תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

ללמוד מחז"ל: אפשר לנפץ פסלים ולהשאיר אותם שלמים

גל ניתוץ ושבירת פסלי מנהיגי עבר, שמעשיהם מוקעים כיום, עורר סערה בעולם האומנות. אבל יש גם דרכים אחרות להתייחס לאותם פסלים
גבריאל אבן צור גדל בצרפת ועלה לישראל בשנת 2008. גבריאל הוא דוקטורנט בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמנינו באוניברסיטה העברית. תחומי המחקר שלו נמצאים בנקודת ההשקה של יהדות מזרחית, משפט עברי והיסטוריה קולוניאלית. גבריאל מחזיק בתואר שני מהאוניברסיטה העברית ובתואר ראשון משולב בתכניות פכ"מ (פילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה) ו'אמירים'. בשנת 2021, גבריאל קיבל סמיכה מטעם הרבנות הישראלית, מבית מכון הרטמן והמדרשה באורנים. הוא מלמד בתכנית וכותב בבמות שונות, בארץ ובצרפת.

וְיִזְנְחוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם, וְיַחְפְּרוּ עִם פְּסִילֵיהֶם,
וְיַטּוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעָבְדֶךָ, וְיִירָאוּךָ מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ,
וְיַכִּירוּ כֹחַ מַלְכוּתֶךָ, וִילַמְּדוּ תוֹעִים בִּינָה.
(מתוך הפיוט "ויאתיו כל לעבדך")

בחודשים האחרונים התחוללו ברחבי העולם מאבקים להסרה וניפוץ פסלי מנהיגים מערביים דגולים, שנחשבו בשעתם לגדולי האומה אך היום נתפסים כפושעים האחראים למותם או שעבודם של מיליונים. מאבקים אלו מלווים בדיון אתי סוער על אומנות, היסטוריה ותרבות, כמו גם סביב אנכרוניזם מוסרי המבקש לשפוט את מנהיגי העבר לאור המוסכמות המוסריות של היום. לצד שאלות גדולות אלו, עולה הצורך האנושי להציע ריפוי עבור הקבוצות שנושאות על כתפיהם זיכרון טראומטי של שעבוד, נישול או רצח המוני, ועדיין נדרשות לחיות בצל הפסלים של שונאיהם ושל מבקשי רעת אבותיהם.

הציוויליזציה היהודית לא אהבה פסלים מאז ומעולם, החל מהחוק המקראי "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת" (שמות כ ג), ועד להרחבה ההלכתית האוסרת יצירת פסלים בדמות אדם בכלל. אבל למרות שהחוק המקראי הוא חד-משמעי, היחס לפסלים קיימים, שכבר הוצבו במקומם, עבר טרנספורמציה בתקופת חז"ל, בעקבות התובנות על קיום במרחב ציבורי משותף ולאור האפשרות לנתק בין הפסל למטען התרבותי-דתי שהוא נושא.

מסכת "עבודה זרה" דנה רבות בשאלות אלו, וכאן אתמקד במשנה אחת המספרת על התמודדותם של תנאים עם הפסלים שהציב הכובש הרומאי ברחבי ארצם. פסלים אלה נשאו מטען שלילי רב-פנים עבור היהודי החז"לי. הם היו בעלי אופי פגאני מובהק, שאינו יכול לדור בכפיפה אחת עם המונותאיזם היהודי; הם הנכיחו את השליטה הצבאית והתרבותית של רומא בארץ ישראל והיוו גורם מנכר ליהודים שחיו תחת שליטה זרה.

