במסע מרתק ורב תהפוכות הפך בני לוי ממנהיג תא מחתרתי רדיקלי במרד הסטודנטים בצרפת ותלמיד קרוב של ז'אן פול סארטר, לתלמיד חכם הלומד גמרא בכולל ליטאי ירושלמי. בשיחה עמו מסרטט ד"ר אלי שיינפלד את תחנות חייו של לוי ומצביע על ההגות הפילוסופית הייחודית שנולדה מתוך מסע זה
בני לוי נולד במצרים בשנת 1954 למשפחה מתבוללת, אך רוב חייו התגורר בצרפת, אליה היגר בילדותו. אחת התחנות הראשונות והחשובות במסע חייו המרתק היא אֵקוֹל נוֹרְמַל סוּפֶּרְיֱיר, המוסד האקדמי הצרפתי המפורסם; לוי הצטיין בלימודיו, במהלכם נחשף לרוחות הרדיקליות של שנות ה-60, ובמיוחד להגותו של סארטר. במרד הסטודנטים המפורסם במאי 68 עמד בני לוי, שכונה אז בשמו המחתרתי – פייר ויקטור – בראש תא מאואיסטי רדיקלי בשם "השמאל הפרולטרי" ולקח חלק משמעותי בניסיון המהפכה. כישלון המרד ופירוק "השמאל הפרולטרי" כמה שנים לאחר מכן (בשנת 1972), גרמו ללוי לבחון באופן עמוק את טיבה של המהפכה ולנסות למצוא תשובה מהותית, פילוסופית, לשאלה מדוע היא לא צלחה.
כך נפתח פרק שני בחייו, בו התקרב אישית לז'אן פול סארטר והפך למזכירו ועוזרו האישי, עד לפטירתו של האחרון. הקירבה לפילוסוף הצרפתי המפורסם והנערץ בצרפת של שנות השבעים סייעה ללוי להתמודד עם התנכלויות המשטר כלפיו ועם האיומים שיגורש למצרים, ארץ מולדתו, בעקבות פעילותו הפוליטית. אט אט התהדקו הקשרים בין לוי לסארטר, הן במישור האישי והן במישור הפילוסופי. באותה תקופה החל מצבו הבריאותי של סארטר להידרדר, והוא איבד את ראייתו, על אף ששמר לחלוטין על צלילותו האינטלקטואלית; לוי ישב עמו מידי יום, הקריא לו טקסטים ושוחח עמו, תוך שהוא מקשה עליו ומבקש לפתור בעיות שנותרו בלתי פתורות בהגותו של הפילוסוף הזקן.
במקביל, באותן שנים החל בני לוי להתוודע לעולם היהודי, ממנו היה מנותק לחלוטין עד כה. בפריז של שנות השבעים פעלו כמה הוגים וחוקרים יהודיים שעוררו את סקרנותו כמו עמנואל לוינס, שרל מופסיק (ממנו למד קבלה), ועוד. לא פעם עסקו השיחות בין לוי לסארטר באותה תקופה בשאלות הנוגעות ליהודים וליהדות, בשל האופקים החדשים אליהם נפתח לוי. כך נוצר מעין דיאלוג עקיף ומעניין בין סארטר לבין עולם ההגות היהודי, כשלוי מהווה מתווך בין השניים.
חלק מן השיחות בין סארטר ללוי תועדו על-ידי לוי ופורסמו בעיתונות הצרפתית (ומאוחר יותר כונסו עם פתיחה וחתימה מאת לוי בספר "תקווה עכשיו: השיחות של 1980"). עם פרסומן של השיחות התחוללה סביבן מהומה אינטלקטואלית, בעיקר בשל עמדות חדשות ומפתיעות שהביע סארטר באזני לוי. חוג תלמידיו ומעריציו של סארטר, ובראשם סימון דה-בובואר, הטילו ספק באמינות הדברים והאשימו את לוי בהפעלת מניפולציה על סארטר. כך למשל, בשיחות עם לוי חוזר בו סארטר מן התיזה שהציג במסה המפורסמת שלו משנת 1946 – "הרהורים על השאלה היהודית". באותו חיבור הציג סארטר עמדה עקרונית לפיה לא קיימת מהות חיובית העומדת ביסוד ההוויה היהודית ואין דבר המאפיין אותה באופן פוזיטיבי; הזהות היהודית נבנית לדעתו רק באמצעות המבט האנטישמי המופנה כלפי היהודים מבחוץ, והוא שמכונן את היהודי ככזה. לעומת זאת, בטקסטים שפרסם לוי טען סארטר באזניו דברים שונים בתכלית. בכמה התבטאויות יוצאות דופן מעיד סארטר כי הוא מרגיש בממשות המטאפיזית של היהודים: "ברגע זה אני חושב שיש ממשות יהודית מעבר להרס שמחוללת האנטישמיות ביהודים, יש ממשות עמוקה של היהודי כמו זו של הנוצרי" ("תקווה עכשיו", ירושלים 2008, עמ' 75). סארטר אף מתייחס במפורש לשינוי עמדתו מאז כתיבת "הרהורים על השאלה היהודית", ומייחס את השינוי בעיקר להיכרותו האישית עם יהודים בשנים שחלפו מאז, ובמיוחד עם בני לוי עצמו.
