בזמן משבר הקורונה – בחברה הישראלית הכללית ובחברה הערבית בפרט. כמו שאמרו לפניי, למדיה החברתית, המרכזית כל כך בחיים שלנו, יש חלק משמעותי בחוסר האמון הזה. אבל לדעתי במקרה שלנו חוסר האמון נבע בעיקר מהתנהלות המדינה והממשלה ביחס למשבר הקורונה: קבלת החלטות לא-שקופה, לעתים תוך ניסיון הסתרה מהציבור; תחושה של הכרעות מתוך לחץ; סירוב להתייעץ עם המומחים הרלוונטיים – כל אלה ועוד גרמו לתחושת חוסר אמון כללית. לכך התווסף גם ניהול סקטוריאלי של המשבר, תוך התמקדות בקבוצות ותת-קבוצות, ללא ראייה ממלכתית שלוקחת בחשבון את כל אזרחי המדינה.

רב שיח על לקחי הקורונה – כל המאמרים

בהקשר הערבי, חוסר האמון הזה מגיע אחרי שני עשורים של שיסוי, הסתה ודה-לגיטימציה לחברה הערבית. זו הסיבה שלצד חוגים רחבים שכן צייתו להנחיות ושיתפו פעולה עם המדיניות של משרד הבריאות, היו רבים בחברה הערבית שזלזלו בהנחיות ובנוהלי הקורונה. הייתה תחושת ניכור בסיסית כלפי ממשלת נתניהו בקרב החברה הערבית. חוסר האמון שהרגישו ישראלים רבים כלפי נתניהו והממשלה שלו היה חריף יותר בקרב הערבים, כן הם שמרגישים מנודים ומודרים, ולא מאמינים שהמדינה באמת רוצה בטובתם. מכאן נולדה בקרב חלקים בחברה הערבית התחושה שהנחיות הממשלה נובעות משקר ומניפולציות. אגב, בזמן שהציבור הישראלי הרעיף שבחים על תפקוד צוותים רפואיים ערבים בזמן הקורונה, הממשלה ונציגיה נשארו אדישים לעניין ונמנעו מלשבח את הצוותים הללו. דפוסי התנהגות כאלו העצימו את התחושה שהממשלה לא ממש רצינית ולא אחראית.

דיברו כאן קודם, ובצדק, על חשיבות העבודה ברמה הלוקאלית, של המועצות המקומיות. אבל במקרה של החברה הערבית – הרשויות המקומיות הן מוחלשות וחסרות אמצעים. אני עצמי הייתי חבר בפורום שהתכנס במשבר הקורונה וניסה לייעץ לרשויות המקומיות, אבל גילינו שאין די כוח אדם ואין תקציב. כמובן שחלק מהכשלים ומהאשמה נעוצים גם בחברה הערבית עצמה. יש למשל תופעה בולטת של חוסר יכולת לנהל תקציב ברשויות המקומיות. הבעיה נובעת מכך שאת התפקידים ברשויות המקומיות לא מאיישים אנשים בעלי יכולת לנהל את הרשויות ואת תקציביהן באופן מיטבי, בטח לא כשמדובר תקציבי ענק. כל ההחלטות נתונות לידיו של ראש המועצה, שבדרך כלל נטול אף הוא יכולת לניהול תקציבי, וכתוצאה מכך – התקציב לא מנוצל ולא מתממש. זה המצב הכללי, אולם ישנן כמה רשויות יוצאות דופן שפורצות את הגבולות הללו, ובאמת מצליחות הרבה יותר מאחרות בפיתוח ובנייה לטובת האוכלוסייה כולה.

באופן כללי יותר, אני רוצה למנות שלושה לקחים שאני מזהה בעקבות משבר הקורונה, שאותם מדינת ישראל צריכה ליישם בהקשר של המגזר הערבי. לקח ראשון הוא שבכל תכנון מדיניות לקראת המשבר הבא על מקבלי ההחלטות לקחת בחשבון את החברה הערבית. צריך לדאוג שאת שדרת השלטון המקומית יאיישו אנשים בעלי יכולות ומיומנויות להתמודד עם משברים, כאלו שלא יהיו רק צרכנים של מדיניות אלא גם שותפים בבנייתה ובביצועה. יש מומחים ערבים, פעילים ופעילות שמעוניינים להגן על האוכלוסייה שלהם ולשתף פעולה עם הרשויות, ובמשבר הבא כדאי לקחת אותם בחשבון כבר מההתחלה. יש לדאוג שבעלי תפקידים מהחברה הערבית יהיו משולבים בדרגים הכי גבוהים שעוסקים בטיפול, ייעוץ והכנת תוכניות וכן ברמת השטח. כבר מעכשיו אפשר לצרף נציגים ערביים לפורומים שמתכננים וקובעים מדיניות.

