיום גלות עם ישראל.

אולם בעוד שדחו את המסורת היהודית, בה בעת הם ביססו קשר מהותי עם העבר. למרות שהקמת המדינה והשאיפה ליצור את ה"יהודי החדש" התבססו על דחיית המסורת, דחייה זו עוגנה מבחינה אידיאולוגית דווקא בארץ ישראל – עובדה רבת עוצמה ומרגשת שמאז ומתמיד חיברה את היהודים לעברם הקולקטיבי.

למרבה האירוניה, המהפכה הציונית ששאפה להתנתק מן העבר היהודי, הושפעה וחבה את חובה לאותו העבר ממנו ביקשה להתנתק. הדבר מזכיר לי את הסיפור על הנער המשולהב המסיר את עול הוריו בטריקת דלת מבלי לעזוב את ביתם. אין תמה שישראלים יהודים חיים בארץ בה הם נמשכים אל החדש, בעוד הם ממשיכים להיות קשורים לעבר. לו התנתקותנו מן העבר היתה מתרחשת באוגנדה, לא היינו הופכים לחברה המאופיינת בשתי תנועות מנוגדות זו לזו: חדשנות רדיקאלית ומסורתיות שמרנית.

הקורא כבר אמור לחוש בספקנות-מה בנוגע להסברי האוהד לחוויה הישראלית; הוא או היא לבטח תוהים באיזה יקום אני, כותב המאמר, חי. היכן נמצאים סימני אותה התחדשות כביכול של המסורת היהודית? איפה ניכרות ההשפעות של הדינמיקה המפרה בין העבר לעתיד? היכן אותן דמויות של היהודי החדש?

יודע אני ידוֹע היטב כי היהדות בישראל נראית יותר כמו התקדמות לאחור – חזרה לגטו של ימי הביניים – מאשר ניסוי תרבותי ורוחני מלהיב. תחת שנאמץ את ערכי האוטונומיה, האינדיבידואליזם, חופש המצפון והפמיניזם, הממסד הדתי הרשמי רואה בערכים אלה איום על היהדות. באופן מזלזל הם מקשרים את המודרניות בהפקרות, בהתפרקות התא המשפחתי, ובאובדן ערכי המוסר האמיתיים. במובנים רבים, תפיסת העולם של הרבנות וגבולות השיח שלה מזכירים כמה מן המחנות הריאקציונרים ביותר בנצרות ובאיסלם.

דוגמה מן הזמן האחרון לסירוב הדוגמטי של הממסד הדתי להתעמת עם האתגרים והערכים המודרניים, היא הדרך בה בוטל כנס שארגנה הרבנות בנושא נשים עגונות. כמו יהודים מאמינים רבים, בתחילה שמחתי לשמוע שהרבנות הראשית מארגנת כנס זה. למרות שלא ציפיתי מן הרבנות להציע פתרון הלכתי לבעיה, התעודדתי מנכונותם (לפחות למראית עין) להכיר בכך שסבלות הנשים בגלל שליטת בעליהן בחירותן הינן בעיה חמורה.

אלא שברגע האחרון, הרב אליישיב, מנהיגו הרוחני של המחנה החרדי הליטאי, קרא לרב הראשי הספרדי לבטל את האירוע. זה האחרון נכנע ללחצים והכנס בוטל. החלטה שרירת לב זו, לעצום עיניים אל מול סבל אנושי בלתי מוצדק ובלתי הכרחי הנגרם בשל החקיקה בנושא העגונות, במקום לחשוף את המסורת ומוסדותיה לביקורת, משקפת את הפער העמוק המפריד בין הממסד הדתי הרשמי לבין חלק ניכר מן העם היהודי.

לאור שוני תרבותי ומוסרי זה, עלינו לשאול עצמנו מהו הצידוק שאנו נותנים למתן השליטה בחיי הדת במדינת ישראל, לקבוצה בדלנית ודוגמטית שכזו שהיא חסרת כל הערכה לרוח הרדיקלית של ברכיה צמחה המדינה? הממסד הדתי נשלט עלי ידי הלך-רוח המרסק את הפוטנציאל להתחדשותה של זהות יהודית מוסרית ורוחנית העשויה להתחיל גל של התחדשות ביהדות העולמית.

ההגמוניה בה משתמשת הרבנות במדינה מרחיקה חלק מן היהודים מדתם בעוד שהיא מעודדת אחרים לחפש דרכים חלופיות להבין מהי יהדות. תחת שיזמין רבנים רפורמים וקונסרבטיביים להתדיין, ולו כדי לנסות ולשכנע אותם כי גישותיהם מוטעות, הממסד החרדי ערך להם דמוניזציה, ומאשים אותם בניכור ובהתבוללות הפושים ברחבי יהדות הגולה. בנוסף לבערות החרדית שעמדה זו חושפת בנוגע לאופי ותנאי החברה המערבית המודרנית והרב תרבותית, הקלות שבה המנהיגות החרדית פוסלת יהודים וגישות אחרות לחיים היהודיים מראה עד כמה הם מנותקים מן ההיסטוריה המודרנית בכלל ומן ההיסטוריה היהודית בפרט.

חוק השבות קורא ליהודים מרחבי העולם לבוא לישראל וליטול חלק בביסוס עתיד העם היהודי. אך מסופקני אם יהודים יכולים להבין, שלא לומר לקבל, את ההזמנה אם נאמר להם שהם אינם יכולים להמשיך ולהחזיק בעמדותיהם בנוגע לדת. חיילים צעירים חלקו עימי את הכאב וההשפלה העמוקים שהם חשים בידעם כי על אף נכונותם לתת את חייהם למען ביטחון מדינת ישראל, רשויות הדת (ואנשיהן) אינם חשים כל נקיפות מצפון כשהם מונעים קבורה הולמת מחיילים שהרקע היהודי שלהם מוטל בספק.

בדומה, טיפול לא הומאני בנושא הגיור עלול להביא לתסיסה רבתי במדינה. בישראל חיים לפחות 300,000 עולים רוסים שבאו לארץ מכוח חוק השבות, שהרבנות לא מכירה בהם כיהודים. מצב זה דורש שהרבנות תושיט להם יד כדי לסייע בהתחלת תהליך גיורם. אולם, כפי שכבר למדנו מן הדוגמאות הקודמות, פעולות הממסד הדתי ומילותיו מצביעים על כך שאנשיו יותר מוטרדים משמירה על סמכותם ההלכתית מאשר לעודד יהודים לפתוח בתהליך רוחני בחייהם.

לידתה המחודשת של מדינת ישראל לאחר הזוועה הטראגית של השואה מייצגת את שאיפת העם שלנו להישאר חלק מן ההיסטוריה. יש לתת משקל הלכתי במסגרת הליך הגיור למחויבות להמשכיות היהדות והנכונות להקריב קורבן עליון עבור מדינת היהודים.

יהודי דתי המבין את משמעות אהבת אדם לאלוהיו יודע כי בסופו של דבר ההלכה נועדה לסייע ולעורר את היהודים בכמיהתם לאלוהים. אל לנו לתת להלכה להפוך למחסום המונע השתתפות בחיים היהודיים ואת הערכת הייחוד שבהם. ואל לנו לאפשר לממסד דתי מאובן וצר תפיסה למנוע מישראל את עצמתה המוסרית והרוחנית של היהדות.

השארת תגובה