ועידת הוותיקן השנייה (ובקיצור: "ותיקן 2"; 1965-1962), בה התכנסו ראשי הכנסייה הקתולית ודנו מחדש בתפקידה של הכנסייה, בעולמה ובתפיסותיה, נתפסת כקו פרשת מים ביחסים בין הנצרות ליהדות ויש שרואים בה אף את סופו של העימות הנוצרי-יהודי. אכן, באחת ההצהרות שניסחה הוועידה הוקדש סעיף חשוב ליחס הכנסייה לעם היהודי (Nostra Aetate, 4), ושורטטו בו קווים ראשונים לתפיסה תאולוגית חדשה של היהדות. הכנסייה התנערה מן התפיסה לפיה רובצת על היהודים אשמה קולקטיבית ברצח ישו ואף נטשה את תאולוגיית ההחלפה, לפיה הברית בין האל לבין עם ישראל פקעה והוחלפה בברית שכרת עם הכנסייה ומאמיני הנצרות.
אין להכחיש כי "ותיקן 2" חוללה מהפכה במערכת היחסים הנוצרית-יהודית. עם זאת, המהפכה השאירה שאלות רבות פתוחות, שטרם זכו להתייחסות מחקרית מספקת. כיצד פירשו תאולוגים קתולים את הטענות שהובעו בהצהרה? כיצד התיישב שינוי הגישה ליהדות עם תמורות אחרות בדוקטרינה הקתולית ובחיי הכנסייה בעולם המודרני? האם כיום, חמישים שנה לאחר הוועידה, עדיין עוסקת התאולוגיה הקתולית ביהדות? תחום נוסף שטרם נחקר די הצורך הוא תגובת היהדות ליוזמות הפיוס של הכנסייה, במיוחד בזרם האורתודוכסי: האם פוסקי ההלכה והמנהיגים האורתודוכסיים מודעים לשינוי שעבר על הכנסייה ומושפעים ממנו? האם לתמורות עמוקות המתחוללות בעולם היהודי הייתה השפעה על יחסה של האורתודוכסיה היהודית לנצרות?
במחקרי אני עוסקת בתפיסות תאולוגיות הדדיות של נוצרים קתולים ויהודים אורתודוכסיים לאחר ותיקן 2. עבודתי אינה מתמקדת בדיאלוג הגלוי בין יהודים לנוצרים, שזכה להתייחסות ציבורית ומחקרית לא מעטה, אלא בשיח הפנימי בתוך כל אחת מן הקהילות הללו ביחס לדת האחרת. הדיאלוג הבין-דתי זוכה לנראות ציבורית, אך לאמיתו של דבר הוא חושף רק חלק קטן מן הדיון הפנימי של כל קהילה ברעותה. זאת, בין היתר, בגלל הצורך להביע בו דווקא עמדות מסוימות. בנוסף, הדיאלוג הבין-דתי מתמודד עם מכשולים משמעותיים, משום שהכנסייה הקתולית והאורתודוכסיה היהודית מדברות בשתי שפות דתיות שונות. למעשה, עצם הצורך בדיאלוג בין-דתי הוא עניין נוצרי-מערבי ומרבית העולם היהודי-אורתודוקסי אינו שותף לו.
בזיליקת פטרוס הקדוש בקריית הותיקן, פתיחת העונה הראשונה של ועידת ותיקן השנייה, 1962
אם כן, איזה מין שיח פנימי מתקיים כיום בכל אחת מן הקהילות הדתיות ביחס לדת האחרת? בכנסייה הקתולית מתגלע זה זמן רב פולמוס באשר לשאלה מה בעצם התרחש בוותיקן 2 וכיצד ראוי לפרש את הצהרות הוועידה. ויכוח זה לא פסח גם על ההצהרה שהקדישה הוועידה לדתות הלא נוצריות, ובכלל זה היהדות. תאולוגים קתולים שבו והתפלמסו בשאלה עד כמה רחוק יש לקחת את דברי ההצהרה לפיהם האל "לא מתחרט על מתנותיו או על בחירתו" והוא עדיין מחויב לבחירתו הראשונה בעם ישראל. האם הקביעה לפיה קיימות שתי בריתות שונות עם האל – אחת עם היהודים ואחת עם הנוצרים – לא מכוננת תפיסה רלטיביסטית? האם הרעיון שהברית של האל עם היהודים עודה בתוקף פירושו שיהודים אינם זקוקים לישו כדי להיוושע? האם אסור לנוצרים להכריז באוזני היהודים על בשורתו של ישו? אם היהודים עודם "עם נבחר", אזי מיהי הכנסייה? הכנסייה הקתולית חיפשה אפוא דרך אמצע שתאפשר לה להיפטר מהעוינות כלפי היהדות מבלי לשמוט את הקרקע תחת זהותה שלה כעם נבחר ותחת תפיסתו של ישו כמושיע האנושות כולה. במשך כמה עשורים, זכו שאלות אלה לעיסוק תאולוגי משמעותי ומעמיק.
