בתוך האוירה הפסטורלית שאופפת את חג השבועות, מפתיע לגלות כי ספר הזוהר מתאר חג זה כשיאה של דרמה זוגית שמתרחשת בין האל הזכרי, הקב"ה, לבין בת זוגו, השכינה. במערכת היחסים הסוערת של השניים, השכינה נחשדת בימי ספירת העומר בהיותה אשה סוטה שאינה נאמנה לבעלה, ובכל שנה, בימים שבין פסח לשבועות, היא מוכרחה לעבור את מבחן הסוטה. בסיומו של מבחן זה היא נמצאת "טהורה" ועומדת כ"כלה חדשה" תחת החופה עם בן זוגה (זוהר אמור ח"ג, צו ע"א- צז ע"ב). מה פשרו של ריטואל זה והאם עומדת מאחוריו עמדה מיזוגינית ואימה מפני נשים, או שמא יש בו גם הזדמנות להתבוננות על תפיסת המיניות והיחסים הזוגיים בימינו?
שבועות, חג מתן תורה, נתפס על פי המקובלים כחג בעל מאפיינים נשיים וארוטיים מובהקים, בשל זיהויה של השכינה עם התורה. המונח "תיקון" פירושו בין היתר "קישוט", ובעקבות ספר הזוהר מוקדשים תיקוני ליל שבועות לקישוט ועיטור הכלה באמצעות דרישת פסוקי התורה. בדרשת זוהר משפטים מתוארת השכינה כעלמה שמסתתרת בתוך המגדל ומפתה את אהוביה על פי דרכי הפרד"ס של התורה: פשט, רמז דרש וסוד. אלא שבמשל הזוהרי הסדר משתנה מעט, תחילה מתגלה לאהוב הרמז, אחר הדרש, אחר הסוד, ורק לבסוף, אחר ששרד הגיבור העיקש את מבחניה, מסירה העלמה את צעיפיה וחושפת את רובד הפשט. על פי הנמשל, בשלב זה מתייחד אוהב התורה עם משמעותה הראשונית והיא מגלה לו את כל צפונותיה. תיאור התורה בדמות עלמה נאה מושפעת מתפיסת האהבה החצרונית, משירת הטרובדורים ומתיאורי הגבירה הבלתי מושגת שבמגדל. ספר הזוהר, החיבור הקבלי החשוב ביותר שהשפיע על דורות של מקובלים, חסידים הוגים ויוצרים, נתגלה בקסטיליה במאה היג', ולצד ייחוסו לתנא רבי שמעון בר יוחאי ניכרת בו לעיתים רישומה של האוירה השוררת בתרבות הספרדית של ימי הביניים.
לצד השפעות פנים-יהודיות ופיתוח דרשותיהם של חכמים, חושף הזוהר את המתח שבין תפיסת הזיווג הקדוש לבין ערכי הפרישות והטהרה אותם מייצגת אם הגואל הנוצרית. משלהי המאה הי"ב זכתה מריה, אמו של ישו, לפולחן שהונכח ברחבי אירופה הנוצרית באמצעות בניית "קאפלות לגברתנו", קידוש אתרי עליה לרגל ושירי אהבה שחוברו לכבודה. פולחן האם הבתולה התרחש בפרהסיה: בתהלוכות רחוב, בדרמות שהוצגו בכיכרות העיר ובהצגתה כמלכת השמים לצד בנה באומנות ובארכיטקטורה. השפעתה של תרבות זו ניכרת גם בספר הזוהר.
דרשת זוהר אמור לפיה השכינה מוכרחה לעבור בימי ספירת העומר את מבחן הסוטה בכדי להמצא בשבועות כלה חדשה, משקפת את מנעד הערכים בתוכם חיים מקובלי ספרד ומחברי הזוהר. המתח שבין האדרת הבתולה בעולם הנוצרי לבין מימוש המיניות וערכי הזוגיות היהודיים, בא על פתרונו באמצעות העברת הגיבורה האלוהית ממרחב החשד והפריצות למרחב הקדושה. דבר זה נלמד מתוך ההקבלה בין קרבן הסוטה לבין מנחת העומר שמובאים שניהם משעורים הנראים כמאכל בהמה, אך מייצגים את התבואה החדשה של הארץ, אותה ישראל צריכים לקדש ולהעלות לדרגה רוחנית גבוהה יותר: "וכאשר התעורר המלך הקדוש והגיע זמן התורה, כל אלו האילנות שמברכים מעלים שירה… שיר חדש נקרא, משום כך בהקריבכם מנחה חדשה, שם מנחת קנאת, כאן מנחה חדשה. 'חדשה' שחידוש הכלה כאן, קשר הכל של מעלה ומטה, קשר האמונה" (ח"ג צו ע"ב, בתרגום מארמית).
