תמכו בנו
ללמוד מ"חג הסיגד": לראות ולהבין את האחר
חג הסיגד, שנחגג באתיופיה 50 יום אחרי יום הכיפורים, היה חג של פיוס בין אנשים, שבירת חומות שמפרידות בין אדם לאדם ובין כפר לכפר, והבנה שעם המעט שיש אפשר להיות מאושרים. כמה שאנו זקוקים לכך היום

מעולם, בהיסטוריה היהודית, אפילו בימי שלמה והורדוס, לא נראתה ירושלים בשיא תפארתה כמו היום. ארץ ישראל יפה וגם פורחת מבחינות שונות: חברתית, כלכלית ומדינית. ציון אינה חרבה עוד, אינה בזויה ואינה שוממה. ירושלים הפכה – לא רק בחלום אלא במציאות – לירושלים של זהב. העם היהודי הפך "אור לגויים", ובאופן אירוני – גם עבור אותם אנטישמים החפצים בהשמדתנו. זהו רגע ייחודי בהיסטוריה של ארץ ישראל והעם היהודי: יהודים רבים חיים בכל פינה על פני הגלובוס בביטחון בזכות קיומה של מדינת ישראל.

במיוחד עם עלייתם של יהודי אתיופיה, הפכה מדינת ישראל למעין "מוזיאון" של יהודים החיים במקום אחד ומייצגים תקופות שונות ותרבויות שונות. כמו שכתב פרופ' אפרים יצחק: "יהודים חיים מתרכזים במקום אחד ומייצגים תקופות, תרבויות והיסטוריות חשובות של העם היהודי: יהודי המערב מן התקופה שאחרי התיעוש והטכנולוגיה; יהודי המזרח התיכון מתקופת ימי הביניים; יהודי תימן… וכעת יהודי אתיופיה, מימי הכוהנים במקדש. היהודים, בני אומה שנתפזרה יותר מכל אומה אחרת בימים קדומים, החיים היום בכל פינות העולם, נתקבצו שוב במולדתם עתיקת היומין"אפרים יצחק, "הסולידריות היהודית ויהודי אתיופיה", בתוך: ב' פינקוס וא' טרואן [עורכים], סולידריות יהודית לאומית בעת החדשה, באר שבע תשמ"ט. .

עם זאת, דומה שעדיין ישראלים ויהודים רבים מתקשים לראות את נס התקופה שלנו. מתעלמים מן התמונה ההוליסטית ובמקומה רואים את המציאות בצורה קוטעת ומקוטעת. כפי שניסח זאת יהודה עמיחי: "מֵרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאֶה נֵס, אֲבָל מִקָּרוֹב גַם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ. אֲפִילוּ מִי שֶעָבַר בְּיַם-סוּף בִּבְקִיעַת הַיָּם רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמֵּזִיעַ שֶל ההוֹלֵך לְפָנָיו…" (יהודה עמיחי, 'ניסים'). לצערי, כפי שזה נראה כרגע, נגיף הקורונה לא מצליח לרפא את השיח של החברה הישראלית, העוסק יותר בנראות ופחות בעובדות; שיח מוקצן, תחרותי, אגרסיבי, שמסמן טובים ורעים באופן דיכוטומי. לאור זאת, נדמה שיסודות חשובים בתרבות הדתית האתיופית, במיוחד כאלו הקשורים לחג הסיגד, עשויים לשמש כאנטיביוטיקה לשיח זה.

חג הסיגד חל בכ"ט בחשוון, 50 ימים לאחר יום הכיפורים. באתיופיה החלו ההכנות לחג ימים רבים לפניו, כאשר התושבים היהודיים שגרו בכפרים נידחים התקבצו לכפרי היהודים שהיו סמוכים להר שעליו נחגג הסיגד. יום הסיגד עצמו היה יום צום. כולם קמו השכם בבוקר, טבלו בנהר ולבשו בגדי חג.

הכוהנים היו מוליכים את ספר התורה בראש שיירה שעלתה במעלות ההר, תוך כדי שירה, והנשים השמיעו קולות שמחה. חלק מן העולים אל ההר נהגו לשאת על גבם או על ראשם אבן, כאות הכנעה לפני ה' וכהבעת רצון לבקש סליחה על חטאים. החג כולו יצר תחושה של אחדות ושל ביטחון. הרי זו הייתה מטרתו: ליצור פיוס בין אנשים, לשבור חומות ומחיצות המפרידות בין אדם לאדם ובין כפר לכפר; להבין שעם המעט שיש, אפשר להיות מאושרים.

אפשר להתבונן במנהג הרמת האבן על הכתף כאות וכסמל להכנעה לפני האל, ולשאול: עד כמה אנו מסוגלים היום להכניע עצמנו לפני הזולת? עד כמה אנו רוצים ומצליחים להבין את השני? עד כמה אנו מסוגלים לצאת מעצמנו ולהצליח להתבונן על העולם גם במשקפיים של אחרים, בדיוק כמו שהתרגלנו להסתכל במשקפיים שלנו?

את הפסוק "כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל אדם" (משלי כז יט) דרש הבעל שם טוב כך:
"כשאדם עומד אצל מים נראה הצל שלו גדול על המים, וכשהאדם מרכין את עצמו, כן הצל נעשה קטן, וכל מה שהאדם מרכין עצמו יותר אצל המים נעשה הצל קטן עוד יותר, עד שכשהאדם משים הפנים שלו על המים, אזי בא גם הפנים של הצל נגד פניו של האדם. כן לב האדם לאדם: כשאדם חושב בעצמו שהוא גדול, אזי חברו גם כן גדול, וכשאדם מקטין עצמו לפני חברו, אזי חברו גם כן מקטין את עצמו, עד שהקטנות הוא שלא יוכל יותר להקטין, אז גם חברו עושה כן, ואז נעשה בהם השווי, ונעשה בהם שיהיו שוים".
(בעל שם טוב על התורה, כי תשא, ח)

עד כמה אנו מסוגלים ליישם את דברי הבעל שם טוב? באתיופיה, כפי שזכור לי, לא רק שאנשים לא קינאו אחד בשני, אלא יותר מזה – הם הצליחו לשמוח בהצלחתו של האחר. תודעת ההכנעה שהייתה בהם הביאה אותם לשמוח בעושרם של אחרים. לא חייבים להיות ממוצא אתיופי, כמובן; הכול עניין של חינוך ותודעה עצמית. כולנו זקוקים לאותה אבן המונחת על הראש כאות וכסמל להכנעה לפני האל. עלינו להופכה לראש פינה של יצירת חיבור והבנה בין אנשים שונים מכל העדות מכל הזרמים, ובעיקר – ללמוד לראות את הנס הגדול שאנו חיים בתוכו.

חג הסיגד נחגג מתוך התודעה וההבנה שאני לא לבד, ושללא הזולת אין לי קיום והמשך. בחג כל אחד בא לקראת רעהו מתוך אותה "לבדיות", תוך תודעת ההכנעה המחברת ויוצרת שיוון. זאת התחושה והאווירה שעטפה את חג הסיגד מאז ומתמיד: התפללנו לעלות לירושלים, לעיר שעושה כל ישראל חברים, ושם להגביר את האהבה, הסליחה ואת השאיפה לסובלנות ולהבנה הדדית.

 

הערות שוליים

[1]  אפרים יצחק, "הסולידריות היהודית ויהודי אתיופיה", בתוך: ב' פינקוס וא' טרואן [עורכים], סולידריות יהודית לאומית בעת החדשה, באר שבע תשמ"ט.

השארת תגובה