טהרה וקהילה בעת העתיקה: מסורות ההלכה בין יהדות בית שני למשנה | מאת יאיר פורסטנברג

הספר "טהרה וקהילה בעת העתיקה" פורש יריעה רחבה של תחום הלכתי שלם בספרות התנאית – הטומאה והטהרה – על משמעויותיו החברתיות. כפי שמראה שמואל הר, לצד עיסוק בפרטי פרטיה של ההלכה התנאית מעלה הספר תמונה מרתקת של החברה בתקופת הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד, על הקשרים בין חלקיה השונים ועל קשריה עם החברה הנוכרית

אין תחום שבו ניכר באופן מובהק כל כך הפער בין הלמדנות המסורתית לבין המחקר הביקורתי כחקר ההלכה. בעוד שהראשונה ביקשה תמיד את הסינתזה ואת האחדות, ביקש האחרון לעמוד על ההתפתחות ועל ההשפעה, על ההקשר התרבותי ועל הזיקה לזמן ולמקום. אין זה מקרה, אפוא, שכבר מראשיתה במאה התשע עשרה ביקשה חכמת ישראל לעסוק בחקר ההלכה.

כפי שכתב יעקב זוסמן, מגמה זו נזנחה עד מהרה בעיקר בגלל מיעוט המקורות האותנטיים שניתן היה להסתמך עליהם לצורך מחקר זה. ואולם יש להטעים גם סיבה אחרת, אותה מדגישים פחות, והיא המטען האידיאולוגי האקטואלי שהיה לעיסוק זה בתחילת המאה התשע עשרה. הכנסת ההלכה להקשר היסטורי ודיון בה כבכול מפעל אנושי אחר משמעותם פגיעה עמוקה בתמונה שהמסורת נוטה לצייר בדרך כלל. הפנייה למחוזות הפוזיטיביסטיים של חקר ספרות ההלכה לא נבעה אפוא רק מהרצון להימנע מהשערות מופלגות ובלתי מבוססות, אלא בה גם משום החשש מעיסוק ביקורתי בליבה של המסורת.

מגמה זו הולכת ומשתנה באופן משמעותי רק בשנים האחרונות. אמנם מחקר ביקורתי של ההלכה איננו דבר חדש, אולם רוב המחקרים עד לשנים האחרונות (למעט מחקריו של גדליה אלון) עסקו בתחום זה מבעד לשאלה כיצד השפיעה המציאות על ההלכה. יש הבדל גדול בין הצבעה על המאמץ לקיים את ההלכה במציאות משתנה, ואפילו הצבעה על אישיות נועזת ויצירתית של פוסק כזה או אחר המשתדל להתמודד עם המציאות ותפישת העולם המשתנה, לבין התבוננות בהלכה כמערכת שלימה ובדיקה של גופי תורה וטעמם. לא בכדי המחקר פנה לנושאים שהקשרם החברתי שקוף, כמו צדקה או ירושה, ומיעט לעסוק בגופי תורה כמו טומאה וטהרה ולשאול שאלות כגון: מה משקלה של המסורת? מה משקלן של השקפותיהם של הפוסקים השונים? כיצד בנויה כל המערכת ההלכתית כולה? ועל מה היא מיוסדת? מחקר מקיף ומעמיק כזה על הלכות טומאה וטהרה מגיש לנו עתה יאיר פורסטנברג.

הספר שלפנינו לא רק עוסק בפרטי פרטים של ההלכה התנאית, אלא פורש לפנינו יריעה רחבה של תחום הלכתי שלם ומשמעותו החברתית. כפי שכותב פורסטנברג עצמו: "פרטי הלכות טהרה מגלמים אפוא צורת חיים שלמה, והמחלוקות בין המערכות ההלכתיות שפעלו זו בצד זו בתקופת הבית נוגעות בהבדלים יסודיים בתמונת העולם הדתית והחברתית".

עם מי אפשר לאכול? מקרבתו של מי צריך להיזהר? למי אפשר להשאיל כלים? כל אלה שאלות בעלות משמעות חברתית מכרעת. המחקר שלפנינו קובע אפוא שלא ניתן להסביר את מערכת הטומאה והטהרה של התנאים כשיטה פרשנית של המקרא בלבד, אף לא כשיטה רעיונית הגותית גרידא. אין לראות אותה במנותק מהמציאות החברתית הקהילתית. בין הנושאים הנידונים בספר: נטילת ידיים, טומאת מת, עם הארץ, טומאת הנכרי, דרגות הטומאה, אכילת חולין בטהרה ועוד ועוד. המחבר משכיל לשרטט את תפקודם ומשמעותם של עניינים אלה בתוך המסגרת החברתית.

הספר אף מעמת את ההלכה במשנה עם עולמה של ההלכה בימי הבית השני על גווניה השונים, ובראש ובראשונה עם עולמם של הפרושים. אולם כיצד ניתן לעמוד על שיטתם ההלכתית של הפרושים בתקופת הבית? המקור העיקרי הנמצא בידינו הוא המשנה עצמה, שנערכה כמאתיים שנים אחרי חורבן הבית. כאן טמון חידוש מרכזי נוסף של הספר.

בעשור האחרון חל שינוי גדול בחקר המשנה. חוקרי המשנה הראשונים (רד"צ הופמן, י"נ אפשטיין) ראו במשנה חיבור רב רבדי. כך למשל, הם זיהו במשנה חלקים נרטיביים מתקופת הבית. לאחרונה מטילים חוקרים ספק רב בזיהויים אלה, ונוטים לראות במשנה חיבור שלם שאינו מלמד אלא על תקופתו. ללא ספק יש במשנה מקורות שונים, אך אלה כבר ארוגים ללא הפרד בתוך החיבור השלם ואין לנו כל יכולת לזהות אותם. כיום נוטים אפוא חוקרים רבים לראות במשנה חיבור הלכתי הגותי מעובד ומעוצב, שיד עורך נגעה בכל פינותיו והפכה אותו לחיבור אחיד. ברור שעיון בחיבור כזה איננו יכול ללמד אותנו אלא על תחילת המאה השלישית או לכל היותר סוף המאה השנייה סמוך לזמן עריכתה של המשנה. ממילא אין שום יכולת ללמוד על באופן היסטורי על תקופות קדומות.

הספר שלפנינו הולך בדרך אחרת ומצליח לזהות ולשחזר את המקורות ואת הרבדים השונים של המשנה באמצעות קריאה דקדקנית בה. פורסטנברג עומד בצדק על כך שהמשנה איננה חיבור הגותי שיטתי, אלא חיבור המנסה לקבץ מסורות קדומות ולפרשן. אמנם אי אפשר להניח שהמשנה משקפת את המציאות באופן פשוט ואותנטי, אבל אפשר בהחלט לשחזר במקרים רבים באופן ביקורתי את מקורותיה של המשנה.

דוגמא נאה לדרך העבודה בספר היא הפרק על נטילת ידיים. פורסטנברג מראה שנטילת ידיים לצרכי חולין (כלומר – לפני הסעודה), כפי שאנחנו מכירים אותה מן הספרות התלמודית, היא מנהג שעיקרו איננו במקרא ואף אינו יכול להתפרש בנקל על פי הלכות טומאה וטהרה המקראיות. מדובר במנהג שמושפע ממקורות זרים. טומאת הידיים היא תפישה מסופוטמית ביסודה, וברבות הימים התעצבו מנהגי נטילת הידיים לחולין על פי מנהגי הסעודה ההלניסטיים.

למסקנות אלה מגיע פורסטנברג בעזרת ניתוח מדוקדק של המקורות התנאיים בהם נזכרת נטילת ידיים. לניתוח זה נלווה אף עיון לשוני מרתק בביטוי 'נטילת ידיים'. פורסטנברג מעמיד אותנו על כך שהביטוי המקורי במשנה הוא 'נתינה לידיים' או 'נטילה לידיים', כלומר – יציקת מים על הידיים. ביטויים אלו הם ביטויים השאולים מיוונית. בתוספתא ובמקורות מאוחרים משתנה ביטוי זה והופך לביטוי האניגמטי המוכר לנו 'נטילת ידיים'. בביטוי זה אין המדובר עוד בנטילת מים לידיים, אלא כביכול ב'נטילת' הידיים עצמן. וכך אבד לו גם ההקשר הלשוני של הביטוי לעולם היווני.

בעזרת תובנה חדשה זו לגבי מהותה של נטילת ידיים עולה בידו של המחבר לפרש מחדש אמירה מפורסמת של ישו. בוויכוח שלו עם הפרושים על נטילת ידיים אומר ישו: "לא הנכנס אל הפה מטמא את האדם, אלא היוצא מן הפה מטמא את האדם": האדם איננו נטמא על ידי אוכל לא טהור, אלא הוא זה המטמא את סביבתו. ממילא, החידוש של נטילת ידיים לפני האוכל כדי למנוע מרוח הטומאה שתיכנס הינו מיותר, שכן ישו דוחה את החשש שאוכל יכול להכניס רוח טומאה לאדם. יוצא אפוא שישו קרוב הרבה יותר להלכה המקראית מאשר הפרושים.

לפנינו ספר רחב יריעה הלוקח את הקורא יד ביד בסבך עולם הטהרה והטומאה. הוא מזמן לקורא תמונה מרתקת של החברה בתקופת הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד, על הקשרים בין חלקיה השונים ועל קשריה עם החברה הנוכרית. הספר מספק תמונה מרתקת של תחום הלכתי שהפך לאזוטרי, ועומד על משמעותו הרוחנית, הגופנית והחברתית.

הספר "טהרה וקהילה בעת העתיקה: מסורות ההלכה בין יהדות בית שני למשנה" מאת יאיר פורסטנברג ראה אור בהוצאת מאגנס.

השארת תגובה