המשנה שלפנינו מספרת לנו על דו-שיח בין התנא רבן גמליאל, בשעתו נשיא הסנהדרין, לבן פרקלוס הגוי:

שָאַל פָרַקְלוֹס בֶן פְלַסְלוֹס אֶת רַבָן גַּמְלִיאֵל בְעַכוֹ, שֶהָיָה רוֹחֵץ בְמַרְחֵץ שֶל אַפְרוֹדִיטִי.אָמַר לוֹ: כָתוּב בְתוֹרַתְכֶם "וְלֹא יִדְבַק בְיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם", מִפְנֵי מָה אַתָה רוֹחֵץ בְמַרְחֵץ שֶל אַפְרוֹדִיטִי ?"אָמַר לוֹ : אֵין מְשִיבִין בַמַרְחץ. וּכְשֶיָצָא, אָמַר לוֹ: אֲנִי לֹא בָאתִי בִגְבוּלָהּ, הִיא בָאת בִגְבוּלִי; אֵין אוֹמְרִים: נַעֲשה מַרְחֵץ לְאַפְרוֹדִיטִי, אֶלָא: נֶעְשית הִיא אַפְרוֹדִיטִי נוֹי לַמַרְחֵץ.דָבָר אַחֵר: אִם נוֹתְנִין לָךְ מָמוֹן הַרְבֵה, אַתָה נִכְנָס לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶלָךְ עָרםֹ וּבַעַל קֶרִי וּמַשְתִין בְפָנֶיהָ? וְזוֹ עוֹמֶדֶת עַל הַבִיב, וְכָל הָעָם מַשְתִינִין בְפָנֶיהָ! לֹא נֶאֱמַר אֶלָא "אֱלֹהֵיהֶם "- אֶת שֶהוּא נוֹהֵג משום אֱלוֹהַּ אָסוּר, וְאֶת שֶאֵינוּ נוֹהֵג מִשום אֱלוֹהַּ מֻתָר.משנה עבודה זרה ג ד-ה

על אף שרבן גמליאל הלך להתרחץ ללא היסוס במרחץ הרומאי שבעכו מבלי לסלוד מהפסל האלילי שהוצב שם, פרקלוס התעקש לפענח את התנהגותו לאור היכרותו עם צווי היהדות. אם תרצו, פרקלוס מסמל גם את ההגמוניה התרבותית השולטת, שמתייחס לתרבות המינורית של בר-שיחו באופן שטחי למדי: או שבן התרבות המינורית משלים עם התרבות הרומית ובעצם בוחר בהתבוללות, או שעליו להתנגד באופן אקטיבי לתרבות זו ולכל הפחות להימנע ממרחבים בהם הונכחה.

תגובותיו של רבן גמליאל מורכבות הרבה יותר ושוברות את הדיכוטומיה שמציב פרקלוס. ראשית, "אני לא באתי בגבולה, היא באה בגבולי". כלומר, הימנעות מלהגיע למרחץ המקומי פירושה הפנמת ההתנכרות שיצרה התרבות הזרה עד כדי פגיעה במה שקדם להגעתם במרחב. גם כאשר יד רומא על העליונה, אין זה אומר שעיצוב המרחב מחדש יבטל את העובדות הפשוטות. המרחץ הוקם ככל הנראה על מעיין שבו נהגו היהודים להתרחץ מקדמת דנא, וכך ימשיך להיות למרות הפלישה הזרה. זוהי התעלמות מודעת, הפגנת אדישות מתוחכמת לסדר היום הרומאי.

תגובתו השנייה כבר נוגעת לטיב הפסל עצמו: "אפרודיטי נעשית נוי למרחץ" ולא להפך. רבן גמליאל מציע לפרק את הסימן ולשאול על המסומן. בהקשר של בית המרחץ, ברור שהפסל אינו יותר מקישוט שהוצב ללא קשר ישיר לעבודה זרה. השימוש של המרחץ לצורך ניקוי הגוף וכן העירום המלא במרחץ מלמדים כי אין לראות בפסל דבר-מה מעבר למיקומו במרחץ. פרשנותו של רבן גמליאל את החוק המקראי היא שאין לפסל שום משמעות אינהרנטית – הכל תלוי ביחס האנושי הסובייקטיבי: פסל שזוכה לפולחן אקטיבי – דינו עבודה זרה, אך לפסלים האחרים אין לייחס חשיבות גדולה מזו שמייחסים להם בוניהם.

