לפני כשלושים שנה מצא את עצמו פרופ' ישראל קנוהל – אז רווק צעיר שגר בשכונת נחלאות בירושלים –מתקשה להירדם. מעט קודם לכן ישב ועיין בכמה פרשיות בתנ"ך, ובראשו עלתה תגלית שערערה על אחת המוסכמות הרווחות בחקר המקרא. הרעיון הזה, שניצת בראשו של אדם צעיר שמעולם לא למד מקרא באוניברסיטה (והיה בכלל באמצע כתיבת דוקטורט בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית בירושלים) התברר כמהפכה שתעסיק אותו עוד שנים רבות.
"אני זוכר היטב את הערב המסעיר ההוא", הוא מספר. "ישבתי וקראתי בתנ"ך, עוד לפני שהיו לי יד או רגל בחקר המקרא, ומצאתי ביטוי מסוים שהבהיר לי שצריך להפוך את סדר הזמנים בין שני מקורות עיקריים המרכיבים את התורה. חלוקה מקובלת במסגרת תורת התעודות היא שלצד הרובד הכהני שבתורה (המסומן באות P), קיימת תת-קבוצה שכונתה 'אסכולת הקדושה' (המסומנת באות H). מקובל היה לחשוב שהטקסטים השייכים למקור זה קדומים מן המקורות הכהניים, אך באותו לילה הבנתי שהסדר צריך להיות הפוך, וכי רובד הקדושה מאוחר לרובד הכהני. התגלית הזו טלטלה אותי. העליתי בדעתי שוב ושוב את המשמעויות של הנחה כזו ואת ההשלכות הרעיוניות שלה. מיד נכנסתי לתקופה אינטנסיבית של קריאת כמות חומר עצומה בתחום הזה, כדי להבין בכלל את שדה המחקר שכן באותה תקופה לא ידעתי כמעט שום דבר על עולם חקר המקרא".
לא רק שלא היית חלק מעולם המקרא, למעשה היית באמצע כתיבת דוקטורט בחוג לתלמוד. מה בעצם קרה שם?
"באותן שנים הייתי באמצע כתיבת דוקטורט על מסכת תענית בתלמוד הירושלמי, בהדרכתו של פרופ' יעקב זוסמן, ואף לימדתי את קורסי המכינות לתלמוד במסגרת החוג בירושלים. התפנית האקדמית שלי מתלמוד למקרא קשורה לפגישה עם דוד הרטמן ז"ל, שבאותן שנים ייסד את מכון הרטמן, שהיה אז גוף קטן ומשפחתי בתחילת דרכו. בעקבות האווירה בין החברים המלומדים במכון והלימודים עם דוד, נפתחה עבורי האפשרות לשאול שאלות רעיוניות על הטקסט התלמודי. הדבר היה אז בגדר חידוש גמור של דוד: לא לומדים את הגמרא רק כדי להבין את המהלך ההלכתי ואת ההשתלשלות הפילולוגית וההיסטורית, אלא כדי לשאול מה המשמעות הרעיונית של הדיון בגמרא.
"בשלב מסוים, אחרי שנתיים או שלוש של לימודים במכון, פניתי למנחה שלי, פרופ' זוסמן, ואמרתי לו שלצד העבודה הפילולוגית ובדיקת השינויים בכתבי היד ובקטעי הגניזה למסכת תענית, אני רוצה לעסוק במשמעות הרעיונית של מושג התענית: מדוע כשהאדם מתענה ומכניס עצמו למצוקה, הוא מצפה שהאל ייעתר לו וימטיר גשם. זוסמן לא פסל אפשרות לכיוון חקירה כזה – בניגוד למורים אחרים שלי בחוג לתלמוד, כמו פרופ' שמשון רוזנטל, שטען שלא ניתן לעסוק בשאלות רעיוניות לפני שיהיו בידינו מהדורות ביקורתיות של כל הטקסטים התלמודיים – אבל הוא אמר לי שאצלו לא אוכל לכתוב דוקטורט כזה, כי הוא לא מבין בזה. ולמעשה, הדרך שלי בחוג לתלמוד הגיעה למבוי סתום.
