לילה. ילד קטן ישן במיטתו. לפתע הוא מתעורר, מרגיש לחץ בשלפוחיתו. הוא רוצה לקום וללכת לבית הכיסא, להטיל את מימיו. עיניו מתרגלות לחושך, אפלה מטילה אימה של שחור וגוונים אפורים מסתוריים ומפחידים. אין לו אומץ לקום, הוא עוצם את עיניו ונרדם. בחלומו הוא עומד ליד האסלה ומשתין. הוא מתעורר ומוצא עצמו שוכב במיטה הרטובה.

פרשת תצווה מוסיפה לתאר את מלאכת הקמת המשכן. במהלכה מופיע הדיבר:

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר  לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.

שלוש שאלות שאלו פרשנים במהלך הדורות על פסוק זה:

מדוע בפרשה שתחילתה תרומה ונדיבות הלב, מופיע לפתע ציווי? השוו לפסוק זה את פתיחת הפרשה הקודמת – פרשת תרומה – המהווה פתיחה גם לפרשתנו:

"דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי."

מדוע פותחת הפרשה במילה "ואתה" השמה דגש על הדובר – משה – ולא נוקטת במטבע הלשון הרגילה בתורה שאין בה מילה זו. השוו למשל פסוק מספר ויקרא: "צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר…"

מדוע הלקיחה היא "אליך", אל משה, ולא "אלי", אל אלוהים? השוו שוב לפסוק הפתיחה של פרשת תרומה: "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי."

הצורך בציווי בתוך פרשה של רצון ותרומה ונדיבות הלב, מורה על התנגדות מצד הנותנים. מה יכול להיות פשר ההתנגדות?

חשבו נא על המציאות הפרוזאית שבה אנחנו חיים, מנסים לחסוך בכסף בעולם מתייקר והולך. כשיוצאים מהחדר מכבים את האור, כשיוצאים מהבית מכבים את המזגן. והנה, הילד הקטן שבתיאור הפתיחה מבקש להשאיר את האור כל הלילה. יש קול שאומר – זה בזבוז, בשביל רגע אחד להשאיר אור שעות על שעות? כך אומר המדרש:

רבי יהודה בן בתירא אומר: אין ציווי בכל מקום אלא זירוז, שנאמר [דברים ג' כ"ח] "וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו…"רבי שמעון בר יוחאי אומר: אין ציווי בכל מקום אלא חסרון כיס, שנאמר [ויקרא כ"ד ב']:  "צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך."סנהדרין ז

בבית האלוהים מושאר האור תמיד, גם לאחר 'שעות העבודה', וזאת בניגוד לקולות האומרים – צריך לחסוך.
מדוע מושאר האור תמיד? האברבנאל עונה על כך:

ולפי שמשה רבנו עליו השלום היה נכנס בכל עת אל הקודש, לכן אמר "ויקחו אליך", רצונו לומר – שזה יהיה לתועלתך, שתראה בהיכנסך שמה…

כאן מופיע ההבדל בין הילד הרוצה אור כל הלילה, ובין משה הזקוק לאור למטרות אחרות. כך כותב הרמב"ם בפרק השביעי מהלכות יסודי התורה על נבואת משה לעומת נבואת שאר הנביאים:

כל הדברים שאמרנו, הן דרך הנבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים–חוץ ממשה, רבנו ורבן של כל הנביאים.  ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים–שכל הנביאים, בחלום או במראה; ומשה רבנו–הוא ער ועומד, שנאמר "ובבוא משה אל אוהל מועד, לדבר איתו, וישמע את הקול" (במדבר ז,פט). כל הנביאים, על ידי מלאך; לפיכך רואין מה שהן רואין במשל וחידה.  ומשה רבנו, לא על ידי מלאך, שנאמר "פה אל פה אדבר בו" (במדבר יב,ח), ונאמר "ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים" (שמות לג,יא), ונאמר "ותמונת ה', יביט" (במדבר יב,ח):  כלומר שאין שם משל, אלא רואה הדבר על בורייו בלא חידה בלא משל; הוא שהתורה מעידה עליו, "ומראה ולא בחידות" (שם), שאינו מתנבא בחידה אלא במראה, שרואה הדבר על בורייו. כל הנביאים, יראין ונבהלין ומתמוגגים.  ומשה רבנו, אינו כן; הוא שהכתוב אומר "כאשר ידבר איש אל ריעהו" (שמות לג,יא):  כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חברו, כך היה כוח בדעתו של משה רבנו להבין דברי הנבואה; והוא עומד על עומדו שלם. כל הנביאים, אין מתנבאים בכל עת שירצו.  ומשה רבנו, אינו כן, אלא כל זמן שיחפוץ, רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו; ואינו צריך לכוון דעתו ולהזדמן לה, שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת.  לפיכך מתנבא בכל עת, שנאמר "עמדו ואשמעה, מה יצווה ה' לכם".במדבר ט,ח

השארת האור במשכן כל הלילה מעוררת התנגדות  של אנשי החיסכון, אבל היא דרושה עבור האדם [ולא עבור האל]. יש ואור כל הלילה דרוש לילד מפוחד, ויש ואור כל הלילה דרוש למבוגר הצריך לנהל שיחות סביב השעון בכל עת. מעין אור הדולק במטה הכללי בו יש לתפקד ללא הפסקה. את האור הזה לוקח משה לצרכו, לצורך השיחה המיוחדת המתנהלת בינו ובין האלוהים. שיחה זו אין לה מועד ואין לה שעה, היא מתנהלת בעירות ולא בחלום. על כן צריך נר תמיד, בבית בו פוגש האדם את אלוהים.