שורשי החג עיד אל־פִטְר , כך לפי החדית׳ – המסורת שעברה בעל פה מדור לדור מפי הנביא מוחמד – קשורים דווקא לתקופה הקדם אסלאמית, אך השם "עיד אל־פִטְר" נקבע רק משהגיע הנביא אל העיר אל־מַדִינה אחרי אל־הִגְ׳רַה, כלומר עלייתו לרגל מעיר הולדתו מַכַּה אל העיר אל־מַדִינה. הנביא מוחמד מכיר בצורך לקבוע מועד לשמחה ולשעשוע, ולפיכך מאמץ את המנהג הקדם־אסלאמי. וכך לשון החדית׳:
נמסר מפי אַנַס אִבְּן מַאלִכּ שאמר: כאשר שליח אללה (הנביא מוחמד) הגיע לעיר אל־מַדִינה, היו לאנשים יומיים שבהם נהגו לבלות במשחקים (ובשעשועים). שאלם: ״מה פשרם של יומיים אלו?״ אמרו: ״נהגנו להשתעשע בהם בעידן הג׳אהליה (התקופה הקדם־אסלאמית). אמר: "אללה החליף עבורכם יומיים אלו במשהו טוב מהם: יום אל־אדחא (חג הקורבן) ויום אל־פִטְר (שבירת הצום)".
לפי אל־שַׁרִיעה, ההלכה האסלאמית, נהוג לתת צדקה לפני התפילה בבוקר החג. צדקה זו נקראת ״צדקת אל־צום״, צדקת הצום, או צדקת אל־פטר, צדקת שבירת הצום. המוסלמי נותן צדקה זו עבורו ועבור כל אדם המתגורר בביתו: אשתו, ילדיו, וכל אדם שהוא חייב בפרנסתו. עיקרון חשוב בצדקה זו, שעליו יש תמימות דעים בין חכמי אל־שׁריעה, הוא שנותנים אותה רק לעניים המקומיים: בני אותה השכונה או העיר. בראשית האסלאם נהגו לתת את צדקת הצום במאכלים, כגון תמרים, צימוקים, חיטה, ועוד. ואולם בהלכות מאוחרות יותר קבעו החכמים שאפשר ואף רצוי לתת צדקה זו בכסף. הטעם של הצדקה הזו לפי החדית׳ הוא: ״פטרו את העניים משוטטות (בשווקים וברחובות לבקש אוכל) ביום הזה".
המוסלמים נוהגים להרבות בקריאה בקוראן במשך חודש רמדאן. ביום האחרון נהוג לסיים את קריאת הקוראן ולקיים את דֻעַאא׳ חַ׳תְם אל־קֻרְאָן, התפילה לכבוד סיום הקריאה בקוראן.
היום האחרון של חודש רמדאן נחשב לאחד מימיו החשובים ביותר. הוא היום שבו הצמים מקבלים את גמול קיום מצוות הצום, לפי החדית׳. בחדית׳ נעשה שימוש במטפורה מעולם העובדים השכירים: ״האם אינך רואה את העובדים אשר מסיימים את עבודתם ואז ניתנת להם משכורתם במלואה?"
כאשר המוסלמי מתעורר אחרי עלות השחר בבוקר יום החג, הוא ממהר לאכול תמרים במספר אי זוגי, וִתְר, כדי להמחיש את סיום הצום. הוא נושא את התפילה הבאה: ״ישתבח אללה אשר התיר את האסור״. תפילה זו מבהירה כי רק יום לפני כן, המוסלמי לא יכול לאכול אחרי עלות השחר משום שהיה שרוי בצום, ואילו בבוקר החג הוא חייב לאכול כאות של שמחה בחג.
