מאז מבצע עופרת יצוקה ודו"ח גולדסטון שפורסם בעקבותיו, קיימת תחושה הולכת וגוברת כי ההשקפה האנטי-ישראלית חורגת מעבר לביקורת נקודתית על מקצת פעולותיה וקווי מדיניותה של ישראל ומגיעה לדלגיטימציה של הפרויקט הציוני בכללו. לנו, ישראלים ויהודים, אין שום בעיה עם ביקורת בונה. המסורת שלנו לימדה אותנו שביקורת היא בראש ובראשונה מעשה של אהבה ונאמנות. אנו מקדמים אותה בברכה כמנגנון חיוני של איזונים ובלמים המבטיח התנהגות מוסרית. לאמתו של דבר, מאז ומתמיד היינו המבקרים המחמירים ביותר של עצמנו. כשאנו מגדירים את מכלול הביקורת כלפי מדיניותה של ישראל כאנטי-ישראליוּת או כאנטישמיוּת, איננו מדייקים ואיננו נאמנים לאינטרס של מדינת ישראל. עם זאת, ערעור הלגיטימציה הבסיסית לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית או כמולדתו של העם היהודי – זו כבר אינה ביקורת אלא סכנה, שעלינו להתמודד עמה ולהיאבק בה.

בישראל וברחבי העולם היהודי כולו נעשית היערכות כוחות כדי לפתח חומרים ותוכניות ולהכשרתם של דוברים חדשים כדי להסביר את עניינה של ישראל. מטרתן של תוכניות אלה היא למנוע עיוותים ולהציג את העובדות מן הצד הישראלי. פעולות אלה, שחשיבותן וערכן אינם מוטלים בספק, אינן משיגות תמיד את מטרתן. כאשר צדקתה של ישראל מבוססת רק על נרטיב עובדתי, אין בכך כדי לשכנע את מי שמחזיק בתפיסה מנוגדת של העובדות. בדרך כלל, עמדות אינן מתגבשות אך ורק על בסיס של עובדות אלא על סמך נטיות אידיאולוגיות, מוסריות ופסיכולוגיות, שעליהן נבנים נרטיבים עובדתיים המאשרים את המחויבויות הקיימות.

אם כי ההתמקדות הישראלית בדפוס ההסברתי האמור, יש לה ערך בהנחלת מידע למי אינו שאינם יודעים כלל, היא מתעלמת מקהל אשר לדעתי צריך להיות קהל היעד העיקרי למאמצינו, קהל שעבורו ההסברה הישראלית הנוכחית אינה נחוצה או אינה מועילה. כוונתי לזרם המרכזי בקהילה היהודית עצמה. קהילה זו, שגדלה על מסורת של תמיכה בישראל, מגלה כיום כי היסודות לקשרים בינה לבין מדינת ישראל הולכים ומתערערים.

לאמתו של דבר, מרבית היהודים התומכים בישראל אינם מצוידים בשפה הנדרשת כדי להבין או להסביר את רגשותיהם כלפי ישראל ואת רצונם להמשיך ולתמוך בה. לכן הם פגיעים וחשופים למסע הדלגיטימציה, שכן אין להם מסגרת שממנה יוכלו להילחם בו.

הסיבה למצב קשה זה היא העובדה שהטיעונים השגורים בזכות תמיכתה של יהדות העולם בישראל, שהיו תקפים בראשית ימיה של המדינה, אין להם תהודה בקרב מרבית יהודי התפוצות – בעיקר מי שגילם אינו עולה על חמישים. ניתן לחלק את אותם טיעונים לשלוש קבוצות. עלינו לתמוך במדינת ישראל כי:
• ישראל חיונית ליהדות העולם כמקלט בטוח במקרה של שואה חדשה;
• על מדינת ישראל מרחף איום קיומי;
• ישראל היא בעלת ברית מרכזית במלחמתו של המערב ב"ציר הרשע".
מלבד הסתירה ההדדית בין שלושת הסעיפים, יש לכולם מאפיין משותף של אובדן רלוונטיות הולך וגובר. רוב היהודים בצפון אמריקה מרגישים בבית בחברות קהילותיהם שבקרבן הם חיים, ואינם חשים שעליהם לצאת למאבק דחוף שמטרתו מניעת שואה חדשה. שנית, התודעה הפוליטית שלהם בנוגע לישראל לא עוצבה על ידי החרדה שקדמה למלחמת ששת הימים ולא על ידי הסכנה לקיומה של ישראל שנחשפה במלחמת יום הכיפורים. המלחמה הראשונה שלהם כמבוגרים היתה מלחמת לבנון הראשונה ב-1982 ואחריה האינתיפאדה. הם גדלו על הסיפור של ישראל חזקה ושל עוצמת צה"ל. ההגנה על ישראל מפני שכנים "חזקים יותר" אינה טיעון משמעותי או משכנע. לבסוף: רוב היהודים בצפון אמריקה, כפי שעולה מדפוסי ההצבעה בקרב ציבור זה, אינם רואים את המלחמה ב"ציר הרשע" כבעיה מרכזית או בוערת שיש לה נגיעה לחייהם, או כמיזם שהם מעוניינים לתרום לו.

הגיע הזמן שנכיר בכך שהקהילה היהודית בכלל, וישראל בפרט, נכשלו בפיתוח נרטיב יהודי חדש עבור העם היהודי ברחבי העולם, שעליו יתבססו קשריהם עם ישראל. ישראל והארגונים היהודיים נשארו נאמנים לשלושת הטיעונים האמורים לעיל, שכן טיעונים אלה היו יעילים ביצירת יחסים מבוססי-משבר שסייעו בגיוס כספים. אבל פעולות אלו משכנו את עתידנו על מזבח הצרכים הממסדיים המידיים, קצרי הטווח. עכשיו הגיעה עת הפירעון, ומשאבים אַין.

הקהילה היהודית אינה זקוקה למסע הסברה ישראלי שכל כולו עובדות ונתונים. היא זקוקה לנרטיב יהודי חדש שיתבסס על רעיונות וערכים יהודיים ויאפשר לשלב את מדינת ישראל בתוך זהות יהודית מודרנית. ימינו היהודים כיום זקוקים ליכולת לתת תשובות לשאלות מכריעות, אשר להן אין להם כרגע תשובות. לדוגמה: מהו תפקידה של עמיות בזהות היהודית המודרנית? מהי משמעותה ומהי תכליתה של ריבונות יהודית המושרשת בטריטוריה של ארץ ישראל עבור החיים היהודיים המודרניים? מהן הדרישות של מוסריות המלחמה וכיצד יכולה ישראל להשתמש בכוחה באופן העולה בקנה אחד עם אמות המידה הגבוהות של המוסריות והערכים היהודיים? כיצד מאזנת מדינת ישראל בין זכותה הלגיטימית להגנה עצמית לשמירה על זכויותיהם של אחרים? האם יכולה מדינה יהודית להתיישב עם ערכים יהודיים של פלורליזם וחירות? האם השאיפה למדינה יהודית מגדירה את ישראל, באופן אוטומטי, כמדינת אפרטהייד גזענית?

אלה רק כמה מן השאלות הזקוקות לתשובה במסגרת נרטיב חדש זה, של ישראל והציונות. אם אין יכולים להשיב על השאלות הללו, אין בסיס לקשר עם ישראל ואין יכולת לקיים יחסים משמעותיים וברי קיימא. עלינו ללמד ולהעצים את הקהילה היהודית להתחייב לישראל באופן משמעותי לפני שנוכל אפילו לחשוב על בקשה מהם לצדה לפעול למענה בחזית ההסברה.

מדינת ישראל נוסדה בתנאים כמעט בלתי אפשריים ועודנה דמוקרטיה צעירה ולא מושלמת. לא זו בלבד שאיננו חסינים מפני ביקורת אלא שאנו זקוקים נואשות לקולות מחוייבים, מקרבנו, אשר יקראו תיגר על ישראל, מתוך אהבה, שלא לקבל את הסטטוס-קוו ולהמשיך מתמיד לשאוף ליותר. אם התחייבות זו לישראל תצליח, יהיה זה רק משום שנמצא דרך להציב את המחויבות למדינת ישראל בתוך שיח יהודי ערכי רחב יותר, ונזמין אנשים מכל הקשת מגוון המודעויות הפוליטיות והדתיות להתערב ולהשתתף בחשיבה ובעיצוב של הניסוי שלא תם, הלא הוא ישראל המודרנית.