פרשת ראה מכילה הגבלות על הקרבת קרבן ועל אכילת בשר:
לֹא-תַעֲשׂוּן כֵּן, לַה' אֱלֹהֵיכֶם. כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם, מִכָּל-שִׁבְטֵיכֶם, לָשׂוּם אֶת-שְׁמוֹ, שָׁם–לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ, וּבָאתָ שָּׁמָּה. וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה, עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם, וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם, וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם; וְנִדְרֵיכֶם, וְנִדְבֹתֵיכֶם, וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם, וְצֹאנְכֶם. וַאֲכַלְתֶּם-שָׁם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם, וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם, אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם–אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ, ה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תַעֲשׂוּן–כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה, הַיּוֹם: אִישׁ, כָּל-הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו.
בניגוד למצב לפני הכניסה לארץ בו מותר היה לבנות במה בכל מקום, עתה יש מקום אחד ורק בו מותר להקריב קרבן. לעומת זאת, מותר לאכול בשר בכל מקום, אך גם כאן ישנה מגבלה – עליה חוזרת הפרשה פעמיים:
רק הדם לא תאכלו, על הארץ תשפכנו כמים… רק חזק לבלתי אכֹל הדם, כי הדם הוא הנפש, לא תאכל הנפש עם הבשר. לא תאכלנו, על הארץ תשפכנו כמים. לא תאכלנו, למען ייטב לך ולבניך אחריך כי תעשה הישר בעיני ה'.
בתוך המסגרת הזאת של האיסורים – איסור הקרבת קרבן בבמות ואיסור אכילת הדם – התר אכילת הבשר מופיע – פעמיים – בשפה מוזרה:
רק בכל אוַת נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת ה' אלוהיך אשר נתן לך בכל שעריך, הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל…כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלוהיך לשום שמו שם, וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר צִוִיתִךָ, ואכלת בשעריך בכל אוַת נפשך.
ההוראה היא הוראה של היתר, האדם רשאי לאכול בשר כרצונו. אך השפה איננה מתאימה. השפה מורה לא על היתר אלא על עידוד לאכול בתאווה. מדוע צריך לכתוב כך? מדוע לא לכתוב 'תאכל כרצונך'?
ייתכן שבשפה התנ"כית, לאכול 'בכל אות נפשך' הוראתו – 'לאכול כרצונך'. אם כך – שאלתנו לא תקפה. אך ייתכן שהוראת הביטוי 'בכל אות נפשך' היא אכול בתאווה, ואזי הביטוי מוזר. מוזרתו כפולה: ראשית – מדוע צריך להורות לאדם לאכול בתאווה? שנית – האוזן רגילה לשמוע הקשר שלילי למושג 'תאווה', ואם כך מוזר כי התורה מצווה לאכול באופן זה.
כדי לתת פשר לביטוי, כדאי לבחון את היחס שבין התאווה ובין הצו המגביל אותה. אפשר לראות את התאווה ככוח שלילי באדם, כוח חייתי. הצו בא להתגבר על החיה שבאדם. על פי תמונה זו, התכלית תהיה כי יגבר הצו על התאווה, יופנם ויבטל אותה. אך אפשר לתאר תמונה אחרת: התאווה היא כוח חיובי באדם, יש בה חיות וויטאליות, חיוב החיים ושמחתם. הכוח החיובי הזה יכול גם להיות הרסני, ועל כן בא הצו ומרסן אותו. מגמת הצו איננה לבטל את התאווה, להפך – מטרתו היא לאפשר את הופעתה מבלי להרוס. על כן לאחר שמירת הצו – שפיכת הדם כמים – נקרא האדם לאכול בכוח התאווה האנושית והבריאה.
באופן זה אפשר גם לשמוע את קולה של האישה בפרשת האכילה מעץ הדעת:
ותרא האישה כי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל, ותקח מפריו ותאכל, ותתן גם לאישה עמה ויאכל. [בראשית ג']
אף כאן תיתכנה שתי קריאות: על פי הקריאה האחת, קולה של האישה הוא קול שלילי, קול מפתה המורה על כוחות שליליים הגוברים על הצו: הטוב למאכל, התאווה לעיניים, הנחמד להשכיל – כל אלה כוחות פיתוי רעים. על פי הקריאה השניה – קולה של האישה הוא קול חיובי, הוא מורה על שיקולים ראויים. נחמד להשכיל – כך ראוי שיהיה, וכן טוב למאכל, ועל פי זה גם תאווה לעיניים. כל אלה מניעים אנושיים נכונים וראויים, הצו אוסר על האכילה אך לא מבטל את המניעים החיוביים.
בתולדות הרוח בכלל והרוח הדתית בפרט, הקול הדומיננטי הוא הקול המורה כי התאווה היא כוח שלילי והרסני. אך אני בוחר בקריאה השניה, המורה כי התאווה היא כוח החיים הבריא והראוי. יש ערכים מתנגשים, ועל כן מופיע הצו המגביל את התאווה. המערכת הנותרת היא לא מערכת חד ערכית שהצו מכונן אותה. המערכת היא מערכת דו ערכית בה יש התנגשות של ערכים. הצו גובר אך התאווה נותרת ככוח החיים הנאותים ועל כן האוכל ראוי שיאכל בכל אוות נפשו.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
