תמכו בנו
נישואים חד-מיניים בישראל – זמן לשינוי?
מאמר שהוצג בכנס בארה"ב שעסק בהשלכות הפסיקה האמריקאית בנושא נישואים חד-מיניים

זו היתה שאלה של זמן עד שסוגיית הנישואים החד-מיניים תעלה לדיון מחודש בישראל. צפוי היה כי החלטתו הדרמטית של בית המשפט העליון האמריקאי ביוני האחרון לחייב את כל מדינות ארה"ב להכיר בנישואים חד-מיניים לא תעצור בגבולות ארה"ב. והנה התבשרנו (אטילה שומפלבי ואסף זגירזק Ynet , 1.1.15 ) כי מעודדים מהחלטת בית המשפט האמריקאי ובהשראתה של ההחלטה עתרו גורמים בקהילה הלהט"בית בישראל לבג"ץ בבקשה לאפשר נישואים חד מיניים גם בארץ. האם הגיעה השעה להיענות לקריאה?

ההחלטה האמריקאית מחייבת אומנם מבחינה משפטית את מדינות ארצות הברית בלא יוצא מן הכלל, אולם היא מצביעה דווקא על עומקה של המחלוקת הערכית בעניין. ההחלטה התקבלה ברוב דחוק של חמישה שופטים אל מול ארבעה – על חודו של קול, פשוטו כמשמעו. שופטי המיעוט (בראשם נשיא בית המשפט העליון, השופט ג'ון רוברטס) התריעו על חוסר הסבירות בכך שהחלטה דרמטית כל כך, המשנה סדרים חברתיים של אלפי שנים, תתקבל בהינף הכרעה משפטית; אך ללא הועיל.

הלקח אפוא איננו הצורך ליישר קו מיידית עם הפסיקה האמריקאית, אלא להיפך: הלקח הוא כי עלינו להפנים שמדובר בנושא השנוי במחלוקת ערכית עמוקה – מהי משפחה, מהם נישואים, מה משקלה של הזכות להורות, האם בחנו די הצורך את ההשפעה האפשרית על הילדים, ועוד ועוד. ובשאלה זו תפקידה של החברה להכריע, ואין זה תפקידו של בית המשפט. האם הקדשנו לכך די מחשבה?

אינני מיתמם. הציפייה לדיון ערכי ממשי בחברתינו המפולגת ובמבנה הפוליטי הנוכחי היא חלום רחוק. ובכל זאת, ישנן במות שזהו תפקידן – האקדמיה, התקשורת ומערכות החינוך למיניהן, אך לצערי התחושה היא כי במסגרות אלו הדיון מעט חסר. הנחת המוצא המפורשת או הסמויה בשיח הקיים היא כי יש לצעוד בעקבות מבנה המשפחה המשתנה, כאשר ה"ממסד" ה"חשוך" הוא הגורם היחיד העומד בדרכו של השינוי. ובכן, לא כך הוא. עלינו להידרש לשאלות הערכיות לגופן.

מחלוקת ערכית יחד עם הכרה משפטית

קריאתי לדיון ערכי איננה התחמקות מתוחכמת, השתקה או נסיון למנוע שינוי. אדרבה. אני סבור כי יש דווקא מקום לקידום יסודי של מעמדה של הזוגיות החד-מינית בישראל אולם מתוך מוּדעוּת והכרה בקונפליקטים העמוקים בחברה. הכיצד? למשפט בחברה שני תפקידים עיקריים: כ"סוכן" היוצר שינוי חברתי על סמך הכרעות ערכיות, וכזרועהּ הארוכה של המדינה המגיב לשינוי חברתי ומבקש להסדיר לאורו את חיי החברה. שתי האפשרויות עולות בספרות העוסקת בפילוסופיה של המשפט, וכנראה שתיהן נכונות: המשפט לעיתים כזה ולעיתים כזה, ולעיתים שניהם גם יחד.

במה דברים אמורים? לא ניתן להתעלם מהשינוי החברתי במעמדה של הזוגיות החד-מינית. היא נוכחת בחברה כעובדה מוגמרת. משכך, חובתו של המשפט היא להסדיר את עניינה, לאפשר לה לנהל את חייה ולהפיק מהם את המירב (אפילו נפתלי בנט, ראשה של המפלגה הציונית- דתית-לאומית בכנסת, הכיר במהלך מסע הבחירות שלו בצורך להעניק זכויות לקהילה הלהט"בית). המסר צריך להיות אפוא, כי הצורך בהכרה משפטית נובע מהמציאות החברתית, גם אם המחלוקת הערכית עומדת בעינה.

תפקידו של המשפט הוא לתת מענה למציאות החברתית. מוטב יהיה אם הדבר לא ייעשה על ידי בית המשפט, אלא על ידי החברה באמצעות הרשות המחוקקת או זרועותיה הביצועיות. האם זה אפשרי כיום בישראל? אני סבור שנקודת המבט הצנועה שהצעתי – הכרה במציאות חברתית קיימת כמקור לזכויותיהם של זוגות חד-מיניים – הופכת את הדבר לאפשרי. דווקא היא שמאפשרת לגשר בין גישות ערכיות שנויות במחלוקת: לגיטימציה חברתית ומשפטית לפרקטיקה נוהגת מחד, וללא ויתור על המחלוקת הערכית וללא המעטה בחשיבותה, מאידך.

 

העמדה שבמאמר זה הוצגה בכנס שעסק בהשלכות הפסיקה האמריקאית בנושא נישואים חד-מיניים. הכנס התקיים בשנת 2015 ב  Brigham young University שבמדינת יוטה בהשתתפות חוקרים מארה"ב וממדינות נוספות

 

השארת תגובה