על פי המסורת, יום פטירתו של ר' ישראל בעל שם טוב, מחולל החסידות, חל בחג השבועות. בספר 'שבחי הבעש"ט', המאגד סיפורים ומעשיות על דמותו, מתוארת יציאת נשמתו במראה אש מסתורי, "כמו שלהבת מראה תכלת" (שבחי הבעש"ט, מהדורת רובינשטיין, עמ' 311). תיאור זה אינו מקרי. הבעל שם טוב היה קרוב לעולם האש, ולא פעם השתמש באש כחלק מעבודתו הרוחנית. במובן מסויים, עמוק יותר – דמותו של הבעש"ט מבטאת את חוסר הפחד מהאש, אש ההתגלות האלוהית, שהיא "אש אוכלה".

השימוש באש וודאי הגיע אל הבעש"ט מן המסורות המיסטיות היהודיות הקדומות, המלאות בתיאורי אש – החל מהתגלות האל באש בסיני ומאוחר יותר בחז"ל, בספרות ההיכלות, בספר הזוהר, ועוד. אך לדעתי ישנו מקור נוסף לאש הזו, והוא קשור לדמותו המרתקת של הבעש"ט, הנרקמת בתפר שבין היישוב לבין היער; בין העולם היהודי לבין מסורות מיסטיות אחרות; בין העבר היהודי לבין ההווה של הרי הקרפטים.

באופן כללי, מכיוון שנסיבות צמיחתו וגדילתו של הבעש"ט עלומים כל כך, הוא דמות שמאפשרת הזדהות מאוד חזקה. שכן קיימות הרבה 'דמויות' שונות של הבעש"ט – כל חסידות מציירת דמות שונה של שלו, ויש להניח שגם כל חסיד רואה בעש"ט אחר לנגד עיניו. דמותו של הבעש"ט כפי שהיא מצטיירת עבורי היא זו שצומחת מתוך אזורי הגבול שבין עולם היער וכל מה שהוא מייצג, לבין עולמה של המסורת היהודית.

הבעש"ט גדל בכפרים שלמרגלות הרי הקרפטים, בין היערות והמעיינות, השלגים והמערות. אין לנו מידע של ממש על הבית בו גדל ועל מי היו הוריו. בוודאי שלא מדובר במשפחה מיוחסת אלא באנשים פשוטים, שכנראה נפטרו עליו בצעירותו. הוא נולד בספר של המרחב היהודי, סמוך
מאוד לאזורים בהם פעלו בני עמים אחרים ודתות אחרות: נוצרים, שבטים בני דתות שמאניות, מיסטיקאים מסוגים שונים, ואפילו מוסלמים שהגיעו בשל נוכחות הצבא התורכי באזור.

על התקופה הראשונית שלו, הילדית, ידוע לנו מעט שבמעט. דומה שזוהי מן תקופת חניכה, בה הוא סופג הרבה מן המרחב בו הוא נמצא – מרחב הטבע והתרבויות המגוונות הפועלות באזור. מן הסיפורים נראה שגם כנער הוא ממשיך לחיות באזורי הגבול; הבעש"ט צועד כל הזמן בתפר שבין הקהילה היהודית לבין הטבע הפראי. שוב ושוב אנו קוראים בספרות
החסידית על מסעות התבודדות שלו ליער.

סיפור המופיע בספר 'שבחי הבעש"ט', שניתן לראות בו מעין סיפור חניכה, חושף את דמותו הצעירה בשלבי התעצבותה הסופיים. הסיפור מתאר כיצד מכשף רב כוחות נכנס לתוך גוף של זאב ותוקף את הילדים אותם מוביל הבעש"ט לבית הספר. הבעש"ט נוטל מקל בידו, מכוון כוונות מיסטיות, מכה את הזאב וכך גם הורג את המכשף. למעשה, זהו סיפור שמאני מובהק על המנהיג הרוחני שנחלץ למען הקהילה ומתמודד בכלים שמאניים עם כוחות האופל המתגלמים
בדמותו של מכשף.

דומה שזו גם הסיבה שבגללה נמשך הבעש"ט הצעיר ללמוד את תורת הסוד והקבלה, אותה הוא כנראה רוכש באופן עצמאי, בלימוד שנמשך לאורך שנים. הקבלה ומסורת הסוד הן שמאפשרות לבעש"ט ליצור חיבור בין שני העולמות – העולם המיסטי השמאני ועולם הספרות היהודית. שכן הקבלה מעניקה מקום רב ליסוד המיתי; סיפורי הזוהר קרובים אל הטבע ואל בעלי החיים וקשובים אליהם. זו דרכו של הבעש"ט ליצור אינטגרציה בין עולם היער לבין העיירה היהודית ומסורותיה. אכן, הבעש"ט הוא דמות הרמונית מובהקת. בניגוד לדמויות אחרות המהלכות על גבול שני עולמות, כמו למשל דמותו של הלל צייטלין במאה העשרים, הבעש"ט אינו נקרע בפנימיותו בין שני העולמות אליהם הוא שייך, אלא מצליח להכיל
באופן הרמוני את הצדדים השונים ואף לשלב ביניהם, דבר שיאפיין את פעילותו לאורך הדרך.

אם מקבלים את קווי העלילה הראשיים שמתוארים בספרות החסידית, בתחילת דרכו נמצא הבעש"ט בתקופה של 'הסתר', בה הוא אינו חושף בפומבי את כשרונותיו אלא מתקדם באופן עצמאי בעבודתו הרוחנית. כנראה שגם לאחר חתונתו הוא ממשיך להתפתח באופן עקבי ורציף, ולפי
התיאורים דומה שתקופה זו כוללת לפחות שני פרקי זמן משמעותיים נוספים של התבודדות ביער, אשר מהווים חלק מתהליך החניכה שלו. אנחנו לא יודעים דבר על מורים שלימדו אותו (מלבד אגדות מעורפלות מאוד על גילויים של הנביא אחיה השילוני או דמות מסתורית בשם "רבי אדם בעל-שם"), ודומה שהבעש"ט היה אדם של הרבה מורים, שלמעשה
למד מכל מה שהזדמן לפניו.

חלק מן האגדות ב'שבחי הבעש"ט' מתארות מפגש קרוב שלו עם כנופיות גזלנים המסתתרים בהרי הקרפטיים. בהקשר זה ראוי לציין כי בפולקלור המקומי וגם במעשיות חסידיות מאוחרות יותר מתוארת התיידדותו של הבעש"ט עם דמות בשם דוברוש, המוכרת מן הפולקלור של אותה תקופה באיזור הקרפטים. האגדות על דוברוש מתארות מעין גיבור מקומי, רובין הוד נערץ, והפגישה – ההיסטורית או הספרותית – בינו לבין הבעש"ט מאפשרת לחשוב על קשרים מפתיעים שנרקמים בין הבעש"ט לבין הסביבה הלא יהודית שבה הוא שוהה במהלך שנות התבודדותו.

אגדה נוספת מתארת את הרגע בו 'מתגלה' הבעש"ט לוכדת בצורה סמלית ויפהפייה את הכפל שבאישיותו הפנימית. לפי התיאור המופיע בספר 'שבחי הבעש"ט', לאחר שהקהילה היהודית מכירה בבעש"ט כאדם קדוש, יוצאת משלחת של רבנים מן העיר לכיוון היער, לקדם את פניו; במקביל, פוסע הבעש"ט לקראתם מן היער אל העיר. ההולכים פוגשים זה את זה באמצע הדרך, בשדה, אזי הם כורתים ענפים מהיער ומכינים מהם כסא
לבעש"ט. על כסא זה מכתירים אותו כרבם. זו תמונה מדהימה, המתרחשת באיזורי הגבול שבין העיר ליער, בין היהודי ללא-יהודי, בין המסורת לבין הטבע. בתפר הזה מוכתר הבעש"ט כשהוא יושב על כסא מאולתר עשוי ענפי עץ לא מהוקצעים.

לאורך כל דרכו של הבעש"ט ניתן להבחין בשילוב שבין חכמת היער למסורת היהודית. כך למשל ברפואות שבהן הוא עוסק. אכן, יש לזכור כי בראש ובראשונה היה הבעש"ט מרפא, "בעל שם" המטפל במחלות הגוף ומחלות הנפש של בני דורו, ובהן גם דיבוקים ושדים. העדויות שיש בידינו על דרכי הרפואה של הבעש"ט מזכירות שימוש באבקות, צמחים, ורפואות עממיות שונות אותן למד בחיי היער והטבע. במקביל, מן הקבלה היהודית הוא שואב את רעיון הרפואה בדיבור, באמצעות מילים קדושות – כוונות, קמעות ותפילות. הבעש"ט השמאן נשזר בתוך דמותו של הבעש"ט המקובל.

קרבתו של הבעש"ט לטבע, ליער, לעולם הארצי על היופי והשמחה הטמונים בו, ניכרים גם באחד העיקרים הבסיסיים והמפורסמים של החסידות – "עבודה בגשמיות". הבעש"ט סבר כי "מלוא כל הארץ כבודו" של האל, ושכדברי הזוהר, "לית אתר פנוי מיניה" – אין מקום פנוי מנוכחות אלוהית. מסיבה זו, ניתן לעבוד את האל גם באמצעות מפגש עם המציאות החומרית ועם העולם הארצי. אכן, גם בתוך עולם הקבלה ניתן לזהות את המשיכה של הבעש"ט אל הצדדים היותר מעשיים שבה.

באופן כללי, דומה כי שבילים רבים בתורת הבעש"ט עשויים לקבל את עומקם אם רק נראה אותם על רקע שני הגזעים האלה – עולם היער מחד ועולם היהדות המסורתית הקבלית מאידך. שני גזעים אלה המשתרגים יחד, מתמזגים תוך פעפוע עדין ונכון, הם אלו שיוצרים בסופו של דבר את העץ הגדול של החסידות, אשר צמח מהשתיל שנטע ר' ישראל בעל שם טוב.