בני לוי בירושלים
באדיבות המשפחה
כאמור, עמדות מפתיעות אלו של סארטר לצד סוגיות אחרות בהן הוא חוזר בו בשיחות עם לוי, עוררו חשד וביקורת קשה כלפי לוי. חסידיו של סארטר הטיחו בו כי הוא "חטף את הזקן", כניסוחו של אחד המאמרים הפולמוסיים באותה תקופה. סמוך לפרסום השיחות הידרדר מצב בריאותו של סארטר והוא נפטר בשנת 1980, וכך מצא עצמו לוי לבדו, מוחרם ומנודה על-ידי חוג תלמידי סארטר.
מאורעות אלו פותחים שלב נוסף בביוגרפיה של לוי, בו התחיל אט-אט במסע של חזרה בתשובה, ששיאו נעוץ בהחלטה לנסוע וללמוד ב"ישיבת הסטודנטים" של הרב אליהו אביטבול בשטרסבורג. למעשה, מאז אותו רגע לא עזב בני לוי את עולם הישיבות.
בשנת 1995 החליט לוי לעלות לארץ עם משפחתו, ולקבוע את מגוריו בשכונת בית וגן בירושלים, כחלק מן הקהילה החרדית. גם לאחר המעבר אל הזהות החרדית ואל עולם הישיבה המשיך בני לוי להעביר שיעורים וללמד פילוסופיה – החל מאפלטון, דרך שפינוזה ושלינג ועד לניטשה וסארטר. בשנים אלו עוצבה אצלו נקודת מבט ייחודית כלפי הפילוסופיה, ובמיוחד בשאלת היחס שבין יהדות לפילוסופיה. בעוד פילוסופים יהודים התייחסו לרוב אל הפילוסופיה כאל כלי לבירור רעיונות או כאל תחום ידע שיש לבנות גשרים בינו לבין עולם היהדות, הציב בני לוי את הפילוסופיה המערבית כיריב מטאפיזי של היהדות, עמו ביקש להתמודד. הביוגרפיה הייחודית שלו הכשירה אותו למשימה הנדירה של שימוש בשיח הפילוסופי, תוך כדי בקיאות עמוקה בו, כדי לבקר את הפילוסופיה המערבית ולהצביע על נקודות הפגם שלה למול המסורת היהודית. לדידו, היהדות העניקה לו נקודת מבט שונה, חיצונית לעולם המערבי ולפילוסופיה שייצר, ובכך אפשרה לו לראות את הליקויים שבתפיסה המערבית ולהעביר עליה ביקורת עומק.
העיון בפילוסופיה מנקודת מבט זו הוליד כמה וכמה חיבורים בהם מנתח לוי תפיסות פילוסופיות מערביות שונות באופן ביקורתי. דוגמא מובהקת לכך היא ספרו "הלוגוס והאות", בו הוא מנתח את פירושו של פילון האלכסנדרוני לתורה, הנטוע בעולמה של הפילוסופיה ההלניסטית. לוי משווה את דברי פילון לפירוש המדרשי-חז"לי לתורה, ובעזרת כלי ניתוח פילוסופיים מבקש לחשוף מה בפירושו של פילון זר למסורת היהודית. כאמור, מהלך ביקורתי דומה נקט לוי שוב ושוב לגבי פילוסופים שונים בעזרת עיון מדוקדק בכתביהם.
בשלב זה של חייו יכול היה בני לוי לראות באור שונה גם את כישלון מרד הסטודנטים בצרפת במאי 68, כשעוד היה "פייר ויקטור", ראש תא מחתרתי מאואיסטי. עתה סבר שמאחר והמהפכה הייתה תוצר מובהק של הפילוסופיה המערבית, ומכיוון שהזינו אותה כוחות אינטלקטואליים ופילוסופיים (ובמיוחד – הגותו של סארטר), הליקויים אותם זיהה בעולם זה וודאי הונחלו למהפכה והם שהביאו לכישלונה.
ברוח זו המשיך ללמד בני לוי פילוסופיה ב"מכון ללימודי לוינס" שהקים, במקביל ללימודיו בכולל ליטאי בירושלים, עד לפטירתו הפתאומית בשנת 2003, בהיותו בן 58 שנים בלבד.
