לפני מספר שבועות נפטר הרב פרופ' דוד הרטמן, מייסד מכון שלום הרטמן ומי שעמד בראשו למעלה משלושים שנה. ביקשנו לשוחח עם פרופ' צבי זוהר ופרופ' ישראל קנוהל, תלמידים וותיקים של דוד הרטמן, על דמותו ועל בית המדרש הייחודי שהקים בשנות השבעים, שברבות הימים שינה באופן עמוק את עולם התורה והתרבות היהודית בארץ ובארה"ב
מתי ובאיזו מסגרת הצטלבו דרכיכם עם זו של דוד הרטמן?
צבי זוהר: פגשתי בדוד לראשונה בשנת 77', כשהצטרפתי לבית המדרש שהקים שנתיים קודם לכן בירושלים. את בית המדרש הייחודי, שלמעשה היווה את גרעינו של מכון הרטמן של היום, דוד הקים מספר שנים אחרי שעלה ארצה. בית המדרש היה ניסוי חדשני, ניסיון ללמוד תורה באופן אחר, שלא נוסה קודם לכן. ההחלטה להקים בית מדרש עם עלייתו לישראל היתה מכוונת ונבעה מתוך תפיסתו של דוד לגבי המשימה שלו בארץ. מעט לפני שעלה ארצה הוא קיבל הצעה מפתה מאחד מעשירי הקהילה שבראשה עמד בקנדה; אותו איש העריך את דוד כהוגה ופילוסוף והציע לו מימון קבוע שיאפשר לו להתפנות ללימוד תורה וכתיבה הגותית-פילוסופית. דוד דחה את ההצעה וטען שלימוד וכתיבה עצמאיים אינם המטרה העיקרית שלו אלא הקמת בית מדרש, חבורה לומדת.
ישראל קנוהל: גם אני הצטרפתי לבית המדרש באחד מגלגוליו הראשונים, בשנת 79'. השנים הללו, הראשונות של דוד בארץ, היו במובן מסויים שנים מכוננות להמשך דרכו כאן. הוא הגיע וחיפש ציבורים שונים שיוכל להיות איתם בשיח, ללמוד איתם, להעביר להם את החזון שלו. בהתחלה הוא יצר קשר עם קיבוצים חילוניים ודתיים; הוא היה נוסע להרצות שם וקיבץ סביבו כמה תלמידים מבני הקיבוצים (שחלקם גם הצטרפו לבית המדרש שהקים ולמכון שנוסד בהמשך).
הוא חיפש גם דרכים לקרב לבבות, ליצור שיח בין חלקים שונים של החברה הישראלית והיהודית. למעשה, כבר כשהיה רב קהילה במונטריאול נהג לערוך רבי-שיח בקהילה שלו בין רבנים מובילים מהזרמים היהודיים השונים – אורתודוכסיים, קונסרבטיביים ורפורמים, והוא ביקש להמשיך בפעילות דומה גם בארץ.
איך נראה אותו בית מדרש?
צבי זוהר: בית המדרש נוצר כמסגרת לימודית אלטרנטיבית, כשבשלב הראשון משתתפיו היו בעיקר אנשים שלמדו בישיבות הסדר ולא מצאו שם סיפוק, ורובם גם למדו לקראת תואר ראשון או שני במדעי היהדות. הלימודים התקיימו למשך חצי יום, שאחריו המשיכו הסטודנטים ללימודיהם האקדמיים; בית המדרש העניק להם מלגה כדי שיוכלו לפנות את זמנם ללימוד. החבורה הראשונית מנתה כ-15 לומדים שהתכנסו בעליית גג בבית כנסת בטלביה.
עם השנים התרווח והתקבע בית המדרש תוך שהוא נודד בין דירות ומבנים שונים בירושלים, ובשלב מסויים החלו להצטרף טיפין טיפין גם לומדים בעלי רקע שונה: הגיעו נשים לבית המדרש, דבר שהיה חידוש גדול בזמנו; לומדים חילוניים; מורים שיצאו לשנת שבתון וביקשו להצטרף ללימודים, ועוד.