"לא רציתי לוותר על העבודה הפילולוגית, שעד היום אני סבור שהיא הבסיס לכל מחקר. אבל על גביה רציתי לעסוק בשאלות רעיוניות, פילוסופיות ותיאולוגיות. ביקשתי מהאוניברסיטה שנה של חופש מהדוקטורט, ושקעתי באותה שנה בקריאה בכיוונים יותר רעיוניים ותיאורטיים בתחום חקר הדת הכללי".
וכיצד התגלגלת משם למקרא?
"בשנה ההיא, 1981, למדנו במכון את מסכת ברכות, ובמסגרתה העברתי שיעור על יחסם של בית הלל ובית שמאי לקריאת שמע. תוך כדי השיעור הרגשתי פתאום איך משהו משתחרר וזורם ממני. ואני זוכר שגם דוד הרטמן היה נפעם מאוד ואמר 'או, הנה יוצאת שירה מהאוניברסיטה העברית!'. בסוף אותה שנה הוא ניגש אליי ואמר 'ישראל, קרה לך משהו נפלא בשנה הזאת. השתחררת והתחלת ליצור, ולשלב תחומי דעת שונים. אם תחזור לאוניברסיטה העברית הם יבלמו אותך מחדש ויחסמו את היצירתיות שלך'. הוא הציע לי להתפטר מהאוניברסיטה, מהוראת המכינה בתלמוד, ולהגיע ללמוד במכון במסגרת מלאה. הוא נתן לי את התחושה שהוא מזהה בי משהו, ונותן בי אמון. הוא הציע שיקצה לי חדר, וספרייה, ואוכל לפנות את זמני ללימוד עצמאי.
"במובן מסוים, ההצעה הזאת שינתה את מסלול החיים שלי ואת הביוגרפיה האקדמית שלי. קיבלתי חדר קטן במכון עם יציאה למרפסת הצופה על גינה ירושלמית קטנה, שעד היום אני נוטה לו חסד. ישבתי, קראתי ולמדתי. אז הגיעה שנת שמיטה, ובמכון החליטו לעסוק בסוגיות הקשורות לארץ ישראל. כדי להבין כמה מהדיונים התנאיים חזרתי לקרוא את הפסוקים בתורה, וזיהיתי מחלוקות בין קולות שונים בתוך התורה. כדי להבין לעומק את הטקסטים, עיינתי בכמה מחקרים בתחום המקרא, והבנתי שהמחלוקת שזיהיתי היא בין מה שמכונה הרובד הכוהני לבין המקור הדויטרונומיסטי, של ספר דברים. התחלתי לקלוט את המושגים. למדתי שבמחקר מקובל לחשוב שיש רובד כוהני קדום יותר שעיקרו מכונס בקובץ החוקים המכונה "ספר הקדושה" (ויקרא יז-כו).
ואז הגיע אותו לילה והתובנה כי ספר הקדושה הוא דווקא המאוחר יותר. אבל מה קורה כשאדם צעיר, שאינו חוקר בתחום, מבקש להפוך את המוסכמות המקובלות בחקר המקרא? איך בכלל מתקבלת הצעה כזו?
"ראשית, אני חושב שדווקא בגלל שבאתי מבחוץ יכולתי לראות את הדברים אחרת. אם הייתי לומד מבוא למקרא בשנה א' לתואר ראשון, הייתי מקבל מן הסתם את המוסכמות המחקריות כדוגמות ולא הייתי מהרהר אחריהן. בנוסף, בהחלט עמדו לזכותי הכלים הפילולוגיים שרכשתי בחוג לתלמוד. המורים שלי לתלמוד, שעסקו כל הזמן בשאלה 'מי קדם למי' כשניתחו טקסטים, הקנו לי חינוך פילולוגי ממדרגה ראשונה ועל כך אני חב להם חוב גדול.
