ר' נחמן מברסלב ראה את האמונה כדרך התמודדות עם הייאוש והבדידות הקיומיים, שהעסיקו אותו רבות. אך כפי שמראה אהרן שטרן, לא מדובר בניסיון להסביר את הייאוש, או "למלא" את הריק שהוא מחולל באדם. על האמונה לקבל את הריק הקיומי כעובדה מוגמרת, ולנסות לבנות מעליו את הגשר

רבות עסק ר' נחמן מברסלב בתורתו בייאוש, בפחד ובתחושת הבדידות. בדומה למסורת משם ר' שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר הראשון של חב"ד, לפיה לא ניתן להיכנס לעבודת ה' מבלי להיות בעל 'מרה שחורה', גם ר' נחמן לא ראה בעצבות בעיה פסיכולוגית גרידא אלא כלי עמוק עבור המאמין. לדידו את הייאוש אין לראות כתחושה או תכונת אופי אנושית בלבד, אלא כדבר בסיסי הטמון בהוויה עצמה. בראייתו את הייאוש כנקודת מוצא קיומית, מטרים ר' נחמן הגות אקסיסטנציאלית מאוחרת יותר המציירת את הקיום כמעין מבוי סתום.

ר' נחמן מתאר היטב את שעובר עליו:
"כְּשֶׁאָדָם נִכְנָס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם אֲזַי הַדֶּרֶך שֶׁמַּרְאִין לוֹ הִתְרַחֲקוּת וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁמַּרְחִיקִין אוֹתוֹ מִלְמַעְלָה וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ כְּלָל לִכָּנֵס לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם. וּבֶאֱמֶת כָּל הַהִתְרַחֲקוּת הוּא רַק כֻּלּוֹ הִתְקָרְבוּת וְצָרִיך הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל מְאד מְאד לִבְלִי לִפּל בְּדַעְתּוֹ […]
כִּי רוֹאֶה עַצְמוֹ שֶׁהוּא מָלֵא עֲדַיִן עֲבִיּוּת וְגַשְׁמִיּוּת וְהִרְהוּרִים וּבִלְבּוּלִים גְּדוֹלִים […] וְנִדְמֶה לוֹ כְּאִלּוּ אֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַך מִסְתַּכֵּל עָלָיו כְּלָל וְאֵין רוֹצֶה כְּלָל בַּעֲבוֹדָתוֹ […]
וְדַע, שֶׁהָאָדָם צָרִיך לַעֲבר עַל גֶּשֶׁר צַר מְאד מְאוד, וְהַכְּלָל וְהָעִקָּר שֶׁלּא יִתְפַּחֵד כְּלָל".
ר' נחמן אינו דוחה את הפחד ואת תחושת אי הוודאות. אדרבה, הוא סבור שתחושות אלו מעידות נכונה על עולם כאוטי ורעוע. לחוסר הביטחון הקיומי מקום חשוב בתשתית התודעה.

הייאוש והפחד קשורים אצל ר' נחמן לאמונה, ולמעשה – לשבר האמונה. המקום בו מתמודד ר' נחמן עם בעיית האמונה באופן המקיף ביותר הוא תורה סד בליקוטי מוהר"ן (ח"א). בתורה זו מתמודד ר' נחמן עם שני סוגים של כפירה באל: כפירה אחת נובעת מ"שבירת הכלים", והשנייה מן "החלל הפנוי". ננסה לבאר את המושגים הללו, כפי שבונה אותם ר' נחמן בתורה זו.

המושג "כלי" מתייחס לייעודו ותכליתו של האדם. כלי נועד לשירות, לתיווך ולטובת המעבר מהכח אל הפועל, מפוטנציאל אל דבר ממומש. במילים אחרות, כלי נועד לאפשר חיבור בין דברים ויצירת קשר. שפה, מקצוע, מצוות – כל אלו הם כלים שמטרתם לחבר דברים יחד ולשרת תכליות גדולות מהם, וכך גם אנחנו, בני האדם. "שבירת הכלים", מונח הלקוח מקבלת האר"י, מתאר אצל ר' נחמן את המיאון שלנו, בני האדם, לקבל את ייעודנו כמשרתי תכליות. אנו מסרבים ליצור חיבור וקשר שמשמעו שירות. "כלי שבור" הוא אפוא דבר שאינו עומד אלא עבור עצמו. עמידתו זו הופכת אותו למיותר, והיות והוא אינו משרת דבר שוב אין לנו צורך בו. במילים אחרות, משאיננו משרתים דבר אלא רק את עצמנו אנו הופכים אף בעיני עצמנו למיותרים.

בטרמינולוגיה מודרנית היינו אומרים כי "שבירת כלים" מאופיינת באדם המרוכז בגילוי עצמו בלבד. את תולדותיה נמצא בנרקיסיזם, אגואיזם, או בסוגי רוחניות נוסח "העידן החדש" המעניקים בכורה לחוויה ולגילוי העצמי על פני שירות תכלית. דומה שר' נחמן מתאר כאן נכוחה את משבר הבדידות המודרנית, ומבקש להגיד לנו שחיים בעלי משמעות מאפשרים יצירת חיבור, ובלבד שנסכין עם הצמצום שמחייב הכלי.