ברבות השנים התקבצה חבורה גרעינית של לומדים וותיקים שראו את מקומם בבית המדרש לטווח ארוך. רובם כבר התקדמו ללימודי דוקטורט באוניברסיטה, ופנו לדוד בבקשה להתחיל לכתוב וליצור בעצמם. דוד נענה לרעיון, וכך נתווסדה קבוצת לומדים מתקדמים שהיו חלק מבית המדרש אבל רוב זמנם ישבו לבדם ועסקו במחקר ובכתיבה עצמאית. זהו למעשה הגרעין של "המכון ללימודים מתקדמים" שפועל במכון הרטמן עד היום.
ישראל קנוהל: מבחינה לימודית, סדר הלימוד השנתי התרכז סביב מסכת מסויימת מן התלמוד, שמתוכה נבחרו סוגיות ספציפיות ששימשו בסיס לדיון עמוק סביב הטקסט התלמודי. בכל שבוע נבחר אחד מהתלמידים להנהיג את הלימוד – הוא קבע אילו טקסטים נוספים יילמדו לצד הסוגיה התלמודית, וביום חמישי הוא היה מעביר שיעור ללומדים ובו מרצה את התובנות שלו מהסוגייה. לאחר השיעור היה נפתח דיון בין התלמידים על תכני השיעור – דברי הסכמה, ביקורת, הרחבה ומחלוקת במסגרת דיון פתוח.
מה היה החידוש בבית המדרש שהקים דוד הרטמן לעומת בית מדרש אחרים?
ישראל קנוהל: צריך להבין שבאותה תקופה בית המדרש של הרטמן היה חידוש בפני עצמו כמעט מכל בחינה שהיא – בראש ובראשונה באופי הלימודי ובאווירה הלימודית. שני האלמנטים הללו נבעו ישירות מדמותו של דוד ומאישיותו, ובמידה רבה אלו הדברים שהמשיכו לייחד אחר-כך את מכון הרטמן בכל גלגוליו עד היום.
הלימוד בבית המדרש התייחד בכך שמטרתו היתה לדלות מתוך הסוגיות את המשמעות העמוקה שלהן ולהתמקד במסר הרעיוני וההגותי שעולה מהן. בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית, בו למדתי באותה תקופה, הלימודים עסקו באופן בלעדי בהיבטים הפילולוגיים של הטקסט, תוך הסתייגות ברורה מדיון במשמעות הרעיונית שלהם. בניגוד גמור לכך, דוד הרטמן ביקש בגמרא דווקא את המשמעות שלה, את העומק ההגותי שדורש עיון מחשבתי ותיאולוגי בטקסט. הלימוד של פשט הסוגייה, מהלך העניינים שלה, היה רק שלב ראשון עבורו. הוא ידע להתבונן על המחלוקות השונות של התנאים והאמוראים ולחלץ מהן עמדות ערכיות שונות, לחשוף את העומק מאחורי המשא ומתן התלמודי. מבחינה זו, המפגש עמו היה עבורי כמים צוננים על נפש עייפה.
גם האווירה הלימודית היתה ייחודית בבית המדרש. הוא העניק לנו מסגרת חמה, ידידותית וחברית של לימוד משותף. בעולם האקדמי היתה חסרה לכולנו התחושה של הלימוד המשותף בחבורה. דוד לא חשב שיש להסתגר במגדל השן ולכתוב ספרים, אלא ליצור לימוד משותף, שישפיע על החיים ועל הזיקות האישיות בין אנשים.
צבי זוהר: האופי הלימודי והאווירה הלימודית בבית המדרש היו ייחודיים גם בהשוואה לעולם הישיבות. מבחינת תכני הלימוד דוד טיפח את העיקרון לפיו כל מה שראוי לחשוב עליו באופן כללי ראוי לחשוב עליו גם בבית המדרש. הטקסטים מהם הורכבו השיעורים היו מגוונים: הגות יהודית, הסטוריה, פסיכולוגיה, ספרות; הכל היה ראוי לבוא במשא ומתן עם הסוגיות התלמודיות. זה היה חידוש גדול מאוד שגם הביא להסתייגות של עולם הישיבות מבית המדרש של הרטמן. בישיבות חששו שישנם טקסטים שהגמרא לא יכולה לתת להם "מענה", וסברו שלא כדאי לחשוף את התלמידים לחומרים שאולי יסכנו את השקפתם הדתית. דוד סמך על הטקסט התלמודי ויכולתו לעמוד במפגש עם טקסטים אחרים, והצהיר שאין לו שום מטרה לשמר השקפה דתית כזו או אחרת אצל תלמידיו. השאיפה הפנימית בבית המדרש היתה ללמוד באופן טוטאלי, ללא שום הגבלה על חופש הדיון וחופש המחשבה.