"במישור המעשי, פניתי לפרופ' משה גרינברג, שהיה האדם היחיד שהכרתי מעולם חקר המקרא, בגלל שדוד הרטמן היה מזמין אותו כל שנה לפרוס רקע מקראי לנושא בו עסקו הלימודים במכון. גרינברג אמר שהרעיון שלי נשמע לו פרוע, אבל הציע שאכתוב משהו ואמסור לו לקריאה מסודרת. כתבתי אז את מה שיהפוך להיות הפרק הראשון בדוקטורט שלי, על החגים, והצעתי שם את התיזה לפיה יש לאחר את "ספר הקדושה" למקור הכהני. אני זוכר עד היום את ההליכה המתוחה שלי משכונת נחלאות לביתו ברחוב מטודלה בירושלים, לפגישה שקבענו לשוחח בה על הטקסט שלי. כשנפגשנו גרינברג אמר לי כך 'קראתי את זה פעם ראשונה, וזה היה נראה לי מבריק ומשכנע. ואחר כך קראתי פעם נוספת, ואז הגעתי למסקנה שאין בדברים ממש'.
"אני לא יודע מהיכן היה לי האומץ, אבל הצעתי לו לקרוא את זה פעם שלישית, ביחד – הוא יעלה את כל הקושיות שהביאו אותו לפסול את הרעיון ואני אנסה לענות. ואכן, ישבנו יותר משעתיים, ועברנו על כל פרט ופרט. בסוף אותה פגישה הוא אמר לי 'שכנעת אותי. אם אתה רוצה לכתוב אצלי דוקטורט – אני מסכים'. אין פירוש הדבר שמאותו רגע ההתקבלות של הרעיון שלי הייתה פשוטה, אבל לפחות היה לי מדריך, וזה מה שאפשר לי לצאת לדרך. בהמשך הייתי צריך להתמודד עם מתנגדים חריפים, בעיקר בחוג למקרא בירושלים, וזה היה כרוך גם במתחים פוליטיים ומחירים אקדמיים. כיום, אחרי שנים, העמדה שלי התקבלה בעולם המחקר והפכה למעשה להיות למוסכמה החדשה".
קנוהל נולד בשנת 1952 לזוג הורים שהיו ממקימי כפר עציון, ואף שבו אליו עם הקמתו המחודשת לאחר מלחמת ששת הימים. אחרי שחבש את ספסלי ישיבת מרכז הרב במשך שנתיים, פנה ללימודים אקדמיים בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית ובהמשך עבר, כאמור, לכתוב דוקטורט בחוג למקרא. הוא המשיך לקריירה פורייה וארוכת שנים שלאורכה חקר ולימד באוניברסיטה העברית בירושלים (למעט מספר הפסקות שבהן לימד כמרצה אורח באוניברסיטת קליפורינה בברקלי, בשיקגו ובהרווארד) ובמשך יותר משלושים שנות הוראה העמיד דור של תלמידים וחוקרים.
לפני כמה שבועות קנוהל לימד את שיעורי הסיום בשני הקורסים האחרונים שלו – האחד עסק ב"ויכוח הפנים-מקראי על המשיחיות" והשני ב"חג הסוכות במקרא, בספרות בית שני ובחז"ל" (אותו לימד בצוותא עם פרופ' שלמה נאה מן החוג לתלמוד). באופן סמלי, שני הקורסים הללו מסמנים שני מוקדי התעניינות עיקריים של קנוהל לאורך שנות המחקר וההוראה: הראשון הוא אותה אסכולה מקראית כהנית המכונה "תורת הכהונה", על תפיסת האלוהות המופשטת והטרנסנדנטית שלה והאופן המיוחד בו עיצבה תפיסה זו את הפולחן במקדש ואת החגים הישראליים. המוקד השני הוא העניין המשיחי, ובמיוחד מקורותיו המקראיים וגלגוליו בספרות בית שני. לצד ספריו ומאמריו האקדמיים, פרסם קנוהל לאורך השנים ספרים פופולריים יותר, שחלקם אף הפכו לרבי-מכר. באלו הציג, בין השאר, את תפיסתו המורכבת לגבי ראשיתו והתהוותו של עם ישראל ותהליך חיבור התורה.
