תמכו בנו
חמישים שנה לפטירתו של מרטין בובר

בימים אלו ימלאו חמישים שנה לפטירתו של הפילוסוף, ההוגה והחוקר מרטין בובר. פרופ' ישראל קנוהל ופרופ' רון מרגולין מבקשים לשרטט קווים לתרומתו הגדולה של בובר לעולם הרוח היהודי עד ימינו, בעיקר באמצעות פרשנותו היצירתית למקרא, אופן הבנתו את התנועה החסידית ומשנתו הפילוסופית-דיאלוגית

פרופ' ישראל קנוהל:

"נדמה לי שמערכת היחסים המורכבת של בובר עם עולם המחקר ועם האקדמיה חושפת משהו עקרוני ועמוק על דמותו. מתחילת הקריירה שלו ועד סוף ימיו עמד בובר בעמדה וייחודית: מצד אחד חוקר, איש האקדמיה, ולימים פרופ' באוניברסיטה העברית, ומצד שני – הוגה, פילוסוף ופרשן יצירתי שאופן קריאתו את הטקסטים לא התקבל פעמים רבות על דעת הממסד האקדמי.

למעשה, מורכבות זו היא שהביאה את בובר לאחד התחומים בהם עסק באופן אינטנסיבי – פרשנות ומחקר המקרא. שכן כבר בשנות העשרים, בתקופת מגוריו בגרמניה, ביקש בובר להתקבל כמרצה באוניברסיטה העברית, בין השאר בשל העובדה כי משרתו האקדמית באוניברסיטת פרנקפורט בה לימד באותה עת הייתה חלקית וזמנית. באוניברסיטה העברית נטען כנגדו שעבודתו על הסיפור החסידי וספרו הפילוסופי החשוב "אני ואתה" אינם בבחינת מחקר מדעי מבוסס, שבגינו ניתן לקבל משרה אקדמית. בובר החליט אפוא לכתוב מחקר אקדמי מקיף על הרעיון המשיחי, שחלקו הראשון (מתוך טרילוגיה מתוכננת) הוא הספר "מלכות שמים", העוסק בתקופת השופטים. בשל כתיבת הספר הזה נכנס בובר לעולם מחקר המקרא, ורכש כלים לקריאה מעמיקה במקרא באופן עצמאי. העובדה שהיה לומד עצמאי שלא התחנך באופן מסודר, אפשרה לו להיות חוקר יצירתי. מאחר והוא לא עבר את מסלול ההכשרה של מחקר המקרא הגרמני, הפילולוגי-היסטורי, הוא פרץ את תחומי המחקר ולמעשה ייסד את המחקר הספרותי של התנ"ך. הקריאה בפסוקים בעיניים ספרותיות, זיהוי של תופעות כמו קיומה של "מילה מנחה" בטקסט, הם חידושים שלו, שהתאפשרו דווקא משום שהוא הגיע מחוץ לממסד הממושמע.

גם האופי שבו הבין בובר את המשיחיות המקראית היה יצירתי וחדשני, והשיק לעולמות מחשבה אחרים ולפילוסופיה שפיתח בעצמו. הוא טען שהחל מישעיהו, קיימת במקרא מגמה של ניתוק המשיחיות מן המלוכה ומן ההוויה הפוליטית, לטובת העברתה אל הנביא. חוקרים הציעו כי אולי תפיסה זו של בובר הושפעה מחוויה אישית שעבר, כשידיד קרוב שלו נרצח לאחר שנטל חלק במהפכה הקומוניסטית שהתרחשה בבוואריה לאחר מלחמת העולם השנייה. אך דומה שההרחנה וההפנמה של העניין המשיחי קשורה גם לשאלות שהעסיקו את בובר באופן עמוק – על כוח והפעלת כוח, על הקשר בין כוחניות לבין דת, ועל היכולת להעניק פירוש דתי להיסטוריה ולמתחולל בה. שאלות אלו אף השפיעו על התעניינותו בעולם החסידי ובמשיחיות החסידית. גולת הכותרת בהקשר זה היא ספרו "גוג ומגוג", המציג באופן סיפורי את המחלוקת החסידית סביב הפרשנות המשיחית של מלחמות נפוליאון. גיבורי הספר הם שני המנהיגים החסידיים – החוזה מלובלין והיהודי הקדוש מפשיסחא – שמתלבטים בשאלה האם ייתכן שמלחמות אלו הן חלק מהמהלך המשיחי לגאולת העולם או לא. בהקשר זה יש להזכיר גם את עמדותיו הפוליטיות היוניות של בובר – שהיה פעיל בחוג "ברית שלום" והתנגד להקמת מדינה יהודית בפלסטינה – העומדות בזיקה למסקנותיו אודות הניתוק בין המשיחיות לבין הכוח הצבאי והפעילות האנושית האקטיבית. זאת, למשל, בניגוד לבן גוריון, שבפעילותו המדינית, הפוליטית והצבאית היה נוכח קו משיחי מובהק.