כאמור, גם מבחינת הסביבה הלימודית היה בבית המדרש חידוש לעומת הישיבות הדתיות. בלימוד השתתפו אנשים בעלי רקע דתי שונה, גברים ונשים, ולמעשה – כל מי שרצה להצטרף. הדגם הזה, שהיה חידוש בזמנו, הונחל אחר-כך לדור שלם של בתי מדרש פלורליסטיים, שחלקם נולדו כיוזמות של לומדי בית המדרש של הרטמן.
דבר ייחודי נוסף בבית המדרש שלנו היה מקומו של דוד בחבורה. הוא עמד בראש בית המדרש, אבל מעמדו מבחינת ההשתתפות הפעילה בבית המדרש היה זהה לשאר הלומדים. הוא השתתף בסבב העברת השיעורים השבועית כמונו, והיה חלק מהדיונים שאחריהם. בדיונים הללו היה ניכר כמה הוא מביא את עצמו לתוך הלימוד ברמה הקיומית והחוויתית ביותר. הוא לא למד גמרא כמו מדען שמסתכל על התופעה מבחוץ; בלימוד הוא עירב את כל עולמו הרגשי, את החוויות שעבר ואת האישיות שלו. הוא יכל להתרעם ולצעוק בעקבות טקסט או פרשנות מסויימת שהכעיסו אותו, ויכל גם לצחוק מהנאה כשנתקל בסוגייה שמצאה חן בעיניו.
הרב פרופ' דוד הרטמן ז"ל
מה היה טיב הקשר שבין דוד לבין תלמידי בית המדרש?
צבי זוהר: אחד הדברים המרשימים והמיוחדים בדמותו של דוד ובבית המדרש שהוא ייסד היה המחויבות האישית שהרגיש כלפי תלמידיו. הוא היה נכון להקשיב ולסייע בבעיות של לומדים בכל המישורים – קושי בלימוד, בעיות בקריירה האקדמית, מצוקות אישיות ומשפחתיות, ועוד. הוא הצליח ליצור מוסד שאין בו אווירה של תחרות ויריבות אלא תודעה של קבוצה, כשההצלחה של אחד מחברי הקבוצה נתפסת כהצלחה של כולם.
את היחס האישי הזה הוא חלק לא רק עם תלמידים. דבר יוצא-דופן בהתנהלותו של דוד היה היחס שנרקם בינו לבין התורמים שהעניקו תמיכה כלכלית למכון. דוד לא רצה שהתורמים יתנו כסף וילכו לדרכם; הוא ראה בהם שותפים ללימוד, תלמידים של ממש. הוא בנה מסגרות לימוד לתורמים, והיה מעביר להם שיעורים כדי שיוכלו להרגיש לאיזה סוג של מפעל הם שותפים וכדי שיעריכו את הערך הרוחני והדתי של התרומה שלהם. במקרים רבים הוא גם הפך לרב האישי של התורמים הללו, והיה מגיע לשמחות וללוויות, לייעץ להם במצוקותיהם ולתמוך בהם. כך נוצרה זיקה נפשית עמוקה וכנה בין התורמים לבין דוד.
ישראל קנוהל: כפי שאמרתי בהספד בהלוויתו של דוד, חלק נכבד בקסם שכבש אותנו בדמותו היה אהבתו לתלמידיו, הרגישות האנושית כלפיהם והדאגה האישית להם. לדוד היתה גם עין חדה והוא נהג לטפח תלמידים שזיהה בהם פוטנציאל. אני זכיתי לחוות זאת על בשרי, כשבשלב מסויים בלימודיי בבית המדרש דוד פנה אלי ואמר שהוא מזהה אצלי יכולת למחשבה תיאולוגית-רעיונית, ולפיכך הוא מציע להעמיד לרשותי חדר וספרייה במכון ולממן עבורי את האפשרות לשבת, לחקור וללמוד באופן חופשי. דוד סבר שאין דבר חשוב מחופש המחשבה והיצירה, ולכן העניק לתלמידיו את האפשרות ליצירה אינטלקטואלית חופשית ללא מחויבות אחרת, ובמנותק מהמסלול האקדמי באוניברסיטה. תקופת החופש והיצירה שדוד העניק לי שינתה את מסלול חיי באופן דרמטי – במהלכה בה התגבשו אצלי הרעיונות אודות התיאולוגיה המקראית, והיא הובילה אותי לכתיבת הדוקטורט שלי על שתי האסכולות הכוהניות ותפיסות עולמן. כל זה צמח מתוך המחויבות, הנדיבות והמסירות שחש דוד כלפי התלמידים שלו, וההבנה העמוקה שלו לנפשם ולצרכיהם.