תוך כדי הפעילות באוניברסיטה התעקשת לאורך הדרך להמשיך ולפעול בזירות אחרות, במקביל לפעילות האקדמית במובנה הצר – הן במכון הרטמן והן בכתיבה עיוניות יותר נגישה.
"סוג הכתיבה קשור לאופיו של החוקר, ובזה כל אחד צריך ללכת לפי דרכו שלו. אני מרגיש שאני, באופן אישי, יכולתי לתרום גם באופק של המחקר האקדמי הדקדקני, שהוא יקר לי ביותר ואני ממשיך לפעול בתוכו ולפרסם במסגרתו מאמרים אקדמיים בכתבי עת, ובמקביל – גם בפניה אל הקהל הרחב, בכתיבה קלה יותר, עם פחות חומר ביבליוגרפי 'כבד' והערות שוליים.
"גם בהוראה האקדמית הרגשתי שאני פועל בכמה מישורים. במסגרת הקורסים שלימדתי לאורך השנים לימדתי גם חומרים מאוד טקסטואליים – קורסים מתקדמים על חטיבות מקראיות – וגם קורסים על נושאים שיש להם רלוונטיות עכשווית, כמו סמינר על לאומיות ואוניברסליזם, או הקורס האחרון על הרעיון המשיחי. אגב, זה מבחינתי היה החלק החשוב ביותר בפעילות באוניברסיטה, והוא יחסר לי יותר מכל: ההוראה והמפגש עם סטודנטים. החוג למקרא ותוכנית 'רביבים' שפועלת שנים רבות במסגרת החוג מושכים אליהם סטודנטים מצוינים, וזה פשוט תענוג לפגוש את התלמידים הללו וללמוד איתם".
'קו תפר' נוסף הוא בין האקדמיה לבין העולם הדתי. כשהחלפת את החוג לתלמוד בחוג למקרא עברת מסביבה מלאה במורים ובתלמידים דתיים למעוז מובהק של חילוניות. בתקופה ההיא החוג למקרא משך אליו מעט סטודנטים בעלי רקע דתי, בגלל התהום העמוקה הפעורה בין התפיסה המחקרית לבין תמונת העולם הדתית המקובלת לגבי הטקסטים המקודשים. כאדם שבא ממשפחה דתית ומרקע ישיבתי – היו רגעים של קושי, של ערעור?
"זה אכן היה מפגש לא פשוט בין עולמות שונים. אירוע שאולי שמסמל את הקושי הזה קשור באותו ערב עליו סיפרתי קודם, בו הזדמנה לי התגלית המחקרית שלי. במסגרת המחשבות שעלו בי באותו ערב, חשבתי גם שעורך התורה היה יחזקאל הנביא, בגלל הדמיון בין סגנונו לבין "ספר הקדושה". מאז הבנתי שאין הדבר כך, אבל אני זוכר שבאותו לילה טרוף שינה, כשלבסוף נרדמתי – חלמתי שהנביא יחזקאל מגיע אליי והוא כועס: מדוע גיליתי את הסוד שהוא זה שערך את התורה. אני מניח שיש בחלום הזה הד למתח שחשתי באותם ימים.
"היחס שלי לחקר המקרא ולתורת התעודות עבר תהליך. בהתחלה, עוד בלימודי התואר הראשון שלי, ידידים בחוג לתלמוד הציעו שנלך ונשמע יחד שיעורים בקורס מבוא למקרא. ישבתי בכיתה לשיעור או שניים, ולא יכולתי להמשיך. לא הייתי מסוגל לשמוע את הרעיון הזה, שלתורה יש מקורות שונים. גם בהקשר הזה, מכון הרטמן היה המקום שאפשר לי התפתחות ושינוי. לדוד הרטמן הייתה תפיסה ייחודית ומורכבת לגבי ההתגלות האלוהית. הייתה שאלה פרובוקטיבית שהוא היה חוזר ושואל כדי להמחיש שאנחנו זקוקים לרעיון עמוק ומתוחכם יותר לגבי ההתגלות האלוהית 'באיזה מבטא אמר הקב"ה את עשרת הדברות, במבטא אשכנזי או ספרדי?!'. כלומר, ברור שאל לנו לקחת את התיאור על הדיבור האלוהי כפשוטו".
