אחד האתגרים של מדינת ישראל במהלך מבצע 'צוק איתן' בקיץ האחרון היה שמירה על אופיה הדמוקרטי של החברה בישראל. ביקשנו לשוחח עם שניים מחוקרי המכון, פרופ' אלכסנדר יעקבסון ופרופ' אבי שגיא, על שלוש סוגיות הנוגעות לאתגר זה: השמעת ביקורת על המבצע תוך כדי לחימה, היחס למיעוט הערבי בישראל, ואופן התנהלותו של המגזר הערבי עצמו
אחד הדיונים שעלו שוב ושוב במסגרת הלחימה במבצע "צוק איתן" היה מקומו של חופש הביטוי. לאור ההסכמה הישראלית הרחבה סביב המבצע, נשמעו אמירות כי החופש לבקר את ישראל נפגע וכי קולות שהתנגדו למבצע הושתקו.
אלכסנדר יעקבסון: צריך לזכור שהמבחן הדמוקרטי של שמירת חופש הביטוי של מתנגדי המלחמה בשעה שהלחימה מתנהלת כמעט מעבר לכביש והעורף מותקף באופן שיטתי, הוא המבחן הקשה ביותר לדמוקרטיה, האוורסט של חופש הביטוי. אין שום חברה דמוקרטית שיכולה לעבור מבחן כזה בנחת ולצאת ממנו ללא פגע, כאילו זה היה ויכוח פוליטי רגיל. גם אנחנו לא יצאנו מהמבחן הזה בשלום, אבל עברנו אותו בהצלחה.
כך, היו דברי הביקורת החריפים מאוד שפורסמו בהארץ, עיתון המבטא את לב הממסד התרבותי והאקדמי של ישראל; הדברים האלה עוררו לא פעם זעם בציבור, ולעתים גררו הסתה מגונה, אבל הם נשמעו באופן חופשי בשיח הציבורי. דברי ביקורת חריפים פורסמו גם באמצעי תקשורת אחרים. אני למשל השתתפתי בוויכוח עם אחמד טיבי בערוץ הראשון, ולא ניכר היה שהוא מהסס להביע את עמדותיו ולהאשים את ישראל בפשעי מלחמה, כמובן מבלי לומר מלת ביקורת על החמאס.
המשטרה אפשרה הפגנות חוקיות נגד המלחמה בתל-אביב, שכללו גם סיסמאות קיצוניות נוסח "צה"ל הוא ארגון טרור". למרות שהנחיות פיקוד העורף אסרו התקהלויות גדולות, המשטרה "ניצלה" הפוגה של כמה שעות כדי לאפשר בכל זאת את ההפגנה; ברור אפוא שהיא לא ביקשה לאסור את ההפגנה, אלא חיפשה תירוץ לאשר אותה. אני לגמרי לא בטוח שמשטרת פריז או משטרת קופנהגן היו נוהגות כך במצב דומה.
מצד שני, בהחלט יש לי ביקורת על הטיפול של המשטרה בקבוצות הימין הקיצוני שהתנכלו באלימות להפגנות האלה. לטעמי צריך היה לאכוף את החוק כנגדם בצורה תקיפה הרבה יותר, כולל באמצעות מעצרים יזומים.
טענות דומות הופנו כלפי סיקור הלחימה בערוצי הטלוויזיה וברדיו – שהקול הדומיננטי בהם היה מגויס לטובת המבצע, ושהם לא היו ביקורתיים מספיק.