לקח שני הוא טיפול בבעיית חוסר התכנון. מולי להד התייחס לכך ברמה הכללית, ואני רוצה להתמקד בחברה הערבית. נתון בלתי נתפס הוא שכיום כדי לאשר תוכנית מתאר ביישוב ערבי נדרשות בממוצע 15 שנים. המשמעות היא שפיתוח היישובים חסום ופרויקטים גדולים לא מקודמים. אם אני ראש מועצה שרוצה לבנות היכל תרבות בעיר ערבית, גם אם יש לי את התקציב לכך – אין לי היכן לבנות אותו כי אין לי קרקע, וכדי להצליח להקצות קרקע דרוש זמן ארוך. באופן כללי, היישובים הערביים נטולי תכנון אסטרטגי ולכן הם עסוקים כל הזמן רק בפתירת בעיות מהיום למחר. בעבר היו יחידות של תכנון אסטרטגי ביישובים ערביים, ובמקומות שבהם הן עוד פעילות – כמו למשל אום אל פאחם – תקציבים גדולים מנוהלים באופן מוצלח ביותר וסוגיות של קרקעות ובנייה לצרכי ציבור מטופלות היטב. המבנים הארגוניים האלו חייבים להשתפר כדי שהחברה הערבית תצליח להתמודד עם המשבר הגדול הבא.

לקח שלישי, והוא אולי העקרוני ביותר, נוגע לרעיון המארגן של מדינת ישראל. הפוליטיקה הישראלית כולה – וכמוה גם זו הפלסטינית – התבססה על הרעיון שמדינת ישראל היא מדינה לאומית לעם היהודי, בהתאם לתוכנית החלוקה. מתוך נקודת המוצא הזאת פעלו מייסדי המדינה והאליטות שהחליפו אותם, ולאורה הם תכננו ובנו את העתיד; זה הרעיון שעיצב את הפוליטיקה הישראלית עד ממשלות שרון ואולמרט. אני חושב שכישלון אוסלו הביא את הקץ על הרעיון הזה. הוא עבר מן העולם, הוא לא אפשרי יותר ברמת השטח ואי אפשר לבצע אותו. ההגמוניה בישראל לא עיצבה תוכנית חלופית, ולכן נוצר הכאוס שדיברתי עליו. אנחנו נטולי אופק אמיתי, ואין לנו אפשרות לייצר אמנה חברתית בת הסכמה. אני חושב שאנחנו כבר לא יכולים לחזור אחורה, וצריכים לחשוב קדימה – לאן אפשר להתקדם מכאן. במקביל, גם בחברה הפלסטינית התרחשה קריסה של הפוליטיקה. גם הרשות הפלסטינית וגם החמאס בעזה איבדו כל אמון של הציבור בהם.

לקריאת הגיליון המלא בגרסת דפדוף

יורגן הברמאס לימד אותנו שהדמוקרטיה הייצוגית נוצרה והתעצבה בהתאמה למדינת הלאום. אבל מה קורה כאשר כוחות גדולים מחוץ למדינה מעורבים באופן ברור ומובהק בהחלטות הלאומיות? אלו תופעות שמתרחשות בכל העולם וגם בישראל כתוצאה מתהליכי הגלובליזציה שמחלישים את יכולתן של המדינות והממשלות לשרת את אזרחיהן ולא את בעלי האינטרסים בכלכלה הגלובלית. יש חשש אמיתי שהדמוקרטיה קורסת – בישראל ובעולם – בשל הכוחות הרבים שבוחשים הן בזירה הלאומית והן בתוך המדינות פנימה. התהליכים הגדולים האלה מחלחלים ומשפיעים על החיים היומיומיים של האזרחים.