באמצע פרשת בהעלותך מופיעה פרשה קטנה מיוחדת במינה:
[ וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל. ] (במדבר י' ל"ה-ל"ו)
הפרשה כתובה באופן מיוחד, נ' הפוכה לפניה ונ' הפוכה לאחריה. שני מוקדי עניין בפרשה: אופן כתיבתה ותוכנה. ביחס לאופן כתיבתה מביא רש"י את דברי התלמוד במסכת שבת (קט"ז ע"א): עשה לו סימניות מלפניו ומלאחריו, לומר שאין זה מקומו. ולמה נכתב כאן? כדי להפסיק בין פורעניות לפורעניות. כדאיתא בכל כתבי הקדש.
על פי דברי חכמים אלה, הסימניות מורות כי הפסוקים הללו הוסטו ממקומם. הם אמורים היו להיות ממוקמים בסדרי המחנה בפרשת במדבר, והושמו כאן כדי להפסיק בין פורענות לפורענות. "רבן שמעון בן גמליאל מוסיף ואומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותיכתב במקומה…" (שם)
אם נתבונן בעמדה זו, הרי יש בה דבר מופלא. הפרשה עוסקת בתנועה, בתנועה של הארון. והנה, היא לא רק מספרת על התנועה, היא עצמה נעה. היא נעקרה ממקומה והובאה לכאן, והיא עתידה להיעקר ולשוב למקומה. לכאורה הכתיבה בספר היא הקיבוע של התוכן, ייצובו מרגע הכתיבה ועד סוף כל הדורות. אך הנה הצליחה התורה לכתוב בתוכה את הסותר את הכתיבה, את התנועה וההשתנות.
באותה סוגיה בגמרא נותן רבי פשר אחר לסימניות המקיפות את הפרשה: "רבי אומר: לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו." 'לא מן השם הוא זה', כלומר לא מהטעם הנזכר של העתקת הפרשה ממקומה, אלא הסימניות מורות ששני הפסוקים האלה הם ספר נפרד. נמצא על פי עמדתו של רבי, ישנם שבעה ספרים בתורה: בראשית, שמות, ויקרא, חלקו הראשון של במדבר, 'ויהי בנסוע הארון…', חלקו האחרון של ספר במדבר ודברים. עמדה זו זוכה לפיתוח בתלמוד כשהספר הזה הופך לדוגמא לספר הקטן ביותר: ספר תורה שבלה, אם יש בו ללקט שמונים וחמש אותיות, כגון פרשת 'ויהי בנסוע הארון' – מצילין, ואם לאו – אין מצילין. (שם)
מה המיוחד בתוכן זה, שזכה למעמד מיוחד של ספר שלם? אם נתבונן בתוכן נגלה שאכן הוא כולל תמונת עולם שלימה: ראשית – תנועה ומנוחה של ריבונו של עולם. בשפות מאוחרות יותר אפשר לתאר זאת כהתגלות והסתר. בעיניו של האדם המאמין כל ההיסטוריה מגולמת ביחס שבין התגלות להסתר, בין תנועה למנוחה. כל תורת ההשגחה, הבריאה ההתגלות והגאולה, כל אלה כלולים וגלומים בשני הפסוקים האלה. נמצא שאם לעמדה הראשונה שני הפסוקים הללו כוללים מרכיב שבלעדיו ספר התורה לא יהיה שלם, תורת התנועה, לעמדה השנייה עמדתו של רבי הפסוקים מהווים ספר ולא רק מרכיב. הספר מספר דרמה שלימה, הכלולה בשתי המילים: 'בנסוע' 'ובנחה'.
ומבט נוסף על תוכן הספר: הספר רומז על עוד דרמה שלימה, המלווה את התודעה הדתית מראשיתה ועד עתה: מי יוזם את הפעולה, את שינוי המצב? האם ריבונו של עולם נע ומשה מלווה אותו בתיאור מילולי של התנועה ושל המנוחה? או שמא מילותיו של משה הן המניעות את הארון, כלומר את ריבונו של עולם? והלא זאת חידת פסגת התודעה הדתית: האם מילות התפילה יכולות להניע ולשנות את רצונו של ריבונו של עולם? או שמא אין בכוח האדם להניע ולשנות את הרצון האלוהי?
עד שאנו תוהים על שאלות תהום אלה, עולה שאלה נוקבת עוד יותר: מה היחס בין הארון ובין ריבונו של עולם על פי הפסוקים האלה? כאשר הארון נוסע אומר משה: 'קומה ה'!' כאשר הארון נח הוא אומר: 'שובה ה'!' אפשר לומר כי אלוהים לבדו והארון לבדו, ורק הקריאה מנסה ליצור התאמה בין תנועת הארון לתנועתו של אלוהים. אבל קריאה משוחררת מגלה אפשרות של זיקה הרבה יותר עמוקה עד כדי התלכדות. כשם שבעולם האלילי יש יחס עלום בין חפץ ובין האל המיוצג על ידו, כך בספר קטן זה יש יחס דומה בין אלוהים ובין הארון. המחשבה הזאת מעוררת רתיעה, שהרי אנו אמונים על כך שאמונתנו נוטה אל המופשט ושוללת את החפצים בעלי המעמד האלוהי.
אך דווקא בנקודת קצה זו, ניכר ההבדל הגדול. הפסל מגלם את גופו של האל, הארון מכיל את התורה בה נכתב רצונו. לאלוהים העברי אין חומר, אך יש רוח הגלומה ברצון המתבטא במילים, בצו. אולי מכוח ההרגל אנחנו לא מתרשמים מהחידוש הנועז של הספר הקצר בן שני המשפטים: מהותו של אלוהים איננו ישותו אלא רצונו. ומכיוון שהאדם נברא בצלם אלוהים, הרי הוא שואף להתדמות לבוראו: יותר מאשר לשכלל את גופו, לזכך את רצונו. כוח הרצון הוא הכוח המניע ויוצר את המציאות, הן ב'נוסעו' והן ביכולת להרפות ולשמוט, 'בנוחה'.
