תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

"ומה אם הם היו מצליחים, וישראל היתה נמחקת? מה היה חסר אז מהעולם?"

משלחת העדות של הרבנות הישראלית התייצבה במקומות בהם התרחשו זוועות שבת שמחת תורה. "שאלתי את עצמי מה היה קורה אילו אכן נמחקנו כולנו, והמחשבה הזו רדפה אותי כמו טראומה פעילה"
הרבה תמר אלעד-אפלבום היא בת ירושלים, נשואה ליוסי ואם להלל זיו ובארי. פועלת לחידוש חיי הקהילה והערבות, לאהבת ירושלים כעיר אמונה משותפת לכל מאמינות ומאמינים, לאקטיביזם רוחני ולהצמחת מנהיגות רבנית מחברת ומרפאת ברחבי הארץ והחברה. הרבה תמר היא מייסדת וראשת בית מדרש שותפה בבית המדרש לרבנות ישראלית של מכון הרטמן והמדרשה באורנים, ומייסדת קהילת ציון: קהילה ארצישראלית בירושלים. עבודתה של הרבה תמר, מבקשת להעמיק חיבורים בחברה הישראלית מתוך שפת האמונה והמסורת, מתוך תשומת לב ודאגה

אוּלַי גַּם אֲנִי אֶזְכֶּה לִתְחִיַּת הַמֵּתִים,
עִם תְּקִיעַת שׁוֹפָרִי.
אוּלַי גַּם אֲנִי אָקוּם מֵעֲפָרִי. 

מתוך: עם תחיית המתים, חיים גורי  

 

משלחת העדות של הרבנות הישראלית לכפר עזה, שדות נגב ומחנה שורה לקחה על עצמה להתייצב במקומות בהם התרחשו זוועות שבת שמחת תורה, השבעה באוקטובר, לראות משהו מהמראות שנושאים פליטים וניצולים, קרובינו וחברי קהילותינו שהיו ונמצאים בשטח, לשמוע את מי שפועלים כעת בלב האסון ולהתקרב אפילו קצת לבני זוג, אחים, בנים, גיסים וחברים שלנו שנלחמים בעזה.  

לעולם לא אוכל לתאר מה ראינו. ומה שראינו היה גם הוא שריד וחלק מאסון עצום ועדיין פעיל, שהתרחש במקומות וסיפורים רבים כל כך וחשובים כולם. עמדנו בכפר עזה, בתוך שורת בתים בשכונת הצעירים, ראינו איך התנפלו כוחות הרשע והחילול על הכל, אפשר היה עדיין לשמוע את הזעקות ולהרגיש את האימה, ידענו שהיו בבתים האלה כל כך הרבה נרצחים ונלקחו כל כך הרבה חטופות וחטופים, ידענו שמה שראינו לא נגמר כי זעקת החטופים זעקה אלינו מן האדמה והמנהרות הארורות בעזה, שלא נעצור עד שישובו כולם.  

עמדנו בכפר עזה בגיא ההריגה שבשדות ארץ ישראל בשכונת הצעירים וחשבתי לעצמי, מי יוכל לשוב לכאן אחרי כל זה. ואיך שבים לחיות, להאמין בבני אדם ובחיים. מעולם לא הרגשתי קרובה יותר לסבים ולסבתות שלי ניצולי השואה מאשר ברגע ההוא בכפר עזה. נזכרתי בעיניים הנטושות שלהם כשסיפרו כמה בודדים היו וכמה שתק העולם מול הרִשעה. עולמם שתק עליהם. 

וחשבתי לעצמי: מה היה קורה אם הם היו מצליחים. וישראל על כל יושביה, כמו שהם רצו, הייתה חס ושלום נמחקת. אם כל היהודים כולם וכל ישראל על כל יושביה ויושבותיה היו נמחקים, ואחד לא היה נשאר להיות לְעֵד. מה היה אומר העולם, מה היה חסר העולם. המחשבה הזאת רדפה אותי. ומשהו בי מת ממנה. כמו טראומה פעילה בלי הד בלי החלמה, כשאין עדים ואין מי שיזעק את זעקת הנרצחים.  

עמדתי משותקת בכפר עזה והדבר היחיד שהציל אותי היה זכרון הקול השבור של חנן. את חנן מכפר עזה פגשתי כמה ימים אחרי שהוא וחבריו פונו לאילת, והוא התעקש לשבת על הרצפה ולבכות, ולשיר בקולו ולבו השבור לו יהי, והבטיח שנשוב ונחיה. הרגשתי אז שחנן מנשים את כולנו מלב ללב בלבו השבור, ומזכיר איך עשו זאת הסבים והסבתות שלנו ולמה. הם שראו וחוו את הרוע, סירבו להיכנע למחיקת צלם האדם לאפר ועפר, ומתוך הלב השבור הם בכו ושרו. ומהעפר צמחו מחדש כי היו העדות והמגן האנושי למצפון האלוהי ולצלם האדם. אחרי כל פוגרום הם קמו מהעפר בקול שבור והעידו על קדושת החיים. עמדתי בכפר עזה, נזכרתי בחנן והבנתי שאנחנו, כולנו, משלחת-עדות עתיקה שבורה וחזקה לכל מי שמצפונו הזדעזע, להקים מתוך העפר את מצפון האדם ותחיית החיים.  

בכל דור ודור קמים בעולם רשעים לכלות את קדושת החיים. בכל דור ודור קמים רשעים להפוך את האדם למספר. להשתיק ולאלחש את המצפון האנושי ולהפוך אותו לתוהו ותהום רבה מנוהלת על ידי אימת הרִשעה. בינתיים העולם מאשים אותנו, היהודים, שאנחנו רוח רפאים. מת מהלך. אבל האמת היא שהעולם המתגלה לנו הוא רוח הרפאים של המצפון האנושי. והמשימה המוטלת עלינו בישראל ובכל מקום, היא תחיית החיים. תחיית מצפון האנושיות. תחיית המאבק הבלתי מתפשר ברוע ושותפיו. תחיית כבוד האדם. תחיית קדושת החיים. תחיית אהבת ישראל. תחיית השותפות האנושית של הסרת הרע ועשיית טוב והארה. תחיית הערבות והרעיונות הגדולים של עם, אמונה ואנושות חפצי חיים. תחיית המעשים הקטנים ששום חושך לא יכבה אותם. כמו חנן מכפר עזה שבחר בחיים.  

וכמו אנשי מחנה שורה שטיפלו במתים. עשרות אנשי ונשות הרבנות הצבאית במחנה שורה, לצד המשטרה וזק"א בצד האזרחי, אספו את שאריות האדם והשיבו לכל מת את כבודו ולכל מספר את שמו וסיפורו. בביקור בשורה לא האמנתי כמה נדיבי נפש ורגישים היו מי שאירחו אותנו. שדאגו שלא יהיה לנו קשה הריח, הסיפורים, שלא נצא פצועים. ומעל לכל, בלטה רגישותם למשפחות הנופלים. לקראת סיום היום, סיפר לנו הרב מנחם איך אחרי מלאכת הזיהוי הארוכה והקשה הוא מלווה כל משפחה, נותן לה זמן להתייחד עם יקירה לפני שתצא הלוויה ויקירם יובא לקבר ישראל. וזכרתי בדיוק איך ליווה הרב מנחם את משפחתי ביום בו נפרדנו מאחי, ונתן לנו זמן לשיר לנדב את השירים שהכי אהב, לעטוף אותו באהבה ולהיפרד ממנו לשלום והשיב לנו בכך משהו מכל מה שאבד, ברגע קטן של חמלה וקדושה ושירה. "שורה" הוא לא שם של מחנה, הוא מעשה יהודי עתיק של פרישת שורה אנושית שתעזור למשפחה האבלה לצאת מבית הקברות, וללוות אותם מחדש אל החיים. וחשבתי, מה נורא המקום הזה, ארץ ישראל והחברה הישראלית כולה. אין זה כי אם שער השמים, שבכפר עזה ראיתי את השמים נופלים, ובמחנה שורה ראיתי אנשים מחזיקים את השמים מחדש ופורשים מעלינו שמי אנושיות וחיים וקדושה.  

לכם נשות ואנשי כפר עזה וכל הישובים, לכם נשות ואנשי זיהוי החללים, לכם עם ישראל כולו על כל חלקיו, והחברה הישראלית על כל יושביה יושבותיה וגווניה, אני יורדת על ברכיי ומבקשת ומתפללת עלינו שנחיה. אנחנו כולנו משלחת העדות. ומהעפר, הנטישה, הצער, תעצומות הרוח והאהבה, קמים לנגד עיני בני אדם שרק איתם אני רוצה לחיות. אם לחיות, אז עם קולו השבור של חנן. אם לחיות, אז עם הרב מנחם. אם לחיות, אז ברגישות ורישות, ברשת אנושית עדינה וחזקה מול הרשעות. לחיות כדי להצמיח מחדש את הארץ הזאת והעולם. לחיות כדי להשיב את מצפון האדם. לחיות כדי לזרוע אור. לחיות יחד, כדי להחיות יחד את שדות האור.  

אולי גם אנחנו נזכה לתחיית המתים.  

ואולי, הלוואי, לתחיית החיים.  

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics