בהיסטוריה, השאלה העיקרית או הבלעדית היא מה קרה.
להיסטוריון חשוב ביותר להיצמד לעובדות, הוא אוסף ומנתח את העובדות. הוא יכול לשאול למשמעותן אך הוא בעיקר מנסה לברר "מה באמת קרה".
זיכרון שונה במהותו מהיסטוריה.
הוא אמנם מתחיל מהעובדות אבל השאלה העיקרית היא לא מה קרה אלא כיצד אתה משתמש במה שקרה כגורם מנחה בחיים האישיים והקולקטיביים.
דוגמא קלאסית להבחנה בין היסטוריה לזיכרון היא התשובה שנתנו חז"ל לשאלה מדוע חרבה ירושלים? אנחנו יודעים היטב שירושלים חרבה משום שהתחלנו במאבק עם האימפריה הרומאית. העזנו ולא הבנו נכון את יכולתנו. את מגבלות כוחנו. ירושלים נחרבה משום שהרומאים החריבו אותה והמנהיגות היהודית לא השכילה לקרוא את המפה הפוליטית של אותם ימים.
זוהי היסטוריה. אך במסורת היהודית מי מספר את הסיפור הזה?
בתשעה באב אנו מדברים על כך שירושלים חרבה בשל שנאת חינם, מספרים על העימות בין קמצא ובר קמצא, על כך שהעם היהודי פעל על פי הדין ולא לפנים משורת הדין. יש לנו רשימה ארוכה של דברים שאנחנו, בזיכרון הקולקטיבי שלנו, אומרים שבגללם חרבה ירושלים.
באופן פרדוקסלי זיכרון החורבן חי עדין, אלפיים שנה אחרי שאירע, בגלל שלא עסקנו בהיסטוריה בלבד אלא את רוב המשאבים שלנו כעם השקענו במפעל של זיכרון.
לפני שממשיכים צריכים להבין שבהקשר של השואה, כשהדבר אירע לפני זמן כה קצר יחסית ולא לפני 2000 שנה, יש מתח פנימי בין היסטוריה לבין זיכרון.
בזיכרון, על מנת לזכור, אתה גם צריך לשכוח.
כדי לזכור, צריך לברר מה הלקח שאני רוצה להפיק מהזיכרון, ובשביל כך צריך, במובן מסוים, לא להיצמד לעובדות.
אם היינו יושבים פה היום עם מישהו שחי בזמן חורבן ירושלים והיינו אומרים לו ירושלים חרבה בגלל שנאת חינם, הוא היה מסתכל ואומר איך אתה מעז להאשים אותי? השנאה שלי היא מה שגרמה לחורבן? זה הם, קבוצת הקנאים שבגדו ובראש ובראשונה הרומאים שהיו הרעים בסיפור הזה!! איך אתה מחלל את הזיכרון?
לפני שאמשיך בדברי, אני צריך להתנצל. בחדר הזה שבו אנו מתכנסים היום נמצאים שלושה דורות שונים. ויש לי, באופן מאוד עמוק , חרדה: כיצד אני יכול להגיד לכם שכדי שזיכרון השואה יעבור לדורות הבאים אנחנו צריכים לשכוח במעט? איך אני יכול לדבר על הצורך לחלל את הקודש?
דבר שהוא מאוד קדוש נשאר תמיד בארון, אולי מסתכלים עליו אך לא חיים אותו. הוא דבר מובדל. הוא דבר שמשמרים אותו בקדושתו ומתאווים אליו אבל הוא לא משהו חי.
אנחנו נמצאים בתוך תקופת מעבר, ועלינו למצוא נתיב בתוך מתח פנימי מאוד מאוד קשה.
היום, כשאדם מנסה ליצור הקבלה בין השואה למציאות כלשהי בהווה כדי לעצב זיכרון לשואה, כולם תוקפים אותו: "איך אתה מעז להשוות? שום דבר הוא לא בקנה מידה של השואה. אי אפשר להשוות".
אך כשבוחנים את זה מקרוב, רואים שבשיח הישראלי מותר לעשות השוואות בכיוון אחד בלבד.
מותר להשוות בין אירן לשואה, בין מחבלים לשואה, אפשר להשוות בין סכנות ביטחוניות כאלו ואחרות, שם אני יכול לעשות השוואה ואף אחד לא קם ואומר איך אתה מעז להשוות בין השואה לבין אירן? איך אתה מעז להשוות את חיזבאללה לנאצים?
