יחסיהם של בני ובנות רבנים כלפי אבותיהם עומדים במרכז מחקרה של ד"ר שולמית קיציס. מהראיונות שערכה עמם עולה כי בעוד שבני ובנות הרבנים מבקשים להמשיך את הדרך של הוריהם, לא פעם הם עושים זאת תוך כדי תהליכי שינוי, פרשנות והתאמה

בתרגיל שאני נוהגת לערוך עם קבוצות, אני מחלקת למשתתפים ציור של עץ ומבקשת מהם לכתוב בשורשי העץ דברים שקיבלו מהוריהם: אמונות, ערכים, דעות והתנהגויות; ובענפים – תכונות ועיסוקים שפיתחו מעצמם. מעניין לראות שברוב המקרים טוענים המשתתפים כי מה שהם רושמים כ"ענפים" נובע גם הוא מהשפעת ההורים. כמעט אין דברים שהם מרגישים שפיתחו "מעצמם", ללא קשר לבית הוריהם. לעתים מגדילים חלק מן המשתתפים לעשות ואומרים כי "אין הבדל בין השורשים לענפים", ומי שהם צמחו להיות זהה למה שהיה בבית ההורים. כאשר אנשים בכל זאת מספרים על תחומים שפיתחו באופן עצמאי, הם מסייגים את דבריהם באופן שלא יישמעו כביקורת על בית ההורים.

סוגיית ההמשכה של ההורים היא נושא הפוגש את כולנו בשלבים שונים של החיים. משפטים כמו "אני מתנהגת כמו אמא שלי"; "הבטחתי לעצמי שאהיה אחר ממנו, ובסוף אני בדיוק כמוהו" לצד תחושות של גאווה, הזדהות ואהדה מאוחרת כלפי ההורים – כל המנעד הזה רוחש בנו, מי יותר ומי פחות, ביחס להורינו.

במחקר שערכתי בשנים האחרונות ראיינתי כ-35 בנים ובנות של רבנים ואנשי ציבור בציונות הדתית. שוחחתי אתם על אודות על מערכת היחסים שלהם עם אבותיהם ועל סוגיה זו – המשכת האב.

כל מה שתיארתי לעיל תקף גם לגבי בני הרבנים בהבדל אחד – העצימות. דמות אב דומיננטית יוצרת שני כוחות חזקים הפועלים במשנה תוקף: מצד אחד – קבלת דרכו של האב, הזדהות עמו, תשוקה לכלול בעצמי את תכונותיו ואת המשאבים שלו; מצד שני פועל כוח מנוגד, הדוחף להיפרדות, לאוטונומיה ולעצמאות. כוח זה מוּנָע מהפחד להיבלע, שכן חיים בצל דמות דומיננטית גורמים לאי-בהירות בכל הנוגע לזהות העצמית: האם זה "באמת אני" או שאני "פועל מטעם", נתון להשפעתו של אבא, מבקש לרַצות אותו, וכן הלאה.

רות קסטנבאום בן-דב, הוא ואני (פרט), 2008, שמן על בד
מתוך עטיפת הספר "דמות דיוקנו: אבות רבנים בציונות הדתית בעיני ילדיהם"

אצל בני הרבנים הבחנתי בתופעה מעניינת וייחודית: חשובה להם מאוד ההכרה בהם כממשיכים. הם מצהירים על כך ואף מצפים מהסביבה להודות בכך. כך למשל בדבריה של דינה (54):
מאוד הזדהיתי עם הקו של הבית.
באמת אני מאמינה בכיוון הזה, באידאולוגיה הזו.
אני באמת מאמינה שמשפחה זה הדבר הכי חשוב והכי בסיסי בחייו של אדם.
אני באמת מאמינה שחינוך זה תחום מאוד מאוד משמעותי, לטוב או לרע.
אני באמת מאמינה שהנושאים שעמדו בחלל הבית הם נושאים חשובים, מהותיים, מעצבים, משמעותיים ברמת הפרט, ברמת הכלל.
זאת אומרת, בקטעים האלה, אני עומדת מאחורי זה לגמרי.
דבריה של דינה נשמעים כקרֶדו, כשבועת אמונים, לבית ההורים. עם זאת לאחר שדינה מסירה כל ספק מהיותה ממשיכה ראויה, היא מוכנה למקם את עצמה גם כאחרת:
הבית שלי הוא אחר, כי אנחנו היינו זוג אחר. לא חושבת שעשיתי הַעֲתֵק-הַדְבֵּק. אני אחרת. אני יכולה להגיד, שמה שאני היום בכל מקרה זה תהליך של צמיחה אישית מתוך השורשים. אני יכולה לראות את זה על רצף, ולא כמשהו חדש לחלוטין.
ככל שבני הרבנים מצהירים על היותם מעוגנים בעולמו של האב, כך הם חשים בטוחים יותר לצקת משמעויות חדשות בערכים האבהיים ולעתים אף לשנותם.

