פרידות מלוות אותנו לאורך כל חיינו. כבר עם לידתנו אנו יוצאים מבטן אימנו, נפרדים מחבל הטבור, מהמטפלת הראשונה ואח"כ מסיימים ונפרדים מגן, מבית ספר יסודי, אולי גם מחיות מחמד ומחברים.ות. נפרדים מכתה בה למדנו ומתחילים מסגרת חדשה. חלקנו נפרדים מבן/בת זוג, מאנשים אהובים וקרובים שהלכו לעולמם. אנחנו מתבגרים ומשתנים כל הזמן והשינויים הללו מכילים פרידות ממקומות, חוויות ואנשים שליוו אותנו. הפרידות מזמנות על פי רוב גם חיבורים חדשים ומסגרות חדשות.
בשיעור הזה נעסוק בפרידות וגם בחיבורים או התחלות הבאות בעקבותיהן. נאיר את האופנים בהם אנו נוטים להיפרד, נשוחח על חשיבותה של פרידה, נשאל מה בין פרידה והמשכם של חיים. נבדוק מה אנחנו יכולים ללמוד על פרידות וחיבורים ממגילת רות ומניסיון חיינו.
| למורה: לחצו כאן להורדת הדף עם המובאות. גזרו את הדף לפתקים, ופזרו אותם בכיתה. מומלץ להדפיס בכמה עותקים כדי שכמה תלמידים יוכלו לבחור כל ציטוט. |
לפניכם מובאות (ציטטות) משירים וספרים הנוגעים לפרידה.
מגילת רות, המלווה את חג השבועות, מתארת את קורות משפחת אלימלך נעמי ושני בניהם. המשפחה עוזבת את הארץ בשל הרעב הכבד ומתיישבת בשדה מואב (ירדן של היום). שם נפטר אבי המשפחה ולאחר מכן גם שני הבנים (מחלון וכיליון). לאחר עשר שנים, נעמי, שאיבדה את בעלה ובניה, מחליטה לשוב למקום בו גרה, בית לחם. אך שתי כלותיה – ערפה ורות – מסרבות להיפרד ממנה ונחושות לצעוד יחד עימה ולדבוק בה.
כאמור, מגילת רות מכילה פרידות רבות, חלקן כואבות וקשות: פרידה מבית, מותם של בעל ובנים, פרידה מִכַּלָּה אהובה ומחיים מלאים. באותה מידה מכילה המגילה גם חיבורים מפתיעים והתחלות מרגשות – שיבה הביתה, למקום ולקהילה, כלה (רות) הדבקה באהבה בחמותה (נעמי), חיבור זוגי מפתיע בין רות ובועז, לידה של ילד/נכד וחיבור עמוק בין סבתא (נעמי) לבין נכדה (עובד).
מה ניתן ללמוד מהמגילה על האופן בו נפרדות הנשים? מה ניתן ללמוד על חיבורים חדשים?
וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ, וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב: כִּי שָׁמְעָה, בִּשְׂדֵה מוֹאָב–כִּי-פָקַד יְהוָה אֶת-עַמּוֹ, לָתֵת לָהֶם לָחֶם. וַתֵּצֵא, מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה-שָּׁמָּה, וּשְׁתֵּי כַלּוֹתֶיהָ, עִמָּהּ; וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ, לָשׁוּב אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה. וַתֹּאמֶר נָעֳמִי, לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ, לֵכְנָה שֹּׁבְנָה, אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ; יעשה (יַעַשׂ) יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם-הַמֵּתִים וְעִמָּדִי. יִתֵּן יְהוָה לָכֶם, וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ וַתִּשַּׁק לָהֶן, וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה. וַתֹּאמַרְנָה-לָּהּ: כִּי-אִתָּךְ נָשׁוּב, לְעַמֵּךְ. וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי: הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים. שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ, כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ: כִּי אָמַרְתִּי, יֶשׁ-לִי תִקְוָה–גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים. הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה, עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה, לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ; אַל בְּנֹתַי, כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם–כִּי-יָצְאָה בִי, יַד-יְהוָה. וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן, וַתִּבְכֶּינָה עוֹד; וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ. וַתֹּאמֶר, הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ, אֶל-עַמָּהּ, וְאֶל-אֱלֹהֶיהָ; שׁוּבִי, אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ. וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ: כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף–כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ. וַתֵּרֶא כִּי-מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל, לְדַבֵּר אֵלֶיהָ.
קראו את הקטע הבא:
ערפה מייצגת את היכולת להיפרד. את היכולת הבריאה לנשק לעבר – לחמותה המאיצה בה ללכת ולדאוג לעצמה לחיים חדשים – להפנות מבט קדימה, ולהמשיך הלאה. ערפה מסוגלת להתחיל מחדש, ולבנות חיים אחרים, על אף החורבן שבעברה… ערפה איננה בורחת, נוטשת או מורדת – היא עוזבת על מנת לחיות, באופן ההגון ביותר שהיא יכולה לעשות זאת.
רות לעומתה, מייצגת את היכולת להתחבר. רות נוטה להתחברויות טוטאליות, אך לא באופן הרסני ומדכא, אלא באופן יצירתי המעורר להשיב אהבה. היא מתמסרת בדבקות לחמותה, מעוררת אמון וחיבה בבועז ומאוחר יותר, היא יודעת לשתף באימהות שלה את נעמי. (רות ד:טז). רות היא אמנית אחזקת הקשר, והיא עושה זאת באופן ההגון ביותר שהיא יכולה.
אחת ההגדרות לפרידה טובה היא בהיותה מוסברת, הדרגתית וטבעית, מאפשרת לבטא רגשות, לסכם ולשקף תהליך או קשר ומלווה בדיאלוג. לפי דעה זו גם טקס פרידה יכול לסייע לקיים פרידה בריאה.