צילום: Simply Boaz

ר' נחמן טוען כי לכפירה זו, הנובעת משבירת הכלים, קיים פתרון. למרות השבר עדיין נותר באדם "ניצוץ רוחני" שיאפשר לו להתגבר על תחושת הבדידות ולהתחבר לאדם אחר, או לשרת תכלית גדולה ממנו. אלא שכאמור, קיימת כפירה נוספת, עמוקה יותר, המגיעה מן "החלל הפנוי". כפירה זו נובעת מחוסר הטעם, מהסתמיות עצמה, ועבורה לא ניתן למצוא תשובה. ר' נחמן מסביר את המושג "חלל הפנוי", הלקוח אף הוא מתורת האר"י:
"וְכַאֲשֶׁר רָצָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַך לִבְרא אֶת הָעוֹלָם לא הָיָה מָקוֹם לְבָרְאוֹ, מֵחֲמַת שֶׁהָיָה הַכּל אֵין סוֹף, עַל כֵּן צִמְצֵם אֶת הָאוֹר לִצְדָדִין. וְעַל יְדֵי הַצִּמְצוּם הַזֶּה נַעֲשָׂה חָלָל הַפָּנוּי […]
וְזֶה הֶחָלָל הַפָּנוּי הָיָה מֻכְרָח לִבְרִיאַת הָעוֹלָם, כִּי בִּלְתִּי הֶחָלָל הַפָּנוּי, לא הָיָה שׁוּם מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָם".
החלל הפנוי הכרחי לבריאת העולם, שכן בלעדיו אין "מקום" לעולם. במישור האמונה, משמעותו הפרדוקסלית של המושג היא שרק מקום ריק מאלוקות מאפשר מקום לאדם. במימד הנפשי – קיומו של "חלל פנוי" בנפש מהווה תנאי לבריאת עולמו של כל אדם; על מנת להיברא אנו נדרשים קודם כל לפנות את עצמנו, אפילו מעצמנו.

להבנתי משמעות ה"חלל פנוי" היא תחושת ייאוש עמוקה, המוזנת מבדידות קיומית. בשונה מן הבדידות הכרוכה ב"שבירת הכלים", עליה ניתן להתגבר, הבדידות של החלל הפנוי נובעת מריקנות עמוקה יותר, השוללת כל טעם בקיום. בדידות שאינה תלויה בדבר, אלא נובעת מתוך האדם וקיומו. זהו ההבדל העמוק בין שתי סוגי הכפירות: קושיות על ייעוד האדם כ"כלי", והתמודדות עם תפקידו של האדם בעולם – אינן מנתקות את תקוותו שבסופו של דבר תמצא תשובה ויתקיים חיבור. לעומת זאת, קושיות הבאות מ"מחלל הפנוי" מצטיינות ביכולתן לרוקן את ההוויה מכל חיבור. הן מותירות את האדם עם ייאוש עמוק, בדידות קיומית, ניהיליזם וחוסר תכלית. על פי ר' נחמן אותו "חלל פנוי" הוא המצע לקיום האנושי.

מנקודה זו יוצא ר' נחמן אל מסע האמונה הגדול שלו, וכדבריו – "אצל העולם אמונה הוא דבר קטן ואצלי אמונה הוא דבר גדול מאוד" (שיחות הר"ן, לג). נקודת המוצא למסע היא הניהיליזם והייאוש, ההופכים בעצמם להיות בסיס לאמונה.

"וּתְקַעְתִּיו יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן" (ישעיהו כב) – אמונה קשורה עם נאמנות. האם העולם שבו אנו חיים – הטבע, האנושות, האדם ותבונתו – ראויים לתואר "יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן", או שמא אינם ראויים לו? האם נאמן מי שברא עולם חסר נאמנות? רעב, חולי ומכאוב, מלחמות, בדידות ואי וודאות – כל אלו מייצגים כאוס שמקורו בחלל הפנוי. שלבי תולדות האנושות, החל מהתקופה האלילית, דרך המונותאיזם ולאחר מכן הפרויקט התבוני של הפילוסופיה והתפתחות העולם הטכנולוגי, חולקים הבנה משותפת על אודות חוסר הנאמנות של המציאות; הכאוס הנוכח בחיינו. לדברי ר' נחמן, את חוסר השלמות ואת הריק הפנימי לא ניתן למלא, אבל ניתן להכילו – בדרך של אמונה שאינה נשענת על השכל. הוא אינו תולה יהבו בתבונה, שלדעתו קצרה ידה מכדי לגאול את האדם מחרדתו. משהו מהותי בעולם ייוותר תמיד בריק, ולכן העיקר הוא האמונה התמימה והפשוטה.

תורות רבות בליקוטי מוהר"ן מוקדשות לדיאלקטיקה שבין ייאוש ואמונה, ובין שכל ותמימות. ר' נחמן מצדד בתמימות ומתריס כנגד הנאורות ויומרתה לתקן את העולם, "ולמלא את החלל הפנוי". לדידו, אין האמונה נוצרת "בגלל ש…" אלא אדרבה – "אף על פי ש…". האמונה אינה יכולה למלא את החלל הנפשי אבל היא מאפשרת לעבור מעליו. במילים אחרות, היות והחלל לעולם יישאר פנוי, הרי שרק באמצעות אמונה ניתן להשיג נאמנות. במקום שבו נכשלה התבונה, ואף תוסיף להיכשל, האמונה לבדה נותרה נאמנה למילוי חלל שלעולם יישאר פנוי.

את פרויקט האמונה הגדול של אברהם העברי מבין ר' נחמן כניסיון להצבת גשר מעל החלל הריק מכל וריאציה של חיבור ואחדות. משמעות הדברים – להחזיק חזק בפרדוקס, להיות מודעים לחלל אבל גם לדעת לעבור מעליו – להאמין שהקב"ה אכן נאמן.