כיצד אתם רואים את ההשפעה של בית המדרש, של מכון הרטמן ושל דוד עצמו על התרבות היהודית והישראלית בעשורים שחלפו מאז הקמת בית המדרש?
ישראל קנוהל: ההשפעה של דוד היתה עמוקה וארוכת טווח, ולא תמיד היה אפשר לראות את הפירות שלה באופן מיידי. דוד, שבאופן כללי היה אדם שאינו שקט עם עצמו ולא נח על שמריו, חש פעמים רבות תסכול; הוא הרגיש שלא הצליח באמת לשנות משהו, שהציבור לא הפנים את החזון שניסה להעביר.
אבל במבט של 35 שנה אחורה מסתבר שהוא טעה לחלוטין, שכן לפעילות שלו היתה השפעה רבה על החברה הישראלית. בין השאר, דוד הוא במידה רבה המבשר של מה שמכונה החזרה לארון הספרים היהודי ולהתקרבות שבין הציבור הדתי לחילוני. נדמה לי שהייצוג הכי אקטואלי לשינויים הללו הוא הרשימה של מפלגת "יש עתיד", שזכתה לתמיכה רבה בציבור; החיץ החזק והברור שהיה בין חילוניים לדתיים התמוסס, ומעתה יכולים לשבת ברשימה אחת רבנים אורתודוכסיים לצד לומדים חילוניים של התלמוד.
ההשפעה של דוד מורגשת מאוד גם בקרב יהדות ארצות הברית. לפני שנתיים השתתפתי בכנס של בוגרי תוכנית הרבנים של מכון הרטמן בקליפורניה, ונפעמתי לגלות כיצד שוב ושוב במהלך השיחות והנאומים עלתה התחושה של רבים מהם כי המפגש עם דוד ועם המכון שינה את הבנת התפקיד הרבני שלהם, את הדרך בה הם פועלים בקהילה. דור שלם של מנהיגות רבנית בארה"ב – אלפי רבנים שעברו במכון במשך עשרות שנים – התעצבו בזכות פעילותו של דוד.
צבי זוהר: גם בתוך הציבור הדתי פנימה היתה לדוד השפעה רבה: בזכות בית המדרש שהקים הורחבו אופקי לימוד התורה; דרכי הלימוד והגישה למקורות שאותן התווה ועודד בקרב תלמידיו הן הרבה יותר יצירתיות, גמישות ופוריות ממה שמקובל בעולם הישיבות הליטאיות, המתאפיין בגישה צרה ודוגמטית לטקסט התלמודי.
דוד גם טיפח בקרב תלמידיו ושומעי לקחו את הגישה שעולם התורה והיהדות לא ייבנה על ידי פסילת אחרים, אלא על ידי לימוד משותף וכבוד הדדי בין בעלי כל הדעות. כזכור, לפני שנים מעטות פסלו הרב שרמן וחביריו את גיורי הרב דרוקמן מפני שלטענתם הוא וחבריו הם אפיקורסים שאינם יכולים להרכיב בית דין כשר. כאשר שמעתי מישהו מגיב בתמיהה – "ראה, הם מתייחסים לרבנים הציוניים-דתיים כאילו היו רפורמים!", חשבתי בלבי שזה סופו של מדרון חלקלק: מי שמקבל כמובן מאליו פסילה גורפת של הרפורמים, של הקונסרבטיבים וגם את האורתודוקסים שאינם מספיק אדוקים עבורו – אל יתרעם על כך שדינמיקה זאת מגיעה גם אליו. לשמחתנו מתגלה לאחרונה תחילה של יחס נינוח יותר לזרמים אחרים, גם בקרב מוסדות לימוד אורתודוקסיים בארץ, ואני משוכנע שיש בכך חלחול של גישתו דוד לתוך חלקים מן המגזר של הכיפות הסרוגות.