במילים אחרות, בני הרבנים אינם ממשיכים במובן של "העתק נאמן למקור". ההמשכה של האב הרב היא "רכה" וטרנספורמטיבית. זכור לי הראיון עם עידית (41) שהציגה את עצמה, כרבים אחרים, כממשיכה. התבוננתי בעידית ובלבושה, ראיתי את בתה חולפת על פנינו והקשבתי לתיאורים על אודות אורחות חייה. בעיני רוחי השוויתי את כל אלה לדמותו המוכרת של אביה, וקשה היה שלא להבחין בפערים הגדולים.

אחד הדברים שסייעו לי להבין טוב יותר את עידית הוא זיהוי מנגנון ההפשטה. עידית, ואחרים כמוה, הופכים את מורשת האב לערך מופשט, נטול יישום קונקרטי, כפי שאומר אלישע (27): "מבחינה תפיסת העולם האמונית – הוא [האב] בנה לי את זה ממש. אני לגמרי עם זה. אבל ברמה של הקיום מצוות – אני משתדל… אני כרגע לא. יש דברים שאני מתפשר עליהם".

דרך אחרת להמשיך את האב מבלי לחוש כפויים או נבלעים באישיותו היא האינטימיזציה. כך רבקה (43) מספרת על "סדר טו בשבט" שהיה נהוג בביתם, שבו האב היה היחידי מבני המשפחה שאחז בספר "פרי עץ הדר" ומידי פעם היה "זורק פירורים": "מוציא איזה מדרש או משהו שהוא מקריא לכולם". כיום, היא ובן זוגה ערכו חוברת משפחתית משלהם. בניית החוברת נעשתה על ידי רבקה ובעלה במשותף; מקורות ההשראה אינם רק אלו של האב, אלא שלל מקורות שונים; וכל בני המשפחה אוחזים בחוברת, דהיינו בידע. רבקה עשתה מהלך של ניכוס ואינטימיזציה של התורה והסמכות. המנהג של "הסדר" הוא מבית היוצר של האב, אך הסיפור מבטא את הפירוק והבנייה שעוברת אותה מורשת: המטען השלילי של הניכור מנוטרל, ותחתיו נטען המנהג באינטימיות וביחס אישי.

ואולם, לעתים ההמרה לא נעשית באופן אינטימי, אלא באמצעות מאבק. שאול (57) מתאר את ההמשכה שלו במילים: "התחלתי לשחק כדורגל במגרש כדורסל". כלומר, הוא ממשיך לשחק באותו מגרש של האב, אך בו בזמן מפר את כללי המשחק. שאול, כמו אביו הרב, הוא עוסק בהוראת יהדות, אבל מנקודת מוצא פלורליסטית: "אני הכי קרוב לתחום שהוא [האב] עוסק בו, אבל ממקום אחר לגמרי. אני כביכול מייצג את האנטי-דוס בשיחה, מתוך מקום של ידע, מין הורדת ידיים מי יותר צודק". שאול עושה בשפה ובכלים שירש מהאב שימוש חתרני: "אני ממשיך את האב בהכל. בהכל אבל הפוך. כשאני מניח תפילין אני עושה את אותה פעולה, אבל ממקום אחר לגמרי, כחלק מתרבות".

המשכה, אם כן, היא כלשון הפילוסוף גבריאל מרסל "התעסקות" ומבטאת "נאמנות יצירתית". הפרט איננו מקבל פסיבי של תכתיבים, אלא הוא פעיל ומעורב בתהליך נחילת המורשת. כל דור מנהל דיאלוג עם המסורת שקיבל מאבותיו, ומעצם העובדה שאדם אחר מבצע את הפעולה – אין מנוס משינוי. ואולם, מה שמייחד את בני הרבנים הוא שבעוד שהם מפרשים, בוחרים או משמיטים דבר אחד ומבליטים אחר – בו בזמן הם מצהירים על היותם ממשיכי דרך. המאמץ להמשכיות מבטא בעיניי את הכמיהה לקרבה לאב, את הרצון להידמות לו, לזכות בהערכתו ואף להגן עליו.

בעוד האב הרב נעדר מהבית פעמים רבות או מסוגר בחדרו, מטפל בעניינים של "כלל ישראל" ובלתי נגיש לילדיו, דווקא הבְּנָהוּת [=היות בן או בת] מתגלה כמצפונית, אמפתית וקשובה. הבנים והבנות פועלים מתוך סינכרון והתאמה לאבותיהם הרבנים, ומבטאים געגוע לקשר עמם ואהבה גדולה כלפיהם.