אבי שגיא: כדי לענות על כך צריך לזכור מה מקומה של התקשורת בדמוקרטיה ליברלית במאה ה-21. התקשורת משקפת את חירות הביטוי של בני אדם במרחב הציבורי, אך אין לה מעמד-על בחברה. אם במאות ה-19 וה-20 מרחב הביטוי היחיד של הציבור היה התקשורת, הרי שהיום היא איבדה את הדומיננטיות שלה, והפכה לאמצעי אחד, בין הרבה אחרים, להעברת מידע. גם ההשפעה של השיח הציבורי על המציאות הפוליטית נעשית בעיקר במרחב הציבורי – בהפגנות, בשיח האינטרנטי וברשתות החברתיות. די להזכיר כאן את המחאה החברתית מקיץ 2011, או לחילופין את ההפגנות האדירות נגד ממשלת גולדה אחרי מלחמת יום כיפור. לכן, אין לדבר על "תפקידה" של התקשורת; התקשורת היא מה שהיא, ותפקידה הוא לספק עוד מערך נתונים, נוסף על אחרים. הניסיון להציב לה דרישות או אידיאלים הוא אנכרוניסטי.
אנחנו גם נמצאים בעידן הרבה יותר דמוקרטי, מודע וביקורתי, ולפיכך התקשורת כבר אינה משמשת כ"נביא"; היא אינה יודעת מה נכון או מוסרי, ויתרה מכך – היא לא הנשאית של האמת. בעידן הפוסטמודרני, בו האמיתות הגדולות מתו, התפקיד של נקיטת עמדה, פרשנות המציאות וביקורת פוליטי מסור לכל יחיד ויחיד. מי שמצפה שהתקשורת תעשה את הדברים האלה בשבילו, נותן גט פיטורין לתפקיד שלו כאזרח בקהילה דמוקרטית במאה ה-21.
לצערי, אנשים רבים מתקשים לקבל על עצמם את התפקיד שהדמוקרטיה מטילה עליהם, והם מעדיפים שיהיו להם "גיבורים": אנשי תקשורת, סופרים, או רבנים. הביקורת שלי אינה מופנית אפוא אל התקשורת – שכאמור, אין לי ממנה כל ציפייה ערכית – אלא כלפי האנשים המוכנים לקבל את התקשורת כריבון מוסרי או ערכי. הכמיהה הרומנטית לתקשורת של מניספטים גדולים, השייכת לעידן המודרניסטי שבו אמצעי התקשורת החליפו את הדת, ממלטת את האדם מלהיות יצור חושב, ביקורתי ומוסרי.
היבט אחר של התפקוד הדמוקרטי בקיץ האחרון הוא היחסים בין חברת הרוב היהודית לבין המיעוט הערבי. האם חברת הרוב עמדה במבחן הדמוקרטי ביחסה למיעוט הערבי?
אבי שגיא: הגזענות שהתגלתה בתוך הציבור היהודי מטרידה מאוד. מכיוון שמדובר במיעוט, אני לא מוטרד מן הגילוי שלאנשים ישנם רגשות גזעניים ויצרים אפלים. מאז פרויד אנחנו מודעים לכך שמתחת למעטה השביר והפריך של התרבות ושל המערכות הנורמטיביות מונחים תשוקות ויצרים כאלו.
אני כן מוטרד מכך שהקול הגזעני לא מעורר בושה אצל דובריו – לא בושה כלפי המסורת היהודית, שברובה היינו אנחנו הזרים המוחלטים, ולא כלפי ההסטוריה היהודית, שבה עברנו תהליך של דה-הומניזציה ששיאו בשואה, ובעיקר – לא כלפי החברה הישראלית. שכן חלק מכוחן של התרבות ושל החברה הוא היותן כוחות מרסנים של אותם יצרים אפלים, ומסתבר שהתרבות שלנו לא מספיק מרסנת את הגזענות של חלק מחבריה. לכן עלינו לשאול את עצמנו במה כשלנו; חברת הרוב היהודית חייבת לבדוק מדוע מה שהיה בעבר לא לגיטימי לחלוטין הפך ללגיטימי, וכיצד אבדה הבושה אצל חלק מחבריה: האם מדובר בקול הגזעני שהשמיעו רבנים מסוימים, המבחין בין יהודי ללא-יהודי, מה תרומתם של הכיבוש והשליטה על הפלסטינאים לגזענות, ומה מקומם של הפוליטיקאים בהידרדרות למצב זה.