באופן פרדוקסלי, הזוהר מדגיש כי מבחן הסוטה והטלת הפגם בשכינה, מכשירים אותה לזיווג עם בעלה, שמתרחש בחג הביכורים. בדרשה מקבילה מתוך שכבת ה'פיקודין' שבזוהר, נאמר כי הקרבת קרבן העומר מביאה לכך שאשת הזנונים "עורקת" מתוך המטרוניתא, ונשארים ישראל "זכאים בלי ערבוביה אחרת לגבי סוד האמונה" (שם, צז ע"א). דרשה זו רומזת למעשיה החז"לית על שתי האחיות– בו האחת סטתה, והשניה ניסתה להצילה, ונבחנה במקומה במבחן הסוטה, אך הביאה למותה ברגע שנפגשו והריחו זו את זו (תנחומא נשא ו'; במדבר רבה ט'). דרשה זו מדגישה את הניגוד הבינארי שבין טומאה וטהרה, מוות וחיים. אלא שבעוד חז"ל מציגים את ההבט הטרגי והדטרמיניסטי שבענישת הסוטה, הדרשן הזוהרי מציג תפיסה פסיכולוגיסטית של בחירה והשתחררות מה"עצמי הכוזב" ומדמות "הצל" שנלווית לאשה הטהורה, באומרו: "וזוהי עצה שנתן הקב"ה לבניו להקריב קרבן זה בכדי ש[מתוך] אשת החיל תערוק אשת הזנונים". קריאה זו מתמירה את סכנת המוות שבזנות, והופכת אותה לכוח של חיים ופריון מתחדש.
בדומה לכך, בהמשך הדברים הזוהר מציע כי 'שבע השבתות התמימות' שמונים ישראל בין פסח לשבועות מקבילים לבין ימי הטהרותה של האשה הנידה: 'וספרתם לכם' לכם דווקא, כמו שכתוב 'וספרה לה שבעת ימים'… כדי להיטהר במים עליונים קדושים, ואחר יבואו להתחבר בו במלך ולקבלו תורה. שם, 'וספרה לה שבעת ימים', כאן 'שבע שבתות' כדי לזכות להטהר במים של אותו נהר שנמשך ויוצא ונקרא מים חיים… כדי לזכות בו כמו אישה בליל טהרתה להשתמש בבעלה" (ח"ג צז ע"ב). הקבלת השכינה לדמות הנידה והסוטה מדגישה את המעבר החד שמתרחש בליל שבועות בין הטהרה והשלמוּת לבין תפיסות של מיניות חשודה, מוכתמת ודחויה. הנידה בשעת טומאתה כמוה כפרוצה וכסוטה, ואילו בשעת טהרתה היא שבה להיות כדברי הזוהר "כלה חדשה", כלומר מעין דמות של "בתולה". כך מציעים המקובלים אלטנרטיבה לערכי היסוד הנוצריים, ובמקום פולחן האם הבתולה הם מציבים את התורה, שמתגלה בחג השבועות בקישוטיה ובמיניותה והופכת שוב ושוב מ"קדשה" ל"קדושה".
הצגת השכינה כאשה סוטה חושפת עמדה פטריארכלית, אך זו אינה ייחודית לספרות העברית או לקבלת ימה"ב. יחד עם זאת, חשוב לציין כי בניגוד לזיהוי המיידי שלנו בין השכינה לדמות נשית אנושית, המקובלים, "הזכרים", מזדהים עם השכינה ורואים בה גם ביטוי לנפשם האנדרוגינית. נוסף לכך, מבחני החשד והצגת השכינה כסוטה מבטאים את חולשתו של האל וקנאתו לבת זוגו, היא כנסת ישראל, כפי שאומר הזוהר במקום אחר: "קשה כשאול קנאה, כל מי שאוהב ולא קושר באהבתו קנאה, אין אהבתו אהבה; כיון שמקנא, הרי אהבתו שלימה" (ח"א רמה ע"א). המקובלים מבקשים בשבועות לתקן את הכלה – השכינה, לקשט אותה, ובה בעת לנקותה מהפגם שהם עצמם הטילו עליה בדרשותיהם. קישוט ופיאור קרובים במידה רבה להטלת הפגם באהוב, ושניהם מורים על סבך יחסיו של המקובל עם האלוהות בכלל, והאלוהות הנשית בפרט.