אחרי זריחת השמש בבוקר החג, המוסלמים נוהרים אל המסגדים לקיים את תפילת החג שעה קלה לאחר הזריחה. האדוקים ביניהם ממהרים אל השורות הראשונות במסגד כדי לזכות בגמול רב יותר מזה המוענק לשאר המתפללים. הם מחכים לבואו של האִמאם כדי להתחיל את התפילה. לפי המסורת המלאכים עומדים ברחובות וקוראים לאנשים: "בואו אל אלוה נדיב, המעניק ברוחב יד על קיום המצווה. קיימתם את מצוות הצום ולכן זה הזמן לקבל את התגמול."
אחרי סיום התפילה חוזרים המתפללים לבתיהם, אך מקפידים שלא לחזור באותה דרך שבאו בה למסגד, וזאת כדי להספיק לברך יותר ויותר אנשים לכבוד החג.
אחד המנהגים שהתפתחו בצפון הארץ הוא לבקר אצל המשפחות שאיבדו את יקיריהן בשנה האחרונה מיד עם סיום תפילת החג. הפירוש המקובל לכך הוא ״להביא את החג למשפחות השכולות, ולהחליף את העצב בשמחה״.
המצווה החשובה בחג היא לשמוח, ולהראות כי שמחים אנחנו בכך שאללה העניק לנו את החסד לצום את חודש רמדאן בצורה היאה ביותר. חכמי ההלכה אף גרסו כי אסור להיראות עצובים ביום החג, ומספרים את החדית׳ מפי עַאאִשַׁה, זוגתו של הנביא מוחמד. עַאאִשַׁה סיפרה כי אַבּוּ בַּכְּר (אביה) בא לבקר אותה בימי שהותה בעיירה מִנַא (ימי חג הקורבן בחַג׳ העלייה לרגל), כאשר שהתה בחברת שתי נשים שהיכו בתוף. בגרסה אחרת מסופר שהן דקלמו את שירי אל־אַנְצַאר (תושבי אל־מַדִינה) אשר חוברו בקרב בֻּעַאת'. באותה עת פניו של הנביא מוחמד היו מוסוות. אַבּוּ בַּכְּר נזף בהן, ואז גילה הנביא את פניו ואמר: "הניח להן, אַבּוּ בַּכְּר; ימי חג הם אלה." לפי גרסה אחרת אמר הנביא מוחמד:" אַבּוּ בַּכְּר, לכל עם יש עיד (חג), וזה העיד שלנו".
קרב בֻּעַאת' הינו קרב אשר התרחש שנים לפני אל־הִגְ'רַה בין שני שבטי העיר אל־מַדִינה. הכוונה כאן היא לשירים שחיברו המשוררים בשבח השבטים אשר נלחמו, שירים אסורים לפי האסלאם, שאסר לדקלם שירים המעוררים שנאה מן העבר.
אחת התפיסות שהאסלאם מפתח הוא חשיבות קיום המצווה וסלידה מחטאים. המאמינים הראשונים חתרו למצב שבו יקיימו את המצוות, ואללה יקבל את המצוות. לגישתם, החג האמיתי הוא כאשר אללה מקבל את מצוותם.
והנה סיפור על דמות חשובה בדת האסלאם המדגישה את ערך קֻבּול (התקבלות) המצווה. סיפור זה מתאר כיצד עַלִי אִבְּן אַבּו טַאלִבּ, חתנו של הנביא מוחמד, מבין את החג.נמסר כי אדם נכנס אל עַלִי אִבְּן אַבּו טַאלִבּ ביום החג בעת שאכל לחם חֻ׳שׁכּאר [פת קיבר מקמח גס] ואמר לו: ״היום הוא יום החג ואתה אוכל לחם חֻ׳שׁכּאר?״ ענה לו עַלִי: ״היום הוא חג למי שהאל קיבל את צומו, הודה על השתדלותו, וסלח לו על חטאו. היום הוא חג ומחר הוא חג, וכל יום שאנחנו לא חוטאים בפני אלוהים הוא חג״.
שיהיה עִיד מֻבַּארַכּ, חג מבורך, בשורות טובות וימים שקטים
