המונח "זרע ישראל", שעלה בפרקים הקודמים מתייחס להיבט הגנאלוגי של הקיום היהודי – יהודי  הוא מזרע ישראל. במקורות המקראיים עולה קדימות "זרע ישראל" למתן התורה ולהתחייבות בקיומה. בספר עזרא מובעת דאגה מערבוב "זרע הקדש" עם העמים האחרים:

כִּי נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה רִאשׁוֹנָהעזרא, ט, ב

הכרה ייחודית זו בזרע ישראל מובילה למסקנה ברורה: חובת ההבדלות מעמי הנכר:

וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה נֶאֶסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם. וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם.נחמיה ט, א-ב

הכרה זו משולבת בתיאור נרחב של ההיסטוריה היהודית וזיקתה לאל בורא שמים וארץ  ומנהיגם (פס' ו). האל בחר באברהם, גאל את עם ישראל ממצרים והובילם למעמד הר סיני (פס' ז יב), בו ניתנה תורה:

וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ וְדַבֵּר עִמָּהֶם מִשָּׁמָיִם וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת חֻקִּים וּמִצְוֹת טוֹבִים. וְאֶת שַׁבַּת קָדְשְׁךָ הוֹדַעְתָּ לָהֶם וּמִצְווֹת וְחֻקִּים וְתוֹרָה צִוִּיתָ לָהֶם בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּך .פסחים יג – יד

קבלת תורה לא יצרה את העם, שיש לו היסטוריה קדומה, המעוגנת ב"זרע ישראל" הקובעת את זיהויו; מתן תורה היא הצבת אידאל הזהות של העם היהודי לדורי דורות.  מסיפור עזרא עולה כי לא ניתן כלל להצטרף לעם ישראל. גיור כפי שהוא מוכר לנו מההלכה אינו מוכר בעידן שבו פעלו השניים: על זרע ישראל שהוא "זרע קדש" (ישעיהו ו, יג; עזרא ט, ב) לחיות בנפרד מעמי הארץ.

מגילת רות מציבה עמדה הפוכה לחלוטין: אפשר להצטרף לעם ישראל ללא פרוצדורה כלשהי.  נעמי השבה לארץ יהודה משדה מואב מפצירה בשתי כלותיה לשוב לבית אמן. רות מתעקשת ואומרת:

וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ. רות, א, טז-יז

רות מגלה סולידריות אישית עם חמותה, אותה לא תנטוש לעולם. על נדבך זה היא מוסיפה התחייבות להצטרף לעמה ואלוהיה של נעמי. רות רוצה להיות חלק מה"אנחנו", בו חברה נעמי על כל ההשלכות שיש לכך. נעמי המודעת להכרעתה הקיומית הבסיסית של רות מגיבה בהתאם:

וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ.שם, יח

במגילת רות תודעתו הסובייקטיבית של הזר המבקש להצטרף מאפשרת את פתיחת הדלתות. יסוד זה נעדר לחלוטין בספרי עזרא ונחמיה. ההבדל שבין רות לעזרא ונחמיה נעוץ ביחס שבין זיהוי לזהות. ספרי עזרא ונחמיה ממוקדים בשאלת הזיהוי; רק הקולקטיב היהודי מכריע  מי יזוהה כאחד מאיתנו, והכרעה זו מבוססת על היסוד הגנאלוגי – זרע ישראל. עמדת הזר אינה רלוונטית.  לעומת זאת מגילת רות ממוקדת בזהות ובעיצובה הממשי: רות רוצה לחיות בתוך מרחב הזהות היהודי, ותודעה זו קובעת את הצטרפותה ללא תיווך מוסדי כלשהו. הזרה עצמה מובילה את הצטרפותה לזהות היהודית

שתי הגישות מעומתת עם הקביעה הבסיסית של המקרא:

לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם.דברים כג, ד

פסוק זה מבטא עקרון זיהוי חד: למואבים ועמונים אסורה הכניסה לעם ישראל. עקרון זה אכן התממש על ידי עזרא. במגילת רות מוצגת עמדה אחרת: בטקסט אין קול נגדי השולל את מעשיה של רות, ואין זכר לאיסור. הלא דבר הוא: רות המואבייה הייתה כבר נשואה לבנה של נעמי.

בספרות המחקר יש תשובות שונות למתח זה שאינם מענייננו; במסגרת הקהילה הפרשנית של מסורת ישראל הרואה במקרא חטיבה אחת, אין מקום להבחנה בין המקרא לבין מגילת רות. התשובה הקלאסית שעולה במקורות ישראל לשאלה היא חדה:

לא יבא עמני ומואבי בקהל ה', בזכרים הכתוב מדבר ולא בנקיבות, עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית דברי רבי יהודה. ספרי דברים פרשת כי תצא פיסקא רמט, ובמקבילות

תשובה זו מתמודדת גם עם האתגר שהציבו עזרא ונחמיה. לפי המדרש, זרעו של יהודה הוא "זרע ישראל", שכן הזרע נקבע על ידי האב הקובע את המוצא הגנאלוגי. תשובה זו חילצה את רות מחומת הסגירות של הזיהוי. אבל הציבה גם דגם חדש של קיום יהודי הנבנה על ידי הרכבה בין  זיהוי וזהות. רות המואבייה, האישה הזרה שפרצה את החומה הפכה להיות גיבורת שיח הגיור, ולהתייצבותה יש השלכות רבות עד ימינו.