מוקד נוסף אליו נמשך בובר במחקריו המקראיים הוא חבורות בני הנביאים והפרקטיקות בעזרתן הגיעו לנבואה, בעיקר בתקופת שמואל. החבורות הללו היו מעין קומונות בהן מתקיימים חיים שיתופיים, נטולי רכוש, תוך שימור "מלכות השמים" ולחימה בעבודה זרה. לדעת בובר האקסטזה הדתית לה זכו הנביאים קשורות בין השאר למוזיקה ולשירה קצבית. גם כאן ניתן למצוא הדים להתעניינותו של בובר בחוויה הדתית החסידית ובאורח החיים החסידי, וכן לחוויתו האקסטטית ולפילוסופיה הדיאלוגית שלו, המציבה במרכז את הקשר בין "אני" ל"אתה".

נושא זה הוא שהביא את בובר להתעניין גם בשירות מקראיות קדומות, ובמיוחד בשירת דבורה. הוא סבר ששירות אלו שימשו בין השאר לשם כניסה לאקסטזה נבואית. גם בהקשר זה פרץ בובר דרך חדשה שלא הייתה מקובלת במחקר ההיסטורי-פילולוגי של המקרא, וגם כאן – היא המשיכה להתפתח אחריו בעולם המחקר. בהקשר של שירת דבורה, במחקר שכתבתי לאחרונה ויראה אור בקרוב, טענתי שהנוסח המקורי של שירת דבורה נבנה סביב מערכת מספרית משוכללת המסמלת את הערכים המספריים של שם האל המפורש. להערכתי השירה שמשה, בין היתר, לסוג של מדיטציה או שירה אקסטטית, תוך התכוונות לשם האל ה"מוצפן" בה בצורה מספרית.

אם כן, אופן קריאתו של בובר את המקרא היה ייחודי ויוצא דופן ביצירתיותו. כתיבתו התאפיינה ברב-גוניות, התפרסה על תחומים שונים כגון פילוסופיה, מקרא וחסידות, ופרשנותו לטקסטים הייתה מקורית ואינטואיטיבית ולא ניתקה לחלוטין בין תחומי דעת שונים. כאמור, הממסד האקדמי לא כל-כך ידע איך להתמודד עם כל אלו. בדומה לדמות לא שגרתית ומוכשרת נוספת, יחזקאל קויפמן, העולם האקדמי היה צר מכדי להכיל אותו. כמו קויפמן, התקשה בובר לקבל משרה מכובדת וראויה למעמדו באוניברסיטה העברית עד גיל מאוחר. אך השפעתם הרוחנית של השניים הולכת וצומחת בשנים שלאחר הסתלקותם".

מרטין בובר (ישראל, בין 1920 ל-1930)

פרופ' רון מרגולין:

"אני סבור שאופן הקריאה המיוחד של בובר את המקורות היהודיים בהם הוא עסק הפך את מחקריו, הגותו וכתביו לחיוניים ביותר למחשבה היהודית עד היום. אכן, יש משהו חופשי, מקורי ועצמאי בחשיבה של בובר, וכל טקסט שהוא ניגש לנתח היה טבוע במידה מסוימת בחותמו האישי.

אולי הדוגמא המובהקת ביותר לכך היא ההשפעה של תפיסתו הדיאלוגית על האופן בו הוא הבין את אופי המפגש עם האל ביהדות. בובר, בסופו של דבר, היה הוגה של רעיון מרכזי אחד – הרעיון הדיאלוגי. כידוע, בובר הבחין בין מערכת יחסים של "אני-לז", סובייקט-אובייקט, בה מבחינתי האחר אינו קיים באופן ממשי אלא משמש אותי לצרכיי, לבין מערכת יחסים של "אני-אתה", בהם מתרחש מפגש אמיתי ועמוק בתחום הביניים שבין איש לרעהו. בובר ראה בתפיסה הזו רעיון מהותי ועמוק ביהדות, וגם את העמידה מול האל ואת ההתגלות הוא הבין במונחים אלו – כעמידה של "אני-אתה" מול האל.

מבקריו של בובר טענו כי הפילוסופיה הדיאלוגית שלו השפיעה על האופן בו הוא קורא את המקורות והטתה את הפרשנות שלו. ואכן, אין להתעלם מכך שלבובר הייתה מוטיבציה מסוימת שמתוכה הוא ניגש את הטקסטים. אבל מצד שני, דבר שלא מדגישים אותו מספיק הוא שהרעיונות הדיאלוגיים אכן מצויים במסורת היהודית. העובדה, למשל, שתפילת העמידה מתייחסת בלשון נוכח לאל – "אתה" – הופכת אותה לתפילה דיאלוגית. ספר תהלים מלא בשיח דיאלוגי עם האל. באופן דומה, בחסידות ניתן למצוא היגדים רבים העוסקים בעמידה לפני האל כמפגש של האנושי עם האלוהי, המכונה בכתבים אלה "התקשרות". בובר ראה את המקורות הללו ונשען עליהם כשפיתח את הפילוסופיה שלו. במובן מסוים, ניתן להגיד שבובר לא השליך את תפיסתו הדיאלוגית על המקורות, אלא שהמקורות הם שעיצבו את תפיסתו הדיאלוגית. נכון אמנם שהמקורות אינם מדברים בשפה הפילוסופית שבה דיבר בובר, אך הפרשנות שלו אינה מלאכותית והיא נובעת מן המקורות באופן טבעי. זו הסיבה שהיא אכן מועילה, פוקחת עיניים, כשניגשים בעזרתה לחלק מן הטקסטים. נכון שכמו כל הוגה, הוא העניק הדגשת יתר לרעיונות הללו, אבל הדבר לא הופך את הקריאה שלו לפסולה ולא שולל את הלגיטימיות שלה.

סוגיה נוספת, שאי אפשר להתעלם ממנה כשמדברים על בובר, היא המחלוקת בינו לבין גרשם שלום אודות הבנת החסידות. גם במחלוקת זו הייתה נטייה לפסול באופן גורף את עמדותיו של בובר, אך לדעתי בחינה מדוקדקת של המקורות מראה דווקא על היתרונות הגדולים של הקריאה שהציע בובר לטקסטים החסידיים.

באופן כללי ניתן לומר שגרשם שלום ותלמידיו ראו בחסידות תנועה מיסטית, שמטרתה הדתית היא לסגת מן העולם הפיזי ולהמירה במציאות רוחנית. מנגד, בובר קרא את הטקסטים החסידיים באופן אקזיסטנציאליסטי. הוא ראה את החסידות כניסיון למצוא משמעות לחיים באמצעות מפגש עם האלוהי. לאור מחלוקת בסיסית זו התפצלו השניים כמעט בכל נושא הקשור להגות החסידית: האם הדבקות באל משמעה 'אִיוּן' של האדם המעדיף לוותר על קיומו הפיזי (שלום) או ניסיון למלא את החיים עצמם באלוהות (בובר); האם תפקידו של הצדיק הוא להעלות את העדה אל האל (שלום) או להוריד את האל אל העדה (בובר); ועוד. בזמן המחלוקת נהנה שלום ממעמד בכיר באקדמיה, ותלמידיו באוניברסיטה שהמשיכו את דרכו צידדו בעמדותיו. על בובר נמתחה ביקורת שהוא ניגש לטקסטים בכלים שאינם היסטוריים ופילולוגיים, ולמעשה משליך עליהם את עמדותיו שלו.

היום ברור לי שדווקא עמדותיהם הנחרצות של שלום ושל תלמידיו אינן עומדות בפני הביקורת. מבט מפוכח בכתבים החסידיים ובאופן התנהלות החצר החסידית מוכיח כי עניינם של רוב ההוגים החסידיים היה נתון לעולם הזה, לחיים הממשיים, ולאפשרות לטעון אותם במשמעות רוחנית. טקסטים חסידיים רבים מראים כיצד מטרתו של החסיד היא לקדש את העולם ואת החיים הגשמיים. מנהיגי התנועה היו מסורים להנהגת הקהילה, העדה, במובנים היומיומיים ביותר, ולא הסתגרו כאליטה רוחנית כדי לעסוק במדיטציה ובהתבוננות כדרכים לניתוק מן החיים.

צריך לומר שכדרכן של מחלוקות רבות, שתי העמדות היו קיצוניות מדי. הן בובר והן שלום הדגישו בהגות החסידית צדדים מסוימים, שהיו חשובים להם, ועמעמו אחרים. שניהם דיברו בהכללה על "החסידות" מבלי להבחין בגוונים שונים בתוכה. נדמה לי שנכון יותר לדבר על החסידות כאקזיסטנציאליות מיסטית, או כמיסטיקה אקזיסטנציאליסטית, שיש בה את שני הצדדים.

עוד דבר שחשוב להדגיש הוא שלצד תרומתו של שלום למחקר האקדמי של החסידות, לתפיסותיו של בובר היו השלכות אחרות, נרחבות יותר, על העולם היהודי. כך, ניתן לטעון כי האופן בו קרא בובר את החסידות מהווה רקע לגל המחודש של העניין בחסידות בעשורים האחרונים. ציבור מרכזי אחד שבו מתרחשת תחייה כזו הוא הציבור הציוני-דתי, שכחלק מחיפושו אחר מימדים יותר רליגיוזיים ורוחניים ביהדות, מגלה מחדש את החסידות. לא פעם משמשים כתביו של בובר כמתווכים בניסיונות החיפוש הללו, שכן הם לא מנתקים את החסידות מן העולם היומיומי כפי שטען שלום (ובהקשר זה – גם לא מקיום ההלכה המעשי בפועל; שכן גרשם שלום ותלמידתו רבקה שץ הדגישו את הפן האנטי-הלכתי החבוי לדעתם בחסידות).

במקביל, גם הרוחניות החדשה ותנועת הניו אייג' שואבים מלוא חופניים מן החסידות. גם כאן, צריך לזכור שתנועה זו הובלה בארה"ב על-ידי שני יוצאי חב"ד – הרב שלמה קרליבך והרב זלמן-שחטר שלומי – והושפעה מאישים כמרטין בובר ואברהם יהושע השל, שהיו קרובים זה לזה הן במישור האישי והן באופן הבנתם ופרשנותם את ההגות החסידית".

השארת תגובה