משנה זו נכתבה בהקשר דתי, פוליטי ותרבותי שונה מאוד מזה של העולם המערבי העכשווי. יחד עם זאת, אני סבור שהיא מציעה התמודדות מורכבת עם שאלת הסרת הפסלים של מנהיגי העבר לאחר שנחשפו פשעיהם במלוא כיעורם. ללא ספק, בעלי המשנה היו מציעים כי לכתחילה אין להציב אף פסל לאף מנהיג, ובכך המרחב הציבורי היה נשמר מניכוס פוליטי-תרבותי ונשאר במידה רבה מרחב ניטרלי. אבל לאחר שהפסל כבר הוצב, רבן גמליאל מזמין אותנו להתבונן לא רק בו אלא גם במכלול שמסביבו: מהו מיקומו הגיאוגרפי? איזה תפקיד פוליטי-תרבותי הוא ממלא כאן ועכשיו? האם הפסל נתפס כמקור השראה פעיל עבור המאמינים?

יש פסלים שאין להם זכות קיום. אלו הפסלים שמשמשים כמסמן לדבר הפסול מעיקרו. אבל גם במקרים אלו, לעתים אין צורך בהריסתם אלא די בשינוי המסומן שלהם. נולדתי בשטרסבורג, עיר צרפתית בעלת מורשת יהודית עתיקה. בלב העיר ניצבת קתדרלה מפוארת ובה פסל אנטישמי מפורסם. הפסל הוא הד רחוק לאנטישמיות שהתקיימה בפועל לאורך מאות שנים, ובין היתר כללה שרפת יהודי העיר במאה הי"ד והטלת איסור על לינתם בעיר עד סוף המאה הי"ח. האפקט של הפסל נוטרל ברגע שגם התושבים הנוצרים ראו אותו כפי שהוא: סמל לאנטישמיות האירופאית ומקור בושה עבורם. אם תרצו, זהו ניפוץ סימבולי ששומר על המסמן אך מחליף את המסומן מהשורש.

כמתבונן מבחוץ על מאבקם של השחורים והעמים הילידים בארצות-הברית, עליי להודות שאיני בטוח שניפוץ סימבולי זה אפשרי במציאות הקיימת שם. כל הרצון הטוב שבעולם מצד המדוכאים לא יוכל לשנות את המסומן ללא שיתוף פעולה מלא של המדינה ושל רוב החברה האמריקאית הלבנה. עצרת איחוד הימין האמריקאי בשארלוטסוויל בשנת 2017 הוכיחה פעם נוספת שהעליונות הלבנה חיה ובועטת. במקרה זה יתכן שיש לקיים כפשוטו את הצו המוסרי "לא ידבק בידך מאומה" כלפי הפסלים שעדיין זוכים ל"פולחן" של תומכי האפליה ומעריצי תקופת העבדות.

ובכל זאת, רבן גמליאל מצביע על השלב הבא, שבו הגזענות עדיין לא נעלמת כליל אך כוחה תש מספיק כדי שפסליה הממשיים והסימבולים יאבדו מהילתם. בעידן זה מציע רבן גמליאל להרפות מניפוץ הפסלים כדי להתחיל תהליך של ריפוי. אותו ריפוי עובר דרך היכולת לראות את המרחב כשייך גם לנו, על אף ההד הרחוק של רוחות העבר. כאשר הפסל נותר כפי שהוא, נטול פולחן וללא משמעות מעבר לאבן, הוא מהווה זכרון עולם לסדר יום תרבותי-פוליטי שהלך ונחלש. זהו מקור ריפוי ותקווה עבור אלה שסבלו ממנו ופועלים לתיקון ולעידן חדש. לעתים, שימור הפסל במלוא ריקנותו הוא-הוא ביטולו, ואילו הריסתו היא-היא קיומו.

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics