תמכו בנו
פרשת ויחי: על השיכול על המיאון ועל הבחירה החופשית
הכל צפוי והרשות נתונה? לעיתים נדמה שכולנו מעט כמו יעקב נתונים בסבך סיבתי , נגררים ולא בוחרים, אך לפתע רגע אחד, בו במאמץ על אנחנו יכולים לבחור בחירה קטנה

מנעורי משכה אותי פרשת ברכת יעקב לבני יוסף. מאמץ רב מושקע על ידי הדמויות ועל ידי המספר, כדי שברכת הימין תגיע לאפרים ולא למנשה. המאמץ גדול ולא ברור מה תכליתו. האם בכדי להטרים את סיפור מלכות שאול הכושלת? משיח בן יוסף המשני? לשם מה מסופר לנו המאבק בין יוסף לאביו על הברכה?

וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו, וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו: לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר, שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ. וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר: יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי, גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל, וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם. וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר: בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה, וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה.

רמברנדט בציורו המופלא, מבליט את העולה מפשוטו של מקרא: המאבק הפיזי לא התנהל על שתי הידיים, אלא אך ורק על יד ימין. תמונה זו מרכזת עוד יותר את המאמץ, הכל זורם אל היד האחת אותה מתעקש יעקב להניח על ראש אפרים.

יעקב מברך את בני יוסף ציור מאת רמברנדט, ויקיפדיה
יעקב מברך את בני יוסף ציור מאת רמברנדט, ויקיפדיה

התורה מעצימה את המאבק גם בדרך נוספת, דרך השפה. יעקב מעצב את הברכה כך:

וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּלאֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר:

המילה 'שיכל' מתארת את ההתרחשות יוצאת הדופן, אך גם מעוררת אסוציאציות לשוניות. כאשר מסכים יעקב בעל כורחו לשלוח את בנימין למצרים, הוא אומר:

וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין, וַאֲנִי כַּאֲשֶׁרשָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי.(בראשית מ"ג י"ד)

זאת אמנם לא אותה המילה, אבל הצליל דומה. האם רומזת לנו כאן התורה לחבר ולקשר את שתי התמונות? אולי יעקב כועס על יוסף שהתעלל בו רגשית וגרם לו לחרדת שכול, ועתה הוא נוקם בו בכך שהוא פועל שלא על פי ציפיותיו? השפה ממשיכה להוביל אותנו. לאחר שיעקב גונב את הברכות מעשיו, מורה לו רבקה לברוח:

…עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד. (בראשית כ"ז מ"ה)

עתה מצטרפים לאירוע עוד מטעני עבר עמוסים. כל הקנאה והדם הרע הזורם בין האחים הראשונים – יעקב ועשיו, השניים – יוסף ואחיו, והשלישיים – אפרים ומנשה. כל השכבות הללו מתנקזות לֹשְכוֹל ולשִֹכּוּל.

יש עוד ערוץ שפה שמופעל. יוסף מנסה לשנות את תנוחת ידו של אביו, יעקב מסרב:

וַיְמָאֵן אָבִיו…

מיד קופצת תמונת יוסף העומד בפיתוי אשת פוטיפר:

וַיְמָאֵן. וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו: הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת, וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי. אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי, וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ, וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים?! (ל"ט ח'-ט')

אם נדובב את מיאונו של יעקב, אולי נשמע את המילים הללו: 'יוסף, אתה איש כוחני ושתלטן. המיאון שלך לאשת פוטיפר נבע גם הוא מכוחניות, מתחושה ש'כל אשר יש לו נתן בידי'. עתה אשיב לך כגמולך, כשם שמיאנת אני ממאן, ואל מול ידך עומדת ידי שלא תסור מראש אפרים.

ועדיין הדברים מצריכים התבוננות. מה פשרו של מאבק האיתנים הזה, שנראה כי תוצאותיו דלות למדי?

יעקב נגרר למצרים על ידי המניפולציות של יוסף. הוא זקן, חולה, ימיו קרבים לקיצם. יוסף מביא אליו את שני בניו, ממשיך לנסות לנהל את אביו. בתמונה הדחוסה הזאת יעקב משקיע את כל חיותו. השיכול והמיאון הם המרד של יעקב, זאת התנועה היחידה בה הוא יכול לבחור ולהביא לידי ביטוי את רצונו שלו. לא משמעות עתידית של מלוכה או משיחיות מעניקה פשר לתמונה הזאת, אלא זעקה איומה של יעקב המורד התובע משמעות לחייו. אין משמעות ללא בחירה, גם אם היא קטנה – הבחירה את מי יכתיר לנכד-בן המועדף.

הרמב"ם סבר שכח הבחירה של האדם בלתי מוגבל:

רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו… ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה… (הלכות תשובה  פרק ה')

רבי חסדאי קרשקש (1410-1340) חולק על הרמב"ם, הוא סובר שהבחירה אפשרית מצד העצמות אך מצד הסיבות יש הכרח. ('אור ה', מאמר ב', כלל ה', פרק ג'). כוונתו שהאדם מצד עצמו יכול לבחור, אך נסיבות חיצוניות גורמות לו לפעול שלא על פי רצונו.

סיפורו של יעקב לא עולה בקנה אחד עם תמונתו של הרמב"ם. לפחות פרק זה בחייו מתגלגל שלא על פי בחירתו. הוא נתון במערכת סיבתית סבוכה שמובילה אותו צעד אחר צעד. אבל ברגע אחד, רגע הברכה לנכדיו, הוא שואג כארי ועושה את מה שהוא בוחר לעשות: נותן קדימה לאפרים על פני מנשה. גם על רבי חסדאי חולק סיפורנו. אמנם נכון שהאדם נתון במארג סיבתי הכרחי, אבל יש לו אפשרות ולו פעם אחת, לחרוג ממנו ולפעול כבן חורין.

כשאני מתבונן בעצמי לאור פרשה זו, נראה לי כי יעקב מהווה שיקוף נאמן לחיי ולחיי כל אחד מאיתנו, יותר מהרמב"ם ומרבי חסדאי קרשקש. אנחנו נתונים בסבך סיבתי שמוביל אותנו, נגררים ולא בוחרים. אבל יש לעיתים רגע אחד, בו במאמץ על אנחנו יכולים לבחור בחירה קטנה. היא חשובה לנו מעל ומעבר לגודלה, כיוון שרק בה באה לידי ביטוי אישיותנו העצמית.

השארת תגובה