מסתבר שמותר לנו לעשות הקבלה עם השואה כל עוד אנחנו עושים זאת בכיוון פוליטי מסוים אבל אם מישהו מעז לומר או להשוות ולהגיד מה למדנו מהשואה אודות היחס לפליטים או מבקשי המקלט מיד נשמעת ביקורת נוקבת: איך הוא מעז?
מעניין מה בני ישראל בתקופת המקרא אמרו על ויקרא י"ט: "ואהבת את הגר כי גר היית בארץ מצרים". האם אמרו: "מה אתה משווה? הגרים שלנו הם כמו שאנחנו היינו תחת שעבוד פרעה? אתה יודע מה פרעה עשה לנו? האם כך אנחנו מעבידים את הגרים שלנו? מה פתאום! איך אתה משווה?
כדי להבין את הדבר יותר צריך לקחת בחשבון ששאלת הזיכרון קשורה לשתי בריתות ביהדות – ברית שייכות וברית יעוד.
הברית הראשונה בין האל לאברהם לא הייתה קשורה באמונה, בערכים או במה שהאדם עושה. היא הייתה מבוססת על זהות קולקטיבית משפחתית, על כך שנולדת לעם הזה. זה מה שהפך אותך לשייך. היהודיות שלך זה מי שאתה לא מה שאתה עושה או מה שאתה מאמין. בשונה מהנצרות ומהאסלם היהודים הם לא רק קבוצה שהתאגדה סביב היהדות. היהדות היא הדת שניתנה לעם היהודי שקדמה ל"יהדות". ששים פרקים במקרא קודמים למתן תורה. ולכן, "ישראל אף על פי שחטא – ישראל הוא". ולכן גם, בהלכה, מי שבא להתגייר צריך לומר תחילה "עמך עמי" לפני שבכלל שואלים אותו מה דעתך על "אלוהיך אלוהי" כדברי נעמי.
הברית השנייה היא ברית יעוד. בברית יעוד המטרה היא: "והייתם לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". בברית זו המשמעות של להיות יהודי אינה רק שייכות לקולקטיב. להיות יהודי זו מחויבות למערכת ערכית שמדרבנת את האדם ודוחפת אותו לכך שעליו לשאוף להיות מחר יותר טוב ממי שהוא היום. כשאתה עומד פה היום ואומר: הגעתי לשלמות, אתה כופר בעיקרון של ברית יעוד זו. "קדושים תהיו" – דרך הניסוח המוקפדת של המקרא מציינת את העובדה שאתם לא קדושים כעת, ומהרבה בחינות לעולם לא תהיו קדושים. ואם אתם רואים בעצמכם כבר קדושים, אזי רף הציפיה שלכם הוא נמוך מדיי.
להיות יהודי זה להילחם כל חייך כנגד בינוניות. לשאוף ליותר, לשאול את עצמך איך ערכים מסויימים ונקודות מסויימות יכולים לעצב את החיים שלי.
ברית שייכות וברית יעוד מעצבות גם את זיכרון השואה.
בזיכרון של ברית שייכות, סיפור השואה הוא מאוד ברור: משהו קרה לעם שלי, משהו נורא, איום ומכונן. איני יכול להיות חלק מהעם בלי שאני קשוב לסבל, ומרגיש את הכאב, את מה שבני עמי חוו. בלי להאזין ולהזדהות עם הכאב אתה לא חלק מהעם.
העם היהודי אינו עם שזוכר רק את הצלחותיו. אנחנו עם שעוצר בכל רגע, לטוב ולרע, כדי לומר "עמך עמי": אני צריך לזכור!
אבל כפי שכולנו יודעים, גם בברית שייכות, עם הזמן היכולת לזכור מתערערת ונחלשת.
מהו הזיכרון של ברית יעוד? הצד הפשוט הוא שחלק מהיעוד שלי כיהודי זה לומר: לא עוד! חלק מהיעוד שלי כיהודי זה להבין את ערכה של ההגנה העצמית. מוסריות יהודית כוללת את החובה להגן על עצמי. אנחנו לומדים "ואהבת לרעך כמוך", זה מתחיל ב"כמוך". ברית היעוד, התורה, תורת ה"סיני של אושוויץ" היא הציווי המוסרי להיות עם שהוא ריבון ובעל יכולת להגן על עצמו, להגן על מדינתו ועל עמו.
