בימים אלה כולנו עושים צעדים ראשונים עם חזרתנו לשגרות חיינו. לאחר שהות ארוכה בבית עשויות לעלות שאלות של שייכות למסגרות חיינו השונות: הקבוצה, הכתה, בית הספר, הקהילה ועוד.
כולנו מבקשים להיות שייכים, להיות חלק מקבוצה, להיות מעורבים, מזוהים, משולבים. זיקת השייכות אינה מובנת מאליה. מה גורם לאנשים לחוש שייכות בכל מסגרת? כיצד מרגישים ופועלים אנשים החשים שייכות למסגרות חייהם? האם השייכות תלויה בנו, במאמצנו וברצוננו, או שאנו תלויים תמיד באנשים אחרים שיפתחו לנו דלת וישלבו אותנו?
מגילת רות, אותה נקרא בחג השבועות, מספרת לנו סיפור על זרות ושייכות, על נשים חסרות בית וחסרות שייכות, המנסות לטעת מחדש שורשים משפחתיים, קהילתיים ותרבותיים במקום שאינו ביתן. אנחנו מזמינים אתכם לפתוח צוהר לסיפור המגילה ולברר חלק מהשאלות הללו.
היזכרו בשני מצבים – האחד בו חשתם זרים והשני בו הייתם שייכים.
בתחילת מגילת רות, נעמי חוזרת אל ארץ מולדתה, בית לחם-יהודה, לאחר עשר שנים בשדה מואב, יחד עם כלתה רות. היא אלמנה ,ענייה ואם שכולה. נעמי שומעת את אנשי העיר המבטאים את תגובתם מחזרתה.
וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם, עַד-בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם; וַיְהִי כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם, וַתֵּהֹם כָּל-הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי. וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן, אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי: קְרֶאןָ (=קראנ̞ה) לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה; לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, וַיהוָה עָנָה בִי, וְשַׁדַּי הֵרַע לִי.
אילו תחושות מבטאת נעמי עם חזרתה לבית לחם?
נעמי מפצירה בשתי כלותיה, ערפה ורות, שיחזרו אל ביתן בשדה מואב. ערפה חוזרת לביתה ואילו רות דבקה בנעמי.
וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן, וַתִּבְכֶּינָה עוֹד; וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ וַתֹּאמֶר: הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ, (= גיסתך) אֶל-עַמָּהּ, וְאֶל-אֱלֹהֶיהָ; שׁוּבִי, אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ (=גיסתך) וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ: כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף–כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ. וַתֵּרֶא, כִּי-מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ; וַתֶּחְדַּל, לְדַבֵּר אֵלֶיהָ.
המשוררת נאוה סמל כתבה שיר בו היא מנסחת מחדש את הדברים שאומרת נעמי לרות. היא מסבירה למה רות צריכה לשוב למואב כאשר היא מתייחסת, למעשה, למה שקורה בארץ בשנים האחרונות ביחס לזרים.
גֵרָה | נאוה סמל
אַל תֵּלְכִי אִתִּי, רוּת, עַכְשָׁו נַעֲצֹר
אֶת הַגְּבוּל הַזֶּה לְבַדִּי אֶעֱבֹר
וְאַתְּ עוֹדֵךְ בִּנְקוּדַת הֶחָזוֹר
עַל עִקְבוֹתָיִךְ שוּבִי אָחוֹר
אַל תֵּלְכִי אִתִּי, רוּת, נִפָּרֵד יְקָרָה
מִן הַעֵבֶר הַהוּא זוֹ לֹא אֶרֶץ בְּחִירָה
שָם יַצְבִּיעוּ עָלָיךְ, יְדַבְּרוּ בָּך סָרָה
לְעוֹלָם תִּהיִי בִּשְבִילָם "הַזָרָה"
נָכְרִיָה כָּאן בֵּינֵינוּ, אֵשֶת צָרָה
עַל מַשְקוֹף יֵרָשֵם "פֹּה גָרָה גֵרָה".אַל תֵּלְכִי אִתִּי, רוּת
אַלְמָנָה – לֹא כַּלָּה
בַּמוֹלֶדֶת שֶלִי
כְּבָר אָבְדָה הַחֶמְלָה
כִּי הַעַם שֶלִי בִּפְּחָדָיו מְכוּתָר
וְנוֹעֵל אֶת עַצְמוֹ מִפְּנֵי כָּל אִיש זָר
שָם שָׂרָה שָלְחָה לַמִדְבָּר אֶת הָגָר
הֵם קוֹרְאִים לְעַצְמָם "הַעַם הַנִבְחָר"
נְצוּרִים בִּגְבוּלָם, לִיבָּם הַנִסְגָר
וְהַכּוֹל מְאֵימָת הַאַחֵר, לֹא מוּכָּר
בַּשוּק, בַּרְחוֹב, בַּכִּיכָּר
תָמִיד יְזַהוּ בָּך אֶת אוֹת הַנֵיכָר.הַלַילָה יוֹרֵד רוּת,שְמֵי מוֹאָב הֵם שֶלָּךְ
עַמִי לֹא עַמֵךְ
אֱלוֹהַי הוּא לֹא לָךְ
שוּבִי אָחוֹר, כַּלָתִּי כְּמוֹ בִּתִּי
כִּי בֵּיתִי לֹא בֵּיתֵךְ
וּבֵּיתֵךְ לֹא בֵּיתִי.אַל תֵּלְכִי אִתִּי, רוּת
אַתּ בְּתּוֹךְ נִשְמָתִּי
עַד יוֹם מוֹתֵּךְ
עַד יוֹם מוֹתִּי.
הצלם עדי נס פירש באמצעות צילום את דמותן של נעמי ורות עם חזרתן לבית לחם (במסגרת סדרת הצילומים שלו סיפורי התנ"ך, 2007). התבוננו בתמונות של נעמי ורות כפי שעיצב וצילם אותה עדי נס. (התמונות באדיבות עדי נס. לחצו על התמונות להגדלה)
 |
 |
עצבו וצלמו תמונה המתארת ומדגישה שייכות (למקום, לאדם, למסגרת כלשהי).
תכננו את עיצובה – חשבו מה תרצו להדגיש וכיצד תשיגו זאת? הקדישו מחשבה לכל פרטי התמונה. שלחו אותה לוואטס-אפ הכתתי והציגו את תמונותיכם.
מוזמנים להוסיף כותרת וכמובן הסבר קצר.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