אלו שאלות הכרחיות כדי להצליח להתמודד עם אתגר הריבונות היהודית וכדי ללמוד מה מקומו של הכוח ושל הפעלת הכוח במדינת ישראל. האלימות והגזענות מופיעות לא פעם בחברות המעמידות במרכזן את הכוח והכוחניות, ולא בכדי דורשים חז"ל את הפסוק "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'" (שמות טו, יא) – "מי כמוכה באלמים ה'" (בבלי גיטין, נו ע"ב). כוח אמיתי הוא ריסון – ריסון של הפעלת האלימות, של הפחדים, התשוקות והמאוויים האסורים.
הפגנה בתל-אביב נגד מבצע צוק איתן, 12/7/14
צילום: גיא בוטביה
אלכסנדר יעקבסון: גילויי הגזענות כלפי ערבים הם מגונים וחמורים, וכאמור, לדעתי המשטרה צריכה היתה לטפל באופן תקיף יותר בקבוצות ימין קיצוניות המסיטות לפגיעה בערבים.
אבל במבט כללי, צריך לזכור שיש כאן מצב בסיסי מאוד לא פשוט, לשני הצדדים. ישראל נמצאת בסכסוך לאומי מתמשך, כאשר קבוצת מיעוט בתוכה לא רק קשורה מבחינה לאומית ותרבותית עם הצד השני בסכסוך, אלא גם מזדהה אתו פוליטית. הדברים האלה באים לידי ביטוי בוטה גם בשעת לחימה, ובמבצע האחרון חווינו מקרה קיצוני בו חברת הכנסת חנין זועבי הביעה הזדהות ברורה עם האויב. אני לא מכיר שום תופעה דומה בעולם, בה חבר פרלמנט עשה דבר כזה בשעת לחימה, בוודאי לא במצב שבו המלחמה אינה מתרחשת מעבר לים אלא כוללת התקפות על עורף האזרחי. מבחינה זו, האתגר שעומד בפני הדמוקרטיה הישראלית הוא קשה ביותר.
צריך להדגיש, שאין זה מובן מאליו שבמדינה דמוקרטית מותר להביע תמיכה באויב בשעת לחימה. בדרום קוריאה הדמוקרטית, למשל, הדבר אסור – מי שמשבח את המשטר בצפון קוריאה נשלח לכלא. אנחנו לא נוהגים כך, וטוב שכך; בשום אופן לא הייתי רוצה לראות אנשים נשלחים לכלא בשל מעשים דומים. הדמוקרטיה הישראלית מכילה באופן כללי את ביטויי ההזדהות של המיעוט הערבי עם הפלסטינאים. לעשות זאת בזמן מלחמה, כאשר אזרחים וחיילים נהרגים – זה מבחן כמעט בלתי אפשרי, ובסך הכל עברנו אותו בהצלחה. מובן שלא יצאנו נקיים מכל פגע, אבל זאת לא ציפייה סבירה במצב הבסיסי הקיים.
עוד צריך לזכור, שבחשבון כולל ולאורך זמן, רמת האלימות בין יהודים לערבים ישראלים הינה נמוכה להפליא יחסית למה שניתן לצפות לו משני הצדדים בנסיבות העניין. למרות האלימות שכן חווינו, אנחנו לא מעריכים באיזה גן עדן אנחנו חיים לעומת הגיהנם שיכולנו להקלע לתוכו אם אלימות אתנית היתה הופכת למרכיב קבוע במציאות הישראלית. מעולם לא התקרבנו לרמת האלימות שהייתה בין הקתולים והפרוטסטנטים בצפון אירלנד; גם הודו, שהיא לא רק דמוקרטיה אלא "מדינת כל אזרחיה" – הלאומיות ההודית נחשבת למשותפת לכל הקבוצות האתניות – חוותה אלימות בין-עדתית, בעיקר בין הינדים ומוסלמים, ברמות שאנחנו בכלל לא מסוגלים לדמיין כאן.
שאלה דומה הופנתה בימי המבצע כלפי המיעוט הערבי עצמו – האם הוא עומד במבחן הדמוקרטי, או שההתבטאויות של נציגיו בזמן המבצע, כולל הזדהות עם חמאס, פוגעות בדמוקרטיה הישראלית.
אבי שגיא: ראשית, צריך להגיד שמידת ההזדהות של הציבור הערבי עם מדינת ישראל היא נתון חמקמק. בניגוד למה שמצטייר מהתקשורת ומנציגי הציבור הזה בכנסת, סקרים שונים מראים שבסך הכל הזדהותו של המיעוט הערבי עם ישראל הולמת את מצבה של אוכלוסייה החיה את חייה במדינת דמוקרטית ליברלית, בהתחשב בסיטואציה המורכבת בה הם נמצאים.
כל התייחסות לערביי ישראל צריכה לקחת בחשבון שהסכסוך הוא עבורם מלחמה בין בני העם שלהם, לבין בני ארצם; בין הקהילה הלאומית אליה הם משתייכים לבין הקהילה האזרחית בה הם חברים. ועל-רקע הקונפליקט הזה, אני מתפעל מהציבור הערבי ומהתנהגותו המתונה ואין לי כל טענה אליהם. אין לי דרישה שהציבור הערבי ישתחרר מהוויתו הפלסטינאית ויזדהה עם 'התקווה', ואני שמח שהוא מרגיש מספיק בטוח כדי לבקר את המדינה ולדרוש ממנה שתשפר את יחסה כלפיו. עם זאת, יש לי ביקורת כלפי חלק ממהנהגה של ערביי ישראל, שבמקום להוביל אותם בהתאם למאוויהם ולצרכיהם ולטפל בשיפור זכויותיהם, הם מנהלים מלחמות גדולות על סדר היום הפלסטינאי ועל אופייה של מדינת ישראל.
הדרישה מאיתנו, כחברת הרוב, היא להכיל את הקונפליקט שבו חיים ערביי ישראל, ובזה אנחנו נכשלים לא פעם. עלינו להכיר בכך שבמדינת ישראל קיים מיעוט לאומי שיש לו ציפיות, תסכולים וביקורת כלפי חברת הרוב; זהו ציבור ילידי, בן המקום, שעלינו למצוא את הדרך לחיות איתו יחד, מבלי לדרוש ממנו לעבור תהליך של שלילה עצמית. התבטאויות קשות של ערביי ישראל, כולל ביקורת על המדינה, הן דבר שעלינו להכיל במדינה דמוקרטית. אלו לא תמיד דברים שאנחנו שמחים לשמוע, אבל זו טיבה של סובלנות; כל עוד לא מדובר בהסתה ישירה לפעולה מיידית – הדבר מותר במסגרת החוק. כשם שלציבור החרדי מותר להגיד דברים קשים מאוד נגד המדינה, כך מותר גם לציבור הערבי. באופן כללי, אזרח במדינה דמוקרטית ליברלית לא נדרש ליותר מאשר ציות לחוק; דרישה של מעין "חוזה נאמנות" כתנאי לקבל זכויות היא בלתי מתקבלת על הדעת.
