תכלית המעשים שיעשו ביום השמיני, יום חנוכת המשכן, מפורשת על ידי משה:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'. בתום הביצוע מתברר שהתכלית הושגה:וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת-הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד-ה' אֶל-כָּל-הָעָם.

מושג הכבוד הוא מושג מטריד. האתיקה הדתית קוראת לאדם להידמות לריבונו של עולם, 'מה הוא רחום – אף אתה רחום, מה הוא חנון – אף אתה חנון'. הכבוד נתפש באתיקה הזו כמידה מגונה – 'רבי אליעזר הקפר אומר, הקנאה והתאווה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם' [אבות ד'], ויחד עם זאת הוא מופיע כמידתו של אלוהים. מדוע אוחז ריבונו של עולם במידה ממנה אמור האדם לברוח? ממה נפשך, או שכשם שאלוהים חותר להתגלות הכבוד יחתור אף האדם למטרה זו, או שאלוהים יברח מהכבוד ואף האדם יידמה לו ויברח ממנו.

פרשה אחרת בתורה יכולה לשפוך אור על הטרגדיה האלוהית שבפרשתנו. לאחר השבר הגדול של חטא העגל, מבקש משה מאלוהיו:

וַיֹּאמַר  הַרְאֵנִי נָא אֶת-כְּבֹדֶךָ. [שמות ל"ג]

תשובתו של ריבונו של עולם מוזרה ומנותקת מהבקשה:

וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי  כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי.

הרי משה לא ביקש לראות את פניו של אלוהים אלא את כבודו?

אפשרות אחת היא לזהות את הכבוד עם הפנים, אם כך התשובה היא: 'לא. אי אפשר.' אפשרות שנייה היא להבחין: הכבוד איננו הפנים והפנים אינם הכבוד. אם כך מה פשר תשובתו של אלוהים?

משה ביקש לראות את הכבוד של אלוהים. מהו הכבוד? אינני יודע, אבל אני יודע שהוא לא אלוהים אלא משהו של אלוהים. אלוהים, בשעת השבר הזאת יכול להראות לו את הכבוד כפי שעשה בהזדמנויות אחרות, אבל הוא לא רוצה. הוא רוצה להראות את עצמו למשה, אבל לא יכול. אי אפשר לראות את פניו של אלוהים. מה עושים? את הכבוד אפשר להראות אבל אלוהים לא רוצה להסתפק בכך, את הפנים אלוהים רוצה להראות אבל אי אפשר. הפתרון היצירתי של אלוהים הוא:

כא וַיֹּאמֶר ה' הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל-הַצּוּר. כב וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד-עָבְרִי. כג וַהֲסִרֹתִי אֶת-כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ.

נשוב לפרשתנו. על פי הקריאה הזאת, פרשה זו מהווה סיפור לא מוצלח. סופו של הסיפור מעיד על תחילתו. בני אהרון שניסו לקרוע את מסך הכבוד הרשמי של אלוהים, לקו ומתו. אל מול הכבוד הם ניסו להיות שובבים, להפר את הכללים. אבל לא היה מקום לשובבות הזאת במקום בו היה אלוהים בעת ההיא. אכן כבוד הוא סיפור לא טוב. רק ברגע של שבר השכיל ריבונו של עולם להבין שהוא רוצה משהו אחר ביחסו לאדם.

אנחנו חיים בעולם רווי כבוד. רודפים אחר הכבוד ונותנים כבוד. אבל ברגעי אמת אנחנו מידמים לבוראנו ומגלים שהאמת היא שמה שאנחנו רוצים הוא שהפנים שלנו יראו. הפנים הערומות כמו שאומר לווינס. בניגוד לפני אלוהים אותם אי אפשר לראות, את פני האדם אפשר לראות. השאלה שמציבה בפנינו פרשת השבוע היא, האם הכבוד הוא מושא ראוי לתשוקה האנושית שלנו, או שראוי לוותר עליו.