ליעוד זה יש קונצנזוס מאוד רחב.
אבל אתה לא ממלא את היעוד אם המטרה שלך היא רק לשרוד. מצד אחד אתה לא יכול להיות עם קדוש כשאתה לא חי אך העובדה שאתה קיים לא הופכת אותך לעם קדוש. ודווקא בשילוב זיכרון השואה עם היעוד של הקדושה מצויה גם הסכנה וגם ההזדמנות לעבור מהאחריות לזכור לאפשרות של לזכור באחריות. לשאת מחדש את הזיכרון אל תוך החיים שלנו.
כדי לעשות זאת, אנחנו צריכים אחת ולתמיד להפסיק לתקוף אנשים שרוצים להזכיר את השואה באותה נשימה עם התרחשות אחרת בת זמננו. אנחנו יודעים שאי אפשר להשוות אבל אם נהיה חרדים מדי בנקודה הזאת הרי שבמו ידנו נקבור את זיכרון השואה. נשים אותו במוזיאון. זה ההיפך מ"יד ושם". אנחנו צריכים לשנות את השיח הציבורי שלנו ולהפסיק להפחיד אנשים. פה אני צריך את עזרתכם, משום שאני יכול להצביע על הצורך, אבל קשה לי. אני לא ניצול. משפחתי למרות המבטא והטעויות בעברית, כולה מארץ ישראל. הנכדים שלי הם דור ארבע-עשר בירושלים. משפחתי לא חוותה את השואה. לא גדלתי עם הזיכרון הזה צרוב בי, אז יותר קל לי, לכאורה, לומר את זה.
ולכן אני מתנצל בפניכם ומבקש את עזרתכם, את הנכונות שלכם. העובדה שארגון הגג של הניצולים בחר את הנושא של הכנס החשוב הזה הוא סמל לנכונות זו. אם אנחנו רוצים לעמוד בצו זיכרון ברית היעוד שלנו עלינו לשאול את עצמנו, מה אנחנו לומדים מהשואה על היכולת של האדם, כל אדם. לא רק "הם", אלא גם אנחנו עלולים להיות מושחתים. מה אנחנו יכולים ללמוד לא "הם" – על הסכנות של כוח ולאומנות?
מה קורה כשבמדינה שלנו נשמע המשפט "אף אחד לא יילמד אותי מוסר", או כשיש מפלגה שיש לה סיסמא "די להתנצל". שניהם לא מסתדרים עם עומק זיכרון השואה. אם אתה אומר "די להתנצל" ואם אתה רואה בעצמך או בחברה שאתה חי בה כמי שלא יכול להיכשל מבחינה מוסרית, זה לא לקחת ברצינות את זיכרון השואה. אנחנו חייבים לאפשר שיח ישראלי תוסס שבו האדם יהיה מוכן להקביל את זיכרון השואה שלו לדברים שקורים. לשאול, בהשאלה מזיכרון החורבן – "מהי שנאת החנם שלי"? מהן החוויות, שאינן דומות, אבל בכל אופן אני לומד מהן לקח להיום?
תנו לשואה להיות מסגרת שלא רק מזכירה לי מה קרה בעבר. החובה לזכור לא נובעת רק מהמחויבות לעבר אלא מן הרצון שלנו לעצב את העתיד.
תנו לנו את השואה, תנו לנו אותה. אני מבטיח לכם, ניקח אותה בחרדת קודש. אני מבטיח שנעשה כמיטב יכולתנו.
תנו לדור הבא לזכור, תנו להם לטעות, תנו לקצינים לטעות, תנו לשפה הפוליטית שלנו לטעות, תנו לאנשים להגיד דברים בלי לקפוץ עליהם ולהגיד "אסור, אסור, אסור". תנו להם.
אני מבטיח שנעשה את זה בזהירות, נבקר אחד את השני. יש לנו חובה לזכור ואם יש לנו חובה לזכור צריכים לאפשר לנו לזכור, צריכים לאפשר לנורא מכל להיות רגע שהחרדה ממנו מביאה אותנו מעלה מעלה, דוחפת אותנו לקראת השאיפה לנסות להצליח במשימה שלעולם לא נצליח בה לחלוטין: "קדושים תהיו".
בהיסטוריה, השאלה העיקרית או הבלעדית היא מה קרה.
להיסטוריון חשוב ביותר להיצמד לעובדות, הוא אוסף ומנתח את העובדות. הוא יכול לשאול למשמעותן אך הוא בעיקר מנסה לברר "מה באמת קרה".
זיכרון שונה במהותו מהיסטוריה.
הוא אמנם מתחיל מהעובדות אבל השאלה העיקרית היא לא מה קרה אלא כיצד אתה משתמש במה שקרה כגורם מנחה בחיים האישיים והקולקטיביים.
דוגמא קלאסית להבחנה בין היסטוריה לזיכרון היא התשובה שנתנו חז"ל לשאלה מדוע חרבה ירושלים? אנחנו יודעים היטב שירושלים חרבה משום שהתחלנו במאבק עם האימפריה הרומאית. העזנו ולא הבנו נכון את יכולתנו. את מגבלות כוחנו. ירושלים נחרבה משום שהרומאים החריבו אותה והמנהיגות היהודית לא השכילה לקרוא את המפה הפוליטית של אותם ימים.
זוהי היסטוריה. אך במסורת היהודית מי מספר את הסיפור הזה?
בתשעה באב אנו מדברים על כך שירושלים חרבה בשל שנאת חינם, מספרים על העימות בין קמצא ובר קמצא, על כך שהעם היהודי פעל על פי הדין ולא לפנים משורת הדין. יש לנו רשימה ארוכה של דברים שאנחנו, בזיכרון הקולקטיבי שלנו, אומרים שבגללם חרבה ירושלים.
באופן פרדוקסלי זיכרון החורבן חי עדין, אלפיים שנה אחרי שאירע, בגלל שלא עסקנו בהיסטוריה בלבד אלא את רוב המשאבים שלנו כעם השקענו במפעל של זיכרון.
לפני שממשיכים צריכים להבין שבהקשר של השואה, כשהדבר אירע לפני זמן כה קצר יחסית ולא לפני 2000 שנה, יש מתח פנימי בין היסטוריה לבין זיכרון.
בזיכרון, על מנת לזכור, אתה גם צריך לשכוח.
כדי לזכור, צריך לברר מה הלקח שאני רוצה להפיק מהזיכרון, ובשביל כך צריך, במובן מסוים, לא להיצמד לעובדות.
אם היינו יושבים פה היום עם מישהו שחי בזמן חורבן ירושלים והיינו אומרים לו ירושלים חרבה בגלל שנאת חינם, הוא היה מסתכל ואומר איך אתה מעז להאשים אותי? השנאה שלי היא מה שגרמה לחורבן? זה הם, קבוצת הקנאים שבגדו ובראש ובראשונה הרומאים שהיו הרעים בסיפור הזה!! איך אתה מחלל את הזיכרון?
לפני שאמשיך בדברי, אני צריך להתנצל. בחדר הזה שבו אנו מתכנסים היום נמצאים שלושה דורות שונים. ויש לי, באופן מאוד עמוק , חרדה: כיצד אני יכול להגיד לכם שכדי שזיכרון השואה יעבור לדורות הבאים אנחנו צריכים לשכוח במעט? איך אני יכול לדבר על הצורך לחלל את הקודש?
דבר שהוא מאוד קדוש נשאר תמיד בארון, אולי מסתכלים עליו אך לא חיים אותו. הוא דבר מובדל. הוא דבר שמשמרים אותו בקדושתו ומתאווים אליו אבל הוא לא משהו חי.
אנחנו נמצאים בתוך תקופת מעבר, ועלינו למצוא נתיב בתוך מתח פנימי מאוד מאוד קשה.
היום, כשאדם מנסה ליצור הקבלה בין השואה למציאות כלשהי בהווה כדי לעצב זיכרון לשואה, כולם תוקפים אותו: "איך אתה מעז להשוות? שום דבר הוא לא בקנה מידה של השואה. אי אפשר להשוות".
אך כשבוחנים את זה מקרוב, רואים שבשיח הישראלי מותר לעשות השוואות בכיוון אחד בלבד.
מותר להשוות בין אירן לשואה, בין מחבלים לשואה, אפשר להשוות בין סכנות ביטחוניות כאלו ואחרות, שם אני יכול לעשות השוואה ואף אחד לא קם ואומר איך אתה מעז להשוות בין השואה לבין אירן? איך אתה מעז להשוות את חיזבאללה לנאצים?
מסתבר שמותר לנו לעשות הקבלה עם השואה כל עוד אנחנו עושים זאת בכיוון פוליטי מסוים אבל אם מישהו מעז לומר או להשוות ולהגיד מה למדנו מהשואה אודות היחס לפליטים או מבקשי המקלט מיד נשמעת ביקורת נוקבת: איך הוא מעז?
מעניין מה בני ישראל בתקופת המקרא אמרו על ויקרא י"ט: "ואהבת את הגר כי גר היית בארץ מצרים". האם אמרו: "מה אתה משווה? הגרים שלנו הם כמו שאנחנו היינו תחת שעבוד פרעה? אתה יודע מה פרעה עשה לנו? האם כך אנחנו מעבידים את הגרים שלנו? מה פתאום! איך אתה משווה?
כדי להבין את הדבר יותר צריך לקחת בחשבון ששאלת הזיכרון קשורה לשתי בריתות ביהדות – ברית שייכות וברית יעוד.
הברית הראשונה בין האל לאברהם לא הייתה קשורה באמונה, בערכים או במה שהאדם עושה. היא הייתה מבוססת על זהות קולקטיבית משפחתית, על כך שנולדת לעם הזה. זה מה שהפך אותך לשייך. היהודיות שלך זה מי שאתה לא מה שאתה עושה או מה שאתה מאמין. בשונה מהנצרות ומהאסלם היהודים הם לא רק קבוצה שהתאגדה סביב היהדות. היהדות היא הדת שניתנה לעם היהודי שקדמה ל"יהדות". ששים פרקים במקרא קודמים למתן תורה. ולכן, "ישראל אף על פי שחטא – ישראל הוא". ולכן גם, בהלכה, מי שבא להתגייר צריך לומר תחילה "עמך עמי" לפני שבכלל שואלים אותו מה דעתך על "אלוהיך אלוהי" כדברי נעמי.
הברית השנייה היא ברית יעוד. בברית יעוד המטרה היא: "והייתם לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". בברית זו המשמעות של להיות יהודי אינה רק שייכות לקולקטיב. להיות יהודי זו מחויבות למערכת ערכית שמדרבנת את האדם ודוחפת אותו לכך שעליו לשאוף להיות מחר יותר טוב ממי שהוא היום. כשאתה עומד פה היום ואומר: הגעתי לשלמות, אתה כופר בעיקרון של ברית יעוד זו. "קדושים תהיו" – דרך הניסוח המוקפדת של המקרא מציינת את העובדה שאתם לא קדושים כעת, ומהרבה בחינות לעולם לא תהיו קדושים. ואם אתם רואים בעצמכם כבר קדושים, אזי רף הציפיה שלכם הוא נמוך מדיי.
להיות יהודי זה להילחם כל חייך כנגד בינוניות. לשאוף ליותר, לשאול את עצמך איך ערכים מסויימים ונקודות מסויימות יכולים לעצב את החיים שלי.
ברית שייכות וברית יעוד מעצבות גם את זיכרון השואה.
בזיכרון של ברית שייכות, סיפור השואה הוא מאוד ברור: משהו קרה לעם שלי, משהו נורא, איום ומכונן. איני יכול להיות חלק מהעם בלי שאני קשוב לסבל, ומרגיש את הכאב, את מה שבני עמי חוו. בלי להאזין ולהזדהות עם הכאב אתה לא חלק מהעם.
העם היהודי אינו עם שזוכר רק את הצלחותיו. אנחנו עם שעוצר בכל רגע, לטוב ולרע, כדי לומר "עמך עמי": אני צריך לזכור!
אבל כפי שכולנו יודעים, גם בברית שייכות, עם הזמן היכולת לזכור מתערערת ונחלשת.
מהו הזיכרון של ברית יעוד? הצד הפשוט הוא שחלק מהיעוד שלי כיהודי זה לומר: לא עוד! חלק מהיעוד שלי כיהודי זה להבין את ערכה של ההגנה העצמית. מוסריות יהודית כוללת את החובה להגן על עצמי. אנחנו לומדים "ואהבת לרעך כמוך", זה מתחיל ב"כמוך". ברית היעוד, התורה, תורת ה"סיני של אושוויץ" היא הציווי המוסרי להיות עם שהוא ריבון ובעל יכולת להגן על עצמו, להגן על מדינתו ועל עמו.