היום המצב בחוגים למקרא השתנה לחלוטין.
"היום כמעט כל המורים בחוג למקרא בירושלים הם חובשי כיפות, ולהערכתי כמחצית מן התלמידים מגיעים מרקע דתי. משהו עמוק השתנה ביחס של הציבור הדתי לחקר המקרא, בשל שתי סיבות עיקריות: ראשית, גישתו של הרב מרדכי ברויאר, 'שיטת הבחינות', שבקשה להציע התמודדות דתית עם ביקורת המקרא ותורת התעודות. ושנית, ההתפרקות הכללית של הממסד הדתי לאומי. בהרבה מובנים הציבור הזה התחלק לפלגים שונים, ואין לו סמכות מרכזית אחת. הדברים הללו משפיעים גם על מידת הגמישות והפתיחות לרעיונות אחרים. כמובן שיש עדיין מתנגדים חריפים מאוד ללימוד ביקורת המקרא, כמו הרב טאו, אבל בוגרים רבים של ישיבות הסדר מגיעים לחוגים למקרא, ובגלל המטען העמוק והעשיר שאיתו הם באים, הם מעלים את רמת המחקר בארץ".
בהקדמה לספר "מקדש הדממה" כתבת בפירוש שחלק ממשמעות הספר עבורך היא חשיפתה של תפיסה דתית שעשוי להתאים לאנשים מודרניים בעולם "מחולן", המבקשים להמשיך להיות חלק מן המסורת היהודית.
"היה לי חשוב מבחינה אישית, תיאולוגית, לחשוף את העולם הדתי של תורת הכהונה, שהוא להבנתי עולם בו האלוהות נטולת הגשמה – ללא צורה, ללא רגשות, ללא צרכים. זהו עולם דתי שמתקיים גם מעבר לתורת ההשגחה והגמול הרגילה: בטקסטים של תורת הכהונה לא מופיעים טקסים שמטרתם להוריד גשמים או להצליח במלחמה. כמו שאמר לי ישעיהו ליבוביץ' אחרי שקרא את אחד הפרקים שכתבתי על תורת הכהונה: 'נפלא, יש לנו רמב"מיסטים בתוך התורה!' במיוחד בדור שלנו, אחרי השואה והשבר הגדול שהביאה איתה בנושאים של השגחה וגמול, היה לי חשוב להדגיש שהקול הזה, הפילוסופי-רמב"מיסטי נשמע כבר בתוך המסורת המקראית".
בספר החדש של קנוהל, "מחלוקת המשיח: למי מחכים היהודים?", הוא חוזר לעסוק בעניין המשיחי, שהעסיק אותו לא מעט במהלך השנים, אבל הפעם מפרספקטיבה חדשה. קנוהל חותר אל שורשיו של הרעיון המשיחי במקרא, ומראה שכבר מתחילת הדרך ניתן למצוא שתי גישות חלוקות בשאלת המשיחיות. גישה אחת שואפת להשגיב את דמות המלך בשר-ודם ואינה נרתעת מלתארו כבן האל ואף לכנות אותו "אל גיבור"'. מתוך גישה זו הענף המשיחי שציפה להגעתו של "מלך" גואל כזה בזמן קרוב או רחוק. גישה שונה, המשתקפת בעיקר בתורה וברובד הכוהני, שואפת להשגבת האל וליצירת פער מוחלט בין האדם לאל, וממילא – מפנה עורף לרעיון המשיחי.
הרגע הדרמטי בספר החדש הוא הרגע שבו נפגשות שתי הגישות הללו, במשפטו המפורסם של ישו, מה שמאפשר הבנה חדשה לגמרי של המעמד הדרמטי והחשוב הזה.
