תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

פרשת תזריע-מצורע: על הצרעת

התורה לא מחדשת דבר ביחס להרחקת המצורע, היא רק מהווה מראה לחולשה האנושית להיות עם האחר. ובכל זאת התורה נותנת תקווה למצורע.
ד"ר משה מאיר היה עמית מחקר במכון שלום הרטמן. הוא הנחה תוכנית להכשרת מנחי בתי מדרש במכון ולימד בבית הספר הרטמן. מאיר לימד מחשבת ישראל בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית והגות יהודית במתודה בית מדרשית, בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. מאיר פירסם מאמרי הגות רבים, שלושה ספרי שירה: "כמעט", "סמיכות" ו"ספר הבית והמנוחה" ואת ספר הפרוזה "אבי אבי". הוא היה שותף ביצירת הסרט "סוקרטס על למברטה" שעסק באביו, יעקב מאיר, שנפל במלחמת ששת הימים. מאמרו
Lepers in Jerusalem 1913
Lepers in Jerusalem 1913

פרשת מצורע מעוררת בקורא ובלומד חלחלה. אדם שחלה במחלה נוראה שכזאת, במקום שהקהילה על חבריה יחבקו אותו ויתמכו בו, הם מרחיקים אותו אל מחוץ למחנה. זאת עובדה חדה כתער וקשה כאבן צור, שאי אפשר להקהות אותה. אמנם כבר התורה והנביאים ואחריהם חכמים ראו בצרעת עונש על חטא, אבל גם מבט שכזה לא מרכך ולא ממתיק. הלב זועק: השופט כל הארץ לא יעשה משפט?! לא די בחרדה של האדם שמאבד את עצמו, מתרחק מעצמו [ומדמותו הנשקפת במראה] ועוד נוסיף עליו את הנידוי?!

הקושי במקומו עומד, ואין לו פתרונים. אך בצד הקושיא הנוקבת נציב התבוננות שאולי יש בה כדי לחשוף ולהאיר את חולשת האדם ודרך אחת מיני רבות להתמודד איתה. בואו ונתבונן בעצמנו וביחסנו לאדם שהופך להיות שונה. נגעים פורחים בבשרו, עורו מושחת, הוא הופך להיות לבן ואחר. האינסטינקט הקמאי והלא מחמיא שלנו הוא להתרחק מהאיש הזה ולהרחיק אותו. יש לנו המוני תירוצים לפעולת ההרחקה האלימה: אנחנו רוצים לשמור עלינו ועל ילדינו מהידבקות [למרות שההנעה להרחקה איננה תלויה כלל וכלל בבדיקה מדעית האם האיש מדבק]. הגבול שבין מכוער לרע נפרץ אצלנו ואנחנו רואים את המכוער כמושחת לא רק מבחינה אסתטית אלא גם מבחינה מוסרית. כל אחד משני ענפים אלה מתפצל להמוני טיעונים וריגושים המובילים למקום אחד – הרחקת הנגוע. התורה לא מחדשת דבר ביחס להרחקת המצורע, היא מהווה מראה לחולשה האנושית להיות עם האחר. יתרה מזו. בכך שההרחקה הופכת להתרחשות קונקרטית בה המצורע יושב מחוץ למחנה, נחסכים מופעים קשים יותר של הרחקה ושל התרחקות הקיימים כאשר המצורע נמצא בתוך הטריטוריה של הקהילה. קהילה שהמצורע שבין בניה יושב מחוץ למחנה איננה מעוררת התפעלות, אבל לפחות רעתה חשופה ושקופה. החידוש של התורה איננו בכך שהמצורע משולח אל מחוץ למחנה, אלא בכך שיש דרך לטהרו ולהשיבו הביתה. אילולא מעורבותה של התורה, קיימת אפשרות שמי שהורחק לא יצליח לחזור. גם אם הנגע נרפא והטמא נטהר, הנטייה האנושית הטבעית היא להתקבע בדימויים. ה'מצורע' של אתמול הוא המצורע של היום ושל מחר, גם אם בשרו חלק כבשר תינוק. חכמים ברגישותם הלשונית והאנושית חידשו שני מושגים התופשים עד דק את האלימות הקבוצתית הלוכדת את היחיד בדימוייה ודנה אותו להרחקה ולנידוי. כך אומרת המשנה בפרק הרביעי בבא מציעא:

כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים. לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח. אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים. אם הוא בן גרים, לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך שנאמר (שמות כ"ב) "וגר לא תונה ולא תלחצנו".

מושג האונאה הראשוני המשמש במקח וממכר, מסמן הפקעת מחיר. חפץ עולה עשרה שקלים, והמוכר דורש עשרים. מכאן שפשר המושג הוא יצירת פער בין הערך ובין המחיר הנדרש. מושג אונאת הדברים מסמן אף הוא פער. אדם מתנהג כאילו הוא רוצה לקנות את החפץ כשלמעשה אין לו רצון שכזה. אדם שינה את התנהגותו, והדובר בשפה מתאר אותו כמי שממשיך לנהוג באופן הקודם. אדם שינה את זהותו, והדובר מתייחס אליו כבעל הזהות הקודמת. שני המופעים האחרונים מהווים ביטוי לנטייה האנושית הקלוקלת להתקבע בדימויים. בסוגיית התלמוד מצורפת אונאת הדברים לתופעת הלבנת הפנים, ההעלבה. 'המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים'. העלבון ראשיתו בייצוג בשפה הכופה את עצמו על הנעלב. 'טיפש' הופך לדימוי הכולא את האדם בכלא שפה ממנו אי אפשר להימלט. הפיכת הצבע ללבן כנראה מבוססת על ההתבוננות באדם הנעלב שהצבע אוזל מלחייו. אבל מעניין שהצבע הלבן הוא הצבע של המצורע. העלבון פועל כמו הצרעת. הנעלב הופך לאחר המורחק על ידי מבטים יוצרי מבוכה מתוך הקבוצה. כמו בצרעת כך בעלבון, קל להרחיק וקשה לבטל את ההרחקה. מי שנקרא 'טיפש', יתקשה להשתחרר מהדימוי ומהנידוי הכרוך בו. החידוש של התורה הוא שיש טהרה למצורע, יש אפשרות להחזיר אותו למחנה. כלומר: אפשר להשתחרר מדימוי. הדרך בה מחזירה התורה  – משקפת את תהליך השחרור. שתי ציפורים נלקחות, אחת נשחטת ואחת נטבלת בדם השחוטה. הציפור החיה נשלחת לחופשי, המצורע מגלח את כל שערותיו וכך הוא מוכן לחזרה אל המחנה. הציפור החיה משקפת את השחרור. אין לך שחרור גדול משחרור מדימוי הכובל את האדם ומרחיק אותו מיכולת התנועה החופשית בתוך מחנה החיים, הטריטוריה של חייו. אבל השחרור הזה צריך להיות טבול בדם. אסור להתעלם מהמחיר מהכאב ומהסבל של היות 'מצורע', היות 'מולבן פנים', היות 'מאונה בדברים'. הציפור נוטפת הדם המעופפת במרומים היא סמל מדויק של המצב הקיומי של המשוחרר. גילוח השערות מביא את האדם לאפשרות של צמיחה חדשה, ניכרת, מנקודת האפס. הזדמנות נקרתה לו לגלח את מעטפות חייו  – הלא הם הדימויים בהם היה שבוי – ועתה להתחיל מבראשית.

הדחייה של הלומד בפרשת המצורע היא הדחייה שלנו מעצמנו והדרך שבה אנחנו שובים אנשים בדימויים ומרחיקים אותם מהמחנה. החידוש של התורה היא הוראת הגמישות המשחררת מכלא הדימויים.

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics