המפנה הדתי שהתרחש בשלהי העת העתיקה – החלפת הפגאניות והפולותיאיזם בנצרות מונותיאיסטית – הוא במובנים רבים ערש התרבות שלנו. פרופ' גדליהו סטרומזה מבקש לשרטט תמונה מורכבות ומדויקת יותר של מפנה זה, באמצעות בחינתו מחמש נקודות מבט שונות. בכל אחת מהן נפרסת יריעה רחבה המקיפה טקסטים ותרבויות דתיות מגוונות, ובהן גם היהדות, שמקומה נפקד בדרך-כלל מהמחקר ההסטורי של התקופה
יחסית למחקר המקרא והתלמוד, המחקר המדעי של ספר הזוהר, החיבור המרכזי והחשוב ביותר בתורת הקבלה, הינו תחום צעיר. רק לפני כשמונים וחמששנים נתקבלה המוסכמה המחקרית באשר לזמנו ומקום חיבורו של הספר – ספרד של המאה ה-13 – אך למעשה עד היום לא הגיעו החוקרים לפתרון מלא לשאלות אלו, ויתרה מזאת, המענה לשאלה מי חיבר את הספר רחוק אף הוא מלהיות שלם.
לאור זאת, לא מפתיע שרק בשלושת העשורים האחרונים החל לפרוח תחום חדש במחקר הזוהר; לצד העמקה בתכנים הדתיים, הפילוסופיים והתיאולוגיים של הזוהר, החלה התעניינות בצדדיו הספרותיים. יותר ויותר מחקרים מבקשים להתחקות אחר הדרך הספרותית בה מעצב הזוהר את רעיונותיו, את דרשותיו ואת סיפור העלילה סביבו בנוי הספר, המתאר את מאורעותיהם של ר' שמעון בר יוחאי (רשב"י) וחבורת תלמידיו.
ספרו החדש של ד"ר עודד ישראלי מבקש להעמיק ולחקור את הצדדים הספרותיים של הזוהר, ובעיקר – את הדרשות המופיעות בו. ישראלי בוחר כמה תימות מדרשיות – רובן שייכות לז'אנר הסיפור המקראי המורחב, מדרשים הממשיכים ומפתחים סיטואציות מקראיות – ומתחקה אחר האופן בו מפתח אותם הזוהר. כלי מרכזי בו הוא משתמש לצורך כך הוא השוואה מדוקדקת בין דרשות הזוהר לבין דרשות חז"ל, המהוות כמעט תמיד נקודת התייחסות עבור הזוהר.
כך, כמעט כל פרקי הספר כפופים לאותו מבנה מתודולוגי: ישראלי בוחר תימה מדרשית מסוימת (למשל – סיפור ראשיתו של אברהם, מותו של משה, עקידת יצחק, ועוד), בוחן את הופעותיה בחז"ל ובספרות הקבלית הקדם-זוהרית, ורק אז הוא מתמקד בחידושו של הזוהר ובנדבך שהוא מבקש להוסיף על המסורות הקיימות. קריאה בפרקי הספר (שחלקם ראו אור כמאמרים בטרם קובצו לספר) חושפת את ייחודו הספרותי, הדרשני והתיאולוגי של הזוהר במלוא הדרו.
כך למשל, ניתוח התימה העוסקת בחטאו של אדם הראשון מגלה כי בניגוד למסורות קבליות קודמות שפירשו את מהות החטא כהעפלה מיסטית בלתי ראויה אל מחוזות אסורים, הזוהר הופך את הקערה על פיה; בעיניו, שורש החטא של אדם הראשון הוא ה"התפשרות" על דרגה מיסטית נמוכה והעדפתה על פני טיפוס לפסגות מיסטיות נעלות יותר.
בפרק העוסק בחטא נדב ואביהוא מראה ישראלי כיצד בחר הזוהר ללכת בעקבות מסורות תנאיות, לפיהן חטאם של האחים נעוץ היה בערעור על סמכותם של משה ואהרן, ודחה מסורות אמוראיות מאוחרות יותר שסיפקו הסברים אחרים לחטא. בזוהר נקשר חטא שבירת הסמכות גם לניפוץ ההיררכיה הקבלית או המיסטית הראויה; נדב ואביהוא התפרצו אל הקודש וניסו להגיע לדרגות מיסטיות גבוהות מדי, תוך עקיפת השלבים המובנים בסולם המיסטי. עם זאת, בשונה ממדרשי חז"ל רבים, הזוהר דווקא משבח את נדב ואביהוא ואינו שופט אותם כרשעים וכחוטאים במזיד; נסיונם לפרוץ אל הקודש נדרש לחיוב, ולפיכך הם נתפסים כדמויות נעלות וראויות. אם כן, בעזרת התכתבות מורכבת עם מסורות חז"ליות קודמות נבנית דמותם הייחודיות של נדב ואביהוא כמיסטיקנים נעלים, שבכמיהתם אחר קרבה לאל נשרפו באש המיסטית. מכאן לומד ישראלי על מגמותיו הדתיות והמיסטיות של הזוהר עצמו, ומנסה אף לשער את ההקשר החברתי בספרד של ימי הביניים שהביא את מחברי הזוהר לעצב כך את חטא נדב ואביהוא.
בשער הספר ניצבים שלושה פרקי מבוא הפורשים את המצע המתודולוגי למחקר כולו ומסכמים את המסקנות העולות מן העיון המקיף בתימות המדרשיות. כאן מבקש ישראלי להסביר את הפרספקטיבה הספרותית-מדרשית באמצעותה בחר לחקור את הטקסטים הזוהריים, להעלות קווי יסוד לאופיין של דרשות הזוהר, ומעל כל אלה – לדון בהבדלים העקרוניים בין דרשות חז"ל לבין דרשות הזוהר.
בפרק המוקדש ל"מגמות היסוד בדרשת הזוהר" מציע ישראלי מיפוי ראשוני של סוגי הדרשות השונים בזוהר, מלאכה חשובה שטרם נעשתה באופן מעמיק. כך, הוא מאפיין שלוש דרכים שונות בהן משלב הזוהר בין דמויות המקרא לבין המערכת הקבלית-מיסטית במסגרת ז'אנר הסיפור המקראי המורחב: לעתים מסמלות דמויות מקראיות ספירות שונות במערכת האלוהית (למשל אברהם המזוהה עם ספירת חסד), במקרים אחרים משמשות הדמויות כחלק מן הדרמה האלוהית והן משפיעות על יחסי הכוחות בתוך העולם האלוהי, ובסוג שלישי של דרשות, בעלות אופי יותר פסיכולוגי, נפשותיהן של דמויות מקראיות מתפענחות באמצעות מערכת הספירות הקבלית.
חשיבות מיוחדת יש לניתוח המוצג במבוא על אודות היחס בין דרשת חז"ל לאגדת הזוהר. ישראלי עומד על הזיקה החזקה בין שני הקורפוסים, ומציע שלושה סוגי יחס ביניהם: אגדות זוהריות מסוימות מבקשות להנהיר דרשות חז"ליות ולהציף על פני השטח רעיונות החבויים באותן דרשות; במקרים אחרים מבקש הזוהר להעצים מוטיב המצוי בדרשה החז"לית, בדרך כלל באמצעות מתיחתו לכדי רעיון רדיקלי חדש, לעתים בעל גוון מיסטי; וסוג אחר של דרשות הן אלו הממתנות את הרעיון החז"לי בכדי לאפשר את מיזוגו עם תפיסות קבליות הסותרות אותו.
הקריאה לרוחב ולעומק באגדת הזוהר והשוואתה לקורפוס הגדול והעתיק ממנה, של אגדות חז"ל, מאפשרות הבנה טובה יותר של צדדיו הספרותיים של הזוהר, כמו גם של המוטיבציות המיסטיות והחברתיות של מחבריו. המיפוי המתודולוגי שמציע ישראלי שייך לשלב חדש ומתקדם של מחקר הזוהר, המבקש לבסס את הקריאה הספרותית של הזוהר ולהעניק לה יסודות מוצקים, שעל גביהם יוכלו להיבנות מחקרים נוספים וחדשים בתחום.
הספר "פתחי היכל: עיוני אגדה ומדרש בספר הזוהר" ראה אור לאחרונה בהוצאת מאגנס.