אלכסנדר יעקבסון: הסקרים השונים שנערכו אכן מראים שהדימוי הציבורי על אודות יחס הציבור הערבי לישראל שונה מאוד מהמציאות בשטח, כולל הסקר האחרון שנערך במהלך מבצע 'צוק איתן'. כך, בשאלה כיצד צריכה ישראל להתייחס לדרישות החמאס בחרו 32% מערביי ישראל בתשובה שעל ישראל "לקבל את תביעות החמאס כדי להפסיק את ירי הטילים". לעומתם, 54% בחרו בתשובה שיש לשקול את תביעות החמאס ולקבל רק את אלו העולות בקנה אחד עם שיקולי הביטחון של ישראל, ומיעוט קטן של 4.5% הסכימו שיש לדחות את תביעות החמאס ולהמשיך להילחם. אם כן, על רוב מובהק של הציבור הערבי (כ-59%) לא ניתן לומר שהוא מתעלם משיקולי הביטחון של ישראל ובוודאי שאין הוא מזדהה עם חמאס (ומובן שגם אלו שטענו שיש לקבל את דרישות החמאס אינם בהכרח תומכים בחמאס). הקול הזה, של הרוב, לא נשמע כלל בפומבי לאורך המבצע, כמו שהוא לא נשמע בדרך כלל, בוודאי לא בפי חברי הכנסת הערבים.
ישנם גם ממצאים מרתקים בשאלה על הגבלת הביקורת על המבצע בזמן לחימה. באופן מפתיע, כמעט 45% מערביי ישראל הסכימו שיש להגביל את הביקורת! לעומתם, 26% טענו באופן החלטי שאין להגביל את הביקורת, ועוד 16% "חושבים שלא צריך להגביל". להערכתי, אין כאן רצון אמתי לראות הגבלות על הביקורת בזמן המבצע, אלא מדובר בתשובה רגשית שמטרתה להראות הסתייגות מהתנהגות כמו זו של חנין זועבי.
מי שעוקב אחר סקרי דעת הקהל בציבור הערבי לא יופתע מהנתונים הללו. לאורך השנים מצהירים בסקרים בין 40 ל-53 אחוזים מערביי ישראל שהם "גאים להיות ישראלים". זאת אמירה מאוד מרחיקת לכת בשביל אזרח ערבי, שלא קיימת בכלל בשיח של ההנהגה והאליטה הערבית.
מה שעולה מהסקרים האלה הוא שהיחס הרגשי של ערבי ישראל למדינה הוא אמביוולנטי – ואלה חדשות טובות בנסיבות העניין. מצד אחד רובם הגדול מקבל את הנרטיב ההיסטורי הפלסטינאי, הרואה ברעיון הציוני ובהקמת המדינה עוול ואסון לעם הפלסטינאי (הם גם אינם נרתעים מלומר זאת בסקרים, מה שמוכיח שהתשובות המתונות שלהם בנושאים אחרים אינן נובעות מרצון לרצות את הרוב היהודי). מצד שני, יש בציבור הזה הערכה רבה ליתרונות של מדינת ישראל, רצון גדול להשתלב בה, וכאמור, גם לא מעט גאווה ישראלית. ניתן לומר שעד שליש– לפעמים פחות – מערביי ישראל מביעים באופן עקבי עמדות שליליות כלפי המדינה, כרבע – לפעמים יותר – עמדות חיוביות (כולל תמיכה בה בשעת עימות עם הפלסטינאים), והשאר נמצאים באמצע – אינם תומכים אבל גם אינם עוינים.
השאלה היא כיצד להציג זאת: האם לומר ששלושה רבעים מערביי ישראל אינם מזדהים באופן חד-משמעי עם המדינה מבחינה פוליטית, או לומר ששני שליש מהם אינם עוינים למדינה. לדעתי, ראוי לשים את הדגש על ה'קואליציה' של שני השלישים – התומכים והלא-עוינים. ברור לי שלרוב הזה אף יש פוטנציאל להתרחב, מה שתלוי כמובן גם בממשלה וברוב היהודי ויחסם לאזרחים הערבים. בנסיבות הקשות מאוד של סכסוך לאומי מתמשך שלא רואים את סופו, שני שלישים אלה הם הישג גדול לדמוקרטיה הישראלית ולמתינות והרציונליות הבסיסית של שני הציבורים, יהודים וערבים גם יחד.