ליעוד זה יש קונצנזוס מאוד רחב.
אבל אתה לא ממלא את היעוד אם המטרה שלך היא רק לשרוד. מצד אחד אתה לא יכול להיות עם קדוש כשאתה לא חי אך העובדה שאתה קיים לא הופכת אותך לעם קדוש. ודווקא בשילוב זיכרון השואה עם היעוד של הקדושה מצויה גם הסכנה וגם ההזדמנות לעבור מהאחריות לזכור לאפשרות של לזכור באחריות. לשאת מחדש את הזיכרון אל תוך החיים שלנו.
כדי לעשות זאת, אנחנו צריכים אחת ולתמיד להפסיק לתקוף אנשים שרוצים להזכיר את השואה באותה נשימה עם התרחשות אחרת בת זמננו. אנחנו יודעים שאי אפשר להשוות אבל אם נהיה חרדים מדי בנקודה הזאת הרי שבמו ידנו נקבור את זיכרון השואה. נשים אותו במוזיאון. זה ההיפך מ"יד ושם". אנחנו צריכים לשנות את השיח הציבורי שלנו ולהפסיק להפחיד אנשים. פה אני צריך את עזרתכם, משום שאני יכול להצביע על הצורך, אבל קשה לי. אני לא ניצול. משפחתי למרות המבטא והטעויות בעברית, כולה מארץ ישראל. הנכדים שלי הם דור ארבע-עשר בירושלים. משפחתי לא חוותה את השואה. לא גדלתי עם הזיכרון הזה צרוב בי, אז יותר קל לי, לכאורה, לומר את זה.
ולכן אני מתנצל בפניכם ומבקש את עזרתכם, את הנכונות שלכם. העובדה שארגון הגג של הניצולים בחר את הנושא של הכנס החשוב הזה הוא סמל לנכונות זו. אם אנחנו רוצים לעמוד בצו זיכרון ברית היעוד שלנו עלינו לשאול את עצמנו, מה אנחנו לומדים מהשואה על היכולת של האדם, כל אדם. לא רק "הם", אלא גם אנחנו עלולים להיות מושחתים. מה אנחנו יכולים ללמוד לא "הם" – על הסכנות של כוח ולאומנות?
מה קורה כשבמדינה שלנו נשמע המשפט "אף אחד לא יילמד אותי מוסר", או כשיש מפלגה שיש לה סיסמא "די להתנצל". שניהם לא מסתדרים עם עומק זיכרון השואה. אם אתה אומר "די להתנצל" ואם אתה רואה בעצמך או בחברה שאתה חי בה כמי שלא יכול להיכשל מבחינה מוסרית, זה לא לקחת ברצינות את זיכרון השואה. אנחנו חייבים לאפשר שיח ישראלי תוסס שבו האדם יהיה מוכן להקביל את זיכרון השואה שלו לדברים שקורים. לשאול, בהשאלה מזיכרון החורבן – "מהי שנאת החנם שלי"? מהן החוויות, שאינן דומות, אבל בכל אופן אני לומד מהן לקח להיום?
תנו לשואה להיות מסגרת שלא רק מזכירה לי מה קרה בעבר. החובה לזכור לא נובעת רק מהמחויבות לעבר אלא מן הרצון שלנו לעצב את העתיד.
תנו לנו את השואה, תנו לנו אותה. אני מבטיח לכם, ניקח אותה בחרדת קודש. אני מבטיח שנעשה כמיטב יכולתנו.
תנו לדור הבא לזכור, תנו להם לטעות, תנו לקצינים לטעות, תנו לשפה הפוליטית שלנו לטעות, תנו לאנשים להגיד דברים בלי לקפוץ עליהם ולהגיד "אסור, אסור, אסור". תנו להם.
אני מבטיח שנעשה את זה בזהירות, נבקר אחד את השני. יש לנו חובה לזכור ואם יש לנו חובה לזכור צריכים לאפשר לנו לזכור, צריכים לאפשר לנורא מכל להיות רגע שהחרדה ממנו מביאה אותנו מעלה מעלה, דוחפת אותנו לקראת השאיפה לנסות להצליח במשימה שלעולם לא נצליח בה לחלוטין: "קדושים תהיו"
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