בעיני, תרומתה של הדרשה טמונה בנסיון לתאר את המשבר שעובר הזוג האלוהי בכל שנה מחדש, תוך שילובו במעגל השנה הקבלי. הריטואל בו מובאת "מנחה חדשה" שמקבילה לגילוי ה"כלה החדשה", מדגיש את התלות שבין האל לבת זוגו, כשיקוף ליחסי התלות שבין העולם האנושי לעולם האלוהי. דרשות אלו מלמדות על הבקשה להשכין שלום בין העולמות, אלא ששלום זה איננו סטטי וידוע מראש, אלא צומח מתוך הדרמה הזוגית עבורה יוצר הזוהר מרחב בטוח, בו מעלים המקובלים חרדות, חששות וחשדות הנוגעות ליחסם האינטימי לאלוהות.
אכן, דרשות הזוהר משקפות ערכים גבריים שיש בהם גם פנים מיזוגניות, אך בד בבד ניכרת בהם מרכזיותה של הדמות הנשית אליה פונים המקובלים ואותה הם רואים כזולת שמוצב לנגד עיניהם. מכלול תמונות השכינה בספר הזוהר והעמדתה בלב הריטואל המקודש, ובמיוחד תיאורה כדמות התורה האקטיבית וכסובייקט המסתכל פנים בפנים באוהביה – מלמדים על מרכזיות השכינה כ"אלה יהודית" וכדמות אימהית ונשית בעלת בחירה. בניגוד לאם הגואל הנוצרית שאינה בוחרת באמהותה ואשר המיניות נמנעת ממנה, במוקד חג השבועות מציב הזוהר את השכינה והתורה שכוחות ההולדה, הארוס והיצירתיות שלהן הם לבה של שמחת החג.
זהר ח"ג צו ע"א- צו ע"ב
וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה'… והקריבו שעורים, מפני שהוא ראשון מכל שאר תבואה… וסוד הדבר 'זאת תורת הקנאת' חסר, אזהרה לנשי העולם שלא תסטנה תחת בעליהן. ואם לא, קמח שעורים מוכן להקריב. זכאי חלק ישראל, שהרי כנסת ישראל לא משקרת במלך הקדוש לעולמים.. 'אשר תשטה אשה תחת אשהּ'… ואותו קמח שעורי שמביאה אותה אשה, מנחת קנאת נקרא, חסר, כנסת ישראל כך נקראת… וזה שבע שבתות תמימות, לאחר שעברו שבע שבתות אלו, בא המלך הקדוש להזדווג בה בכנסת ישראל, והתורה ניתנה. ואז התעטר המלך ביחוד השלם, ונמצא אחד למעלה ואחד למטה. וכאשר התעורר המלך הקדוש והגיע זמן התורה, כל אלו האילנות שמברכים מעלים שירה… שיר חדש נקרא, משום כך בהקריבכם מנחה חדשה, שם מנחת קנאת, כאן מנחה חדשה. חדשה שחידוש הכלה כאן, קשר הכל של מעלה ומטה, קשר האמונה, ועל כן יעקב השלם התעטר בעטרותיו והתורה ניתנה.
רעיא מהימנא, צז ע"ב:
'והניף את העומר' מצוה זו להקריב קרבן העומר קרבן זה הכל הוא בדבקות מעלה ומטה, המלכה ובניה ביחד הולכים. עומר זה מקריבים ישראל בטהרה שלהם. ואותו קרבן הוא מן השעורים, וזה נקרב להכניס אהבה בין האשה ובעלה. אשת זנונים מרחקת עצמה מביניהם, שלא יכולה לעמוד על גבה. אשת חיל מקרבת עצמה להתקרב אצל הכהן הגדול, ודאי טהורה היא 'ונקתה ונזרעה זרע' ומוסיפה כח ואהבה לגבי בעלה. אשת זנונים בורחת מן המקדש שלא להתקרב אצלו, שאילו באותו זמן שאשת חיל בודקת עצמה, היא מתקרבת אצלה נאבדת מהעולם. ועל כן לא צריכה להתקרב למקדש ובורחת ממנו , ונשארים ישראל זכאים בלי תערובת אחרת לגבי סוד האמונה…שהרי בדיקת אשת חיל סם המות לאשת זנונים. וזוהי העצה שנתן הקב"ה לבניו, להקריב קרבן זה בשביל אשת חיל, שתברח אשת זנונים ממנה. וישארו ישראל בלי תערובת אחרת, זכאים הם בעולם הזה ובעולם הבא.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
