שוב ושוב חוזרת פרשתנו להתבונן בקנאה על ריבוי פניה, מאפשרת לנו ללמוד על האדם במערכות היחסים שלו עם האחרים.

וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ, וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים.
וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ, וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.

ברור לקורא, כי משהו משובש במשפחת יעקב. לא ברור, מה בדיוק משובש. האם הבעיה היא במבנה הנפשי של יעקב, האוהב בן אחד יותר מהאחרים? האם הבעיה היא בתרגום של הרגש למעשה, בעשיית כתונת הפסים? האם בעיית האחים היא השנאה? או שמא הבעיה היא שהתולדה של השנאה היא אי היכולת לדבר עם אחיהם לשלום?

בתגובה לחלום יוסף בו הוא רואה את השמש ואת הירח משתחווים לו מגיב יעקב תגובה מורכבת:

…וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ: מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ? הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה?!
וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו, וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר.

מה היחס בין הגערה ובין שמירת הדבר? האם הגערה היא העיקר ושמירת הדבר טפלה לה, או בהיפוך?

תשובות רבות אפשר לתת לשאלות ששאלנו, אך דבר אחד ברור. יעקב נאבק עם עצמו, ומתנודד בין ההכרה כי יש לו בן אחד שונה מכל הבנים ויתר עליהם, ובין ההכרה כי חובתו כאב היא להתנהג באופן שווה אל כל האחים. לא רק יעקב מתמודד עם בעיה זו, גם יהודה. שלושה בנים היו לו ליהודה, ער אונן ושלה. ער הרע מת, אונן סרב ליבם את תמר אשתו ומת גם הוא, ויהודה מנסה להציל את שלה ולמנוע ממנו מליבם את תמר. זאת לא קנאה, אך זאת מערכת יחסים סבוכה הנעה בין הרצון לממש את החיים האישיים ובין החובות כלפי המשפחה. המימוש העצמי והתשוקה אליו הוא אבי הקנאה. המימוש העצמי מורה, אני מיוחד וראוי לי לחיות את חיי במלואם. האחר מפריע לי, תובע ממני לוותר על שלי. זה בדיוק מה שקורה בשדות הקנאה.

בסיום פרשת בני יהודה, תמר הרה ליהודה עצמו. סיפור הלידה מהווה מקבילה לסיפור לידת יעקב ועשיו, אך יש בו ייחוד משל עצמו:

וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ, וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ.
וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר: זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה.
וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ, וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו. וַתֹּאמֶר: מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ?! וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ.
וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל יָדוֹ הַשָּׁנִי, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח.

גם כאן, מאבק על המקום ועל ההנכחה. בניגוד לסבא יעקב שנותר מאחור אוחז בעקב אחיו, הנכד פרץ לא מוותר ופורץ מאחור ומשיג את זרח. הנה פן נוסף בשדה הקנאה, המאבק על הבכורה, ההישגיות, התחרות, המעקף. המשפחה כולה לדורותיה חולה במחלת הקנאה המימוש העצמי והתחרות על המקום.

מה עושים? איך יוצאים מן המלכוד?

התבנית התחרותית בנויה על כימות ועל השוואה. אני יותר ממך, אני לפניך. אל מול התבנית הזאת, ישנה תבנית אחרת. בתבנית האחרת, כל אדם הוא תכלית לעצמו. כל אדם הוא עולם מלא, שאיננו נתון להשוואה לאחר. יוסף יכול להיות מיוחד וחולם חלומות, אך לכל אחד מהאחים יש ייחוד אחר. גם אם יוסף יהיה לשליט במצרים, אין בכך השוואה לאח שיהיה רועה צאן מצליח, או יודע נגן. המלאות של הקיום איננה ברת השוואה, ברגע שמתייחסים אל האדם באשר הוא אדם כעולם מלא.

מישהו קרא בשמות לבני תמר, מישהו ממין זכר – 'ויקרא שמו'. מיהו המישהו הזה? העובדה שהתורה לא נקבה בשם הקורא בשמות, מותירה מקום להשערות. אולי היה זה יהודה. יהודה שניסה לגונן על שלה בנו מגורל שני הבנים האחרים – ער ואונן, שניסה לבנות לו מרחב קיום משל עצמו שאין בו קיום המחויבות לאחים המתים, מחויבות הייבום. יהודה מגלה שגם הוא חלה במחלה המשפחתית, בניסיון של תפיסת מקום על חשבון האחר. בניסיון של מלאות הקיום האישי הבאה על חשבון האחרים.

הוא ניסה לפנות מקום לשלה, במקום לתת לו למצוא את האיזון שבין חייו העצמיים ובין מה שהוא עושה בכדי להקים שם לאחיו. עתה הוא כועס על האח הפורץ וקורא לו פרץ. ולעומת זאת רואה את היד המעוקבת היוצאת אחריו עטורה בחוט השני ומדמה אותה לזריחה. זרח מוכיח כי גם השני יכול להיות בעל קיום מלא. שמש זורחת לא חייבת להיות הראשונה, אפשר לראות בשני עולם מלא ומאיר. אולי האיש הנסתר שקרא בשמות לתאומים הוא יעקב. אולי גם הוא נוכח לדעת כי רעה היא התחרות, והנכחה יכולה לבוא על ידי הייחוד ולאו דווקא על ידי ניצחון בתחרות. הניצחון בתחרות מצריך הפשטה והשוואה – מה הזמן שאני רצתי לעומת הזמן שאתה רצת. מלאות הקיום ניכרת בראיית האדם כשהוא לעצמו, ללא השוואה כל יחיד ויחיד זורח באורו שלו.

עוד דפי פרשת השבוע, מאמרים, סיפורים ושירים אפשר למצוא בבלוג:
moshemeir.blogspot.co.il