שני סיפורים מרכיבים את פרשת חיי שרה, ושניהם תמוהים ומוזרים. הסיפור הראשון – סיפור מערת המכפלה, והסיפור השני – סיפור חיפוש האישה ליצחק ומציאת רבקה.
כשמתה שרה ביקש אברהם לקברה:וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם-הָאָרֶץ לִבְנֵי-חֵת. וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת-מֵתִי מִלְּפָנַי שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ-לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן-צֹחַר. וְיִתֶּן-לִי אֶת-מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר-לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת-קָבֶר.
יש פער בלתי נסבל בין תיאור התחנונים לקניין חלקה קטנה, ובין תיאורי הבטחת הארץ:וַיֵּרָא ה' אֶל-אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו.
וַה' אָמַר אֶל-אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד-לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. כִּי אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד-עוֹלָם.
בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת-אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת. אֶת-הַקֵּינִי וְאֶת-הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי. וְאֶת-הַחִתִּי וְאֶת-הַפְּרִזִּי וְאֶת-הָרְפָאִים. וְאֶת-הָאֱמֹרִי וְאֶת-הַכְּנַעֲנִי וְאֶת-הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת-הַיְבוּסִי.
וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל-אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים.
כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי.
אפשר להעמיד את הפער הזה, כמרחק שבין נקודת המוצא ובין היעד. קבוצת הפסוקים משרטטת את החזון, ואילו פרשתנו את המציאות ה'עכשווית' עימה מתמודד אברהם. אלא שהעמדה זו – למרות שהיא נמצאת כבר במדרשי חז"ל – איננה נראית לי. מדוע אברהם לא מחפש לקנות לעצמו שדה, או בית לגור בו? אם מצבו העכשווי הוא של גר ותושב, הייתי מצפה שהוא ירכוש לעצמו את כל הדרוש לו לחיים ולא רק חלקת קבר.
אשאיר את השאלה הזאת תלויה ועומדת, ואפנה לסיפור השני:וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל-אֲשֶׁר-לוֹ שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי. וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק.
גם הסיפור הזה תמוה מאוד. מדוע אברהם רוצה לקחת אישה לבנו ממולדתו? הפרשנות הקלאסית מעמידה את הסיבה כהעדפה מוסרית של בנות מולדתו על פני בנות הארץ. הראיה היא מבחן התוצאה, מציאתה של רבקה המוכיחה התנהגות מוסרית מרשימה בשאיבת המים לעבד ולכל חבריו וגמליו. אבל משהו כאן מוזר. רבקה היא יוצאת דופן. על פי הידוע לנו מהסיפור, היא באה ממשפחה הלוקה מאוד מהבחינה המוסרית. לבן איננו דוגמת מופת לאתיקה וליושר. אין לנו סיבה לחשוב שלבן הוא יוצא הדופן וכל בני מולדת אברהם דומים לרבקה מבחינה מוסרית.
אני מתבונן בשני הסיפורים, ותחושה מתעוררת בי שפשר התנהלותו של אברהם שונה ממה שהורגלתי לחשוב. שני הסיפורים מציבים את אברהם בצמתי חיים מתוחים. האחד הוא המפגש עם המוות, מות שרה, והשני הוא המפגש עם החיים – עם הנישואים, בניית בית חדש ותקווה לחיי הדור הבא. נראה לי שהמפגש עם נקודות חיים מתוחות אלה, גרם לאברהם טלטלה עמוקה שהובילה להתנהגות שונה מהרגיל.
כשנפגש אברהם עם המוות, התערער בטחונו העצמי. למרות הבטחות החזון של אלוהים, הוא הרגיש את עצמו חלש ומנוכר. קודם לכן הוא לא ביקש לקנות לעצמו בית ושדה, הוא לקח וגר מכוח החזון. עתה הוא עומד כעני בפתח ומתחנן ומשתחווה לפני עפרון.
גם כשנפגש אברהם עם החיים, משהו התערער בחייו. פתאום הרגיש שהוא צריך את הבסיס המוכר והידוע של מולדתו. לא היה לכך צידוק רציונאלי, אין עדיפות מוסרית או אחרת לבנות מולדתו. שם הוא האזור המוכר, השפה המוכרת, המנהגים המוכרים. ברגעים של חוסר ביטחון שיקולים לא רציונאליים כאלה מובילים אותנו להכרעות ולהחלטות.
אברהם הוא אנושי מאוד, וכאדם בנקודות של מתח הוא נסוג להתנהגות לא רציונאלית ושונה מהרגיל. הוא מהווה דמות מופת לבניו ולבנותיו בכך שהכרעותיו הללו באות במלאות של חיים, בלי התנצלות, למרות הסתירה ביניהן ובין פרקים אחרים בחייו.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