"נכון, אני טוען שכאשר ישו עומד לפני שופטיו בירושלים, הוא למעשה מדבר בשם הגישה המשיחית של ספרי הנביאים ומזמורי התהלים. הוא מציג רעיון בדבר משיח 'אלוהי' שהגיע לגאול את העם – בדיוק כפי שעולה מהמקראות הללו. למעשה, זאת גם הגישה שאימצו הפרושים, אבותיהם הרוחניים של חז"ל, כפי שאני מראה בספר. אלא מול ישו עומדים שופטיו, השייכים לכת הצדוקית שהחזיקו בעמדה אנטי-משיחית אשר מקורה בתורה ובעיקר ברובד הכוהני שלה. כלומר, המשפט של ישו משקף קונפליקט פנימי בין שתי תפיסות יהודיות מובהקות, ולא בין עמדה יהודית לעמדה חוץ-יהודית. יתרה מזאת, בקונפליקט הזה נמצא ישו בצד של הפרושים, כלומר – בצד שעמו גם הזדהו חז"ל".
אתה חוזר אל הנושא המשיחי שוב ושוב במחקריך ובספריך. מה בו מושך אותך לעסוק בו?
"הנושא המשיחי שזור מבחינתי בביוגרפיה שלי. ההורים שלי היו ממייסדי כפר עציון, שנחרב במלחמת השחרור ורוב חבריו נהרגו, חלקם כבר לאחר שנכנעו. אבא שלי נפצע קודם לכן, ובלילה האחרון של כפר עציון הוא הועבר למשואות יצחק הסמוכה וכך נצלו חייו. אם הוא היה נשאר בכפר עציון גורלו היה מן הסתם כשל שאר אנשי המקום, ואני לא הייתי בא לעולם. אני קשור באופנים רבים לכפר עציון – משפחתי גרה שם עד היום, אחי אלישיב ז"ל היה רבה של כפר עציון, ואחותי שתבדל לחיים ארוכים מתגוררת אף היא בגוש עציון. את חנן פורת הכרתי מילדות, והייתי איתו בעליה המפורסמת לסבסטיה בתשעה באב בשנת 74. אני זוכר אותנו נוסעים בג'יפ עם חנן פורת ומשגעים את הצבא שניסה לחסום את הדרכים. אני זוכר גם את אסיפת היסוד של גוש אמונים בכפר עציון, אליה הגעתי במהלך חופשה מהצבא. הביוגרפיה שלי כרוכה במתח המשיחי היהודי, בגלגולו הישראלי המודרני. משם אני בא.
"אבל בתחום הזה עברתי הרבה שינויים, בתהליך ממושך וארוך. אני חושב שאחד הדברים שהשפיעו עלי היה השהייה ברצועת עזה למשך מספר חודשים, במסגרת שירותי הצבאי. כשהסתובבתי שם, במחנות הפליטים, הבעיה הפלסטינית צעקה לי בפנים. גם אם נכון הדבר שהתמונה הפוליטית מורכבת, ולמצב יש אחראים רבים, מכל הצדדים – ההכרה מקרוב בסבל ובעוני של הפלסטינים הניעה אצלי שינוי תפיסתי. עם כל החיבה הפנימית שיש לי לרעיון המשיחי, ועם ההכרה בתרומתו הן לקיום היהודי בגלות והן לציונות, שניזונה לא מעט מהרעיון המשיחי – אני סבור שכרגע, בקונפליקט שאנחנו מצויים בו, הלהט המשיחי מסוכן לנו, ואנחנו צריכים להיזהר מללכת אחריו כסומים בארובה. עלינו לנסות ודווקא למתן את הקול המשיחי. למצוא, עד כמה שאפשר, פתרונות שמביאים בחשבון ערכים אחרים כמו סבלם המתמשך של שני העמים".
◘ ערב ההשקה לספר "מחלוקת המשיח" ייערך ביום חמישי, 14.11.19 במכון הרטמן ◘
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