ואולם, בעת האחרונה נדחקה הסוגיה לשוליים וחדלה לתפוס מקום מרכזי בשיח התאולוגי הקתולי. השואה הולכת ומתרחקת, והיחסים עם היהודים עברו תהליך של נורמליזציה (כפי שמתבטא, למשל, בטקס הקבוע של ביקורי האפיפיורים בישראל); דומה שבעולם הקתולי אין עוד צורך לענות במורכבויות התאולוגיות הכרוכות ביחס הכנסייה ליהדות. למעשה, קרנה של הסוגיה היהודית ירדה לצד הדלדול במעמדה של התאולוגיה בכלל, והכנסייה פונה לכיוונים חדשים, פחות דוקטרינריים, פחות ארופיים ופחות טעונים במשקעי ההיסטוריה של המערב.
בעולם היהודי האורתודוכסי מתרחשים תהליכים אחרים בשנים האחרונות. חשד ועוינות כלפי הנצרות אפיינו אמנם את העולם היהודי מאז ראשית הנצרות, אך בעת החדשה קהתה מעט העוינות המובהקת כלפי הנצרות, או לפחות הוסוותה היטב. הפולמוסים היהודיים-נוצריים של ימי הביניים חדלו להתקיים, ויהודים הגמישו את תפיסותיהם ופיתחו גישות פרגמטיות – ולעיתים אף סובלניות – כדי לאפשר לעצמם קיום סביר כמיעוט בעולם נוצרי. לעומת זאת, בעולם המחולן שלאחר השואה, כאשר בארה"ב נהנים היהודים מחופש דת מלא ובישראל שוררת ריבונות יהודית – נדמה כי אין עוד צורך דחוף להצדיק דו-קיום יהודי-נוצרי. כתוצאה מכך, מתחזקות דווקא העמדות הפחות סובלניות כלפי הדת הנוצרית, ובחוגים יהודיים מסוימים ניכרת אף שיבה אל הפולמוס במלוא חריפותו.
במובן מסוים, התהליך שמתרחש בעולם היהודי הוא מעין תמונת מראה לשינוי שחל בכנסייה הקתולית: כל עוד היו היהודים חלק מאירופה, יחסה של הכנסייה ליהדות היה עוין, לא אחת עד כדי רצחנות. רק לאחר השואה, כאשר אירופה כבר התרוקנה מיהודים, התחרטה הכנסייה ופנתה לתיקון עצמי ולשיקום מערכת היחסים שלה עם היהדות. בעולם היהודי אורתודכסי, לעומת זאת, ההתרחקות מן העולם הנוצרי דווקא הגבירה את העוינות כלפי הנצרות ולא להפך. בישראל, לכל הפחות, הנוצרים הם דמויות מדומיינות יותר מאשר שותפים בשר ודם לחיי היומיום, ואין עוד כל צורך למצוא פתרונות הלכתיים יצירתיים שיאפשרו, למשל, לקיים עמם קשרי מסחר. כתוצאה מכך מאמצים רבנים רבים דווקא את העמדות ההלכתיות התקיפות יותר, הרואות בנוצרים עובדי עבודה זרה לכל דבר, ודוחים את העמדות המתונות שהיו מקובלות בקרב קהילות ישראל בארצות הנצרות. רבנים בני זמננו אף רואים לא אחת את העמדות המסורתיות הסובלניות יחסית כנובעות מן הלחץ הנוצרי שהופעל על היהודים בגלות, דהיינו כסטייה בלתי אותנטית מדרכה של היהדות.
היחסים בין העולם היהודי והעולם הנוצרי מוסיפים אפוא להתגוון ולהתפתח, לעיתים תוך קירבה ולעיתים תוך הסתייגות. דומה שיותר משסימנה "ותיקן 2" את פתרונו של הסיפור היהודי-נוצרי, היא מהווה ציון דרך משמעותי בדרכה הארוכה והמסועפת של מערכת היחסים הזו, לטב ולמוטב.
