פרשת וזאת הברכה המסיימת את התורה, מורכבת משני חלקים. החלק השני, הוא החלק בו נעצר משה על סף תכלית מסעו:

וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל-פִּי ה'. דברים לד, ד-ה

השפה פרוזאית וצרה, מציינת את האירוע ולא את הרגש שהוא עורר. בתחילת הספר, בפרשת ואתחנן, מגלה משה טפח מליבו הכואב:

וָאֶתְחַנַּן אֶל-ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר. אֲדֹנָי ה' אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ אֶת-גָּדְלְךָ וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי-אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. אֶעְבְּרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן. וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב-לָךְ אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי-לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. וְצַו אֶת-יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי-הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה. דברים ד, כג-כח

בפרשה זו מתגלה כי משה איננו אדיש ביחס להותרתו מחוץ לארץ. הוא מתחנן, הוא רוצה, הוא רואה את הסירוב כהתעברות. אך עדיין, זהו הרגש הקודם. מה הרגיש משה באותה שעה שעמד על הר נבו וראה את הארץ והבין כי לא יבוא אליה?

את אשר מקפלים הפסוקים, פותחת המשוררת רחל:
מִנֶּגֶד

קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:
הֲבָא? הֲיָבוֹא?
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם
שֶׁל נַחַל אֶחָד.
צוּר הַגְּזֵרָה:
רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה.

חורף, תר"ץ

רחל שמה את האצבע על הרגש: עצב. משה מאוד עצוב. דווקא על הרקע הזה בולט החלק הראשון של הפרשה:  וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ.
בדרכו של עולם, אדם עצוב מתכנס בתוך עצמו. משה מוצא תעצומות נפש, למרות העצב האוחז בו, להיפתח אל בני עמו ולברך אותם. הברכה היא תנועה הפוכה לעצב, היא שפע העולה על גדות הלב ומגיע ממנו אל האחר.

גדלות הנפש של משה תתעצם כשנתבונן בברכותיו ונלמד מהן מהי הברכה. למעשה נגלה כי המושג 'ברכה' הוא שם משותף לכמה תופעות. יש ברכה שהיא איחול, כי המבורך יקבל דבר שאין לו עדיין:
יְחִי רְאוּבֵן וְאַל-יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר. {ס} וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה וְאֶל-עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה. {פ}

יש והברכה היא איחול לא לתוספת של דבר, אלא לשמחה ולהנאה מאשר קיים כבר:
יח וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ.

ויש והברכה היא רק אפיון של תכונת המבורך:
כב וּלְדָן אָמַר דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן-הַבָּשָׁן.

דווקא התכונה האחרונה היא החשובה ביותר. נראה כי היא עומדת גם בבסיס השתיים שקדמו לה. המברך, ראשית לכל, מתבונן במבורך, רואה אותו. אולי זאת הברכה הגדולה ביותר שיכול אדם לקבל: מישהו רואה אותו.

משה נמצא במצב משברי. מפעל חייו מגיע לנקודת הקצה מבלי שהסתיים. הוא עצוב, אולי גם מפוחד. בכל זאת הוא לא מתכנס בעצמו, הוא פותח את עצמו אל האחרים, מתבונן בהם, רואה אותם, ומכח הראיה הזאת – מברך אותם.

ביכולת הזאת לגלות חמלה מברכת בעת משבר, מתגלה כי אכן משה היה מנהיג אוהב ונאמן לעמו.