פרשת מטות פותחת בפרשת הנדרים והפרתם:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה ה'.  אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַה', אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ–לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ: כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה.  וְאִשָּׁה, כִּי-תִדֹּר נֶדֶר לַה', וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ, בִּנְעֻרֶיהָ. וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת-נִדְרָהּ, וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, וְהֶחֱרִישׁ לָהּ, אָבִיהָ–וְקָמוּ, כָּל-נְדָרֶיהָ, וְכָל-אִסָּר אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, יָקוּם. וְאִם-הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ, בְּיוֹם שָׁמְעוֹ–כָּל-נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, לֹא יָקוּם; וַה', יִסְלַח-לָהּ, כִּי-הֵנִיא אָבִיהָ, אֹתָהּ. וְאִם-הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ, וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ, אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ, אֲשֶׁר אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ. וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ, וְהֶחֱרִישׁ לָהּ: וְקָמוּ נְדָרֶיהָ, וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ–יָקֻמוּ. וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ, יָנִיא אוֹתָהּ, וְהֵפֵר אֶת-נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ, וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ–וַה', יִסְלַח-לָהּ. וְנֵדֶר אַלְמָנָה, וּגְרוּשָׁה–כֹּל אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, יָקוּם עָלֶיהָ. במדבר ל'

הפרשה אינה שקולה: הגברים – האב והאיש – מפירים את נדרי האישה ואין מי שיפר את נדריהם. האישה – נדריה תלויים ברצון הגברים ואילו נדרי הגברים לא תלויים ברצונה. כתוצאה מכך נקראת הפרשה על ידי בן דורנו כמביאה לידי ביטוי את יחס הקניין והבעלות שבין הגבר לבין האישה, ומעוררת התנגדות במי שתבנית חייו היא התבנית השוויונית.

אפשר להגיב לפרשה באחת משלוש דרכים: או – לקבל את התבנית הלא שוויונית, או – לדחות את התבנית הלא שוויונית ובעקבותיה את הפרשה כולה, או – לדחות את התבנית הלא שוויונית ולבנות את הפרשה מחדש על אדני התבנית השוויונית.

בואו ונערוך ניסיון ללכת בדרך השלישית. אם נבנה את הפרשה מחדש לאור התבנית השוויונית, יהיו כללי משחק הפרת הנדרים כאלה:

1. איש או אישה הנודרים בילדותם – הוריהם יכולים לקיים את נדרם או להפר אותם.
2. אם נישאו – בן או בת הזוג יכולים לקיים את הנדר או להפר אותו.
3. אם נדרו לאחר שנישאו – בן או בת הזוג יכולים לקיים את הנדר או להפר אותו.

תבנית זו מעוררת תמיהה: מדוע יכולים בני זוג לשלוט בעולם הנדרים זה של זו וזו של זה? אם נברר את מהותו של הנדר, התמיהה מתעצמת: הנדר הוא העצמה של הרצון. הרצון הטבעי הוא משתנה מעת לעת – עכשיו אני רוצה ועכשיו לא, עכשיו רוצה את זה ועכשיו רוצה משהו אחר. הנדר הוא קיבועו של הרצון בנקודת זמן נתונה, הפיכתו לחוק בעולמו הפרטי של הנודר. מעתה – השליטה שיש לבני הזוג זה על נדרי זה, היא שליטה על הרצון של האחר. מה פישרה? האם היא ראויה?

אפשר לפענח את כללי המשחק הללו בפענוח פוליטי: בני הזוג הם שותפים, וככאלה להכרעה של האחד יש השלכה על חיי האחר. אם אחד מבני הזוג נודר שלא לאכול בשר, הוא משנה את החיים הגסטרונומיים של המשפחה כולה. על כן בהסכם הפוליטי שבין בני הזוג, הנדר של האחד תלוי בהסכמה של האחר ולאחר יש אפשרות להפר אותו.

אפשר לפענח את כללי המשחק הללו פענוח אחר, פענוח בשדה הזהות. לשם כך בואו ונחזור לבראשית. לאחר מסע חיפושי מייסר, מוצא האדם את בת זוגו [גם פרשה זו היא פרשה לא שוויונית, ובדרכנו – היא קוראת לקורא בן זמננו לבנות אותה מחדש בתבנית שוויונית].

וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת. עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ. בראשית ב'

מה פשר הביטוי "וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד"? האם זאת מטאפורה? האם הביטוי מסמן מציאות?
רש"י כותב: 'לבשר אחד. הוולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד.'

אבן עזרא:

וטעם לבשר אחד כאילו הם. או שידמו כאשר היו [לפני ההפרדה המתוארת בפרק]. ויש אומרים [רש"י] שיולידו אחר, והוא רחוק.

כלומר ישנן שתי אפשרויות: או ביטוי מציין מציאות ואז מוסב על העתיד [ילד] או על העבר [לפני ההפרדה], או ביטוי מטפורי, 'כאילו', ואז מוסב על ההווה.

הרמב"ן מבקר את פירושו של רש"י:

ואין בזה טעם. כי גם הבהמה והחיה יהיו לבשר אחד בולדותיהם.

הרמב"ן מציע פירוש אלטרנטיבי:

והנכון בעיני כי החיה והבהמה אין להם דבקות בנקבותיהן, אבל יבוא הזכר על איזו נקבה שימצא וילכו להם. ומפני זה אמר הכתוב בעבור שנקבת האדם היתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו ודבק בה והיתה בחיקו כבשרו, וחפץ בה להיותה תמיד עמו כאשר היה באדם הושם טבעו בתולדותיו להיות הזכרים מהם דבקים בנשותיהן, עוזבין את אביהם ואת אמם, ורואים את נשותיהן כאלו הן עמם לבשר אחד.

על פי הרמב"ן הפסוק מורה על הרצון להתמיד בקשר, והוא ההופך אותם ל'בשר אחד' [ביטוי שגם אצל הרמב"ן מתפקד כמטאפורה].

נמצאת בינתיים קבוצת הפשרים: בשר אחד חיצוני [הילד], בשר אחד פנימי [האיש והאישה. 'כאילו'], רצון להתמדה בקשר.

הספורנו הולך צעד נוסף קדימה:

והיו לבשר אחד. מכווין בכל הפעולות להשיג השלמות המכוון ביצירת האדם כאילו שניהם נמצא אחד בלבד.

הפשר שנותן הספורנו הוא שהאיש והאישה מהווים תודעה אחת. ניקח את פירושו וננסה לפענח בעזרתו את פרשת הנדרים והפרתם. מנקודת מבט זו, הפרשה נותנת מבט מעמיק יותר ומורכב יותר. האיש והאישה מהווים תודעה אחת, אבל מרכיביה לא תמיד עולים בקנה אחד. יש מימד חיבור ויש מימד של נפרדות. מה שרוצה זה לא רוצה זו ולהפך. היכולת לקיים ולהפר על פי מבט זה איננה מערך כוחות פוליטי, אלא מקום עדין של זהות. הכרה באחרות של מי שהוא אחד עמך, והצורך להתאים רצונך לרצונו.

התאמת הרצונות יכולה להיות מעשה אלים כשהיא נעשית באופן לא שוויוני, וכן כשהיא מופעלת ככוח פוליטי. אך אם היא נעשית באופן שוויוני, מתוך כבוד לאחר שבאחד, מתוך רגש ולא מתוך כוח – הרי היא שיאה של האהבה.