"בקרובי אקדש"
ר` אביטל הוכשטיין עם מחשבות על פרשת שמיני ועל החמרות מוטעות ואנושיות הטובה בעיני ה`

הדיבור הפותח

בפרשת שמיני מתרחש אירוע כמעט בלתי נסבל – מותם של בני אהרון. עצם המוות איננו מוקד הקושי, כי אם נסיבותיו הסתומות, נסיבות שרב בהם הסמוי על הגלוי, ושאף הגלוי שבהם מתמיה.

בפרק י' העוסק במותם של השניים מופיעים שני רגעי דיבור של משה: האחד בתחילת הפרק והשני לקראת סופו. בראשון מוסר משה את דברי אלוהים הידועים והמורכבים "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ", לכאורה כהסבר למותם של שני הבנים, ובשני מצווה הוא על אהרון ובניו כיצד עליהם לסיים את תהליך חנוכת המשכן.

לאור סמיכות הדברים, יש מקום לראות בדיבור השני מעשה פרשנות לדיבור הראשון. אולם הדיבור השני של משה מתפתח לכדי דו שיח, בינו לבין אהרון, אשר במהלכו עוברים דבריו תהליך של ביקורת ושינוי. לכתחילה, ובאופן מוטעה, מתפרשת התקדשות האלוהים בקרוביו כדרישה לחומרות והחמרות, אך לבסוף היא מתפרשת דווקא כדרישה לשימת לב בקודש גם לצרכים אנושיים.

למאמר המלא

השארת תגובה