היהדות היא דת שאפתנית אשר מאמינה ביכולת האנושית להתעלות לכדי מצויינות. "קדושים תהיו כי קדוש אני"(ויקרא י"ט), "אתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"(שמות י"ט). אלו הן רק שתי דוגמאות לשאפתנות של המסורת ולכבוד העצום שלה ליכולת האדם. בני אדם מוגדרים כמי שנבראו בצלם ואין דבר שמעבר ליכולתנו.
ביטוי מרכזי לציפייה זו היא מצוות התשובה. אנחנו מצפים מאנשים להעריך ביושר את תוכן ואיכות חייהם, להתחרט ולהתוודות על כשלונותיהם, ולהתחייב להתחלה חדשה. ציפייה זו מגיעה לשיא במהלך יום הכיפורים, שבו ה"וידוי" הנמצא בלב התפילה, מציב בפנינו את המציאות של חטאינו ומאתגר אותנו להתעמת עם מעשינו.
על כן, מטריד הכשל של יום הכיפורים להוות כוח המוביל שינוי. הדביקות, הרצינות והמסירות אשר מלווים את תפילות החג גוועים בשכחון במהלך הארוחה שלאחר הצום.
יום הכיפורים הוא סיפור הצלחה של בתי הכנסת. מספר שיא של אנשים מגיע וקורא, בלב הולם "אשמנו". עם זאת, מעבר להשפעה על מועד סיום שעון הקיץ בישראל, נידמה כי ליום הכיפורים השפעה שולית על אורח החיים היהודיים היומיומיים.
זו איננה תופעה חדשה. הנביא ישעיהו הצביע על כך בביקורתו את התנהגות העם בצום. האנשים אכן מענים את נפשם, אך לא לזה מייחל האלוהים, אלא ל"פתח חרצובות רשע התר אגודות מוטה"(פרק נ"ח). דביקות לתשובה לא נמדדת ע"י מעשינו ביום הכיפורים, אלא במעשינו לאחריו.
מקור הבעיה טמון בטוטאליות של תהליך התשובה בבית הכנסת, ובעירבוב בין צורכי הכפרה לצורכי התשובה. התפילה מעמידה את כל חייו של אדם למשפט, בו אנו מתעמתים ומביעים חרטה על כל אחד מכישלונותנו. בכדי לקבל כפרה זה חיוני, אך כחלק מתהליך של תשובה, רשימת החטאים בוידוי של יום הכיפורים רחבה מכדי להשפיע ולו במעט על חייו של האדם.
שינוי, צמיחה ושיפור עצמי, אינם לרוב תופעות המתרחשות בן-רגע והנוגעות לכל מימד בחייו של האדם, אלא תהליכים איטיים והדרגתיים. כפי שמלמד אותנו הרמב"ם, שינויים קיצוניים מהמציאות אליה האדם רגיל, הינם בלתי אפשריים. על פי הרמב"ם, לאלוהים ולמסורת היהודית הייתה סבלנות אדירה לבני ישראל אשר יצאו ממצרים כעובדי אלילים בעלי אורח חיים של עבדים. הם לא נדרשו לקבלאו לאמץ אמונות או ציווים אשר היו בגדר גזרות אשר אין הציבור יכול לעמוד בהן (מו"נ ג:לא). אנחנו חייבים להכיר באמת זו גם כאשר אנו פונים לעשות תשובה.
כאשר יום הכיפורים ישמש כיום מכונן בחיינו האישיים והציבוריים חובה יהיה עלינו לחדול מלהעמידו כסוף של תהליך התשובה , ובמקום זאת לראות בו תחילתו. מטרת הוידוי, על שלל חטאיו, אינו לדרבן לתשובה על כל אחת מהן, משום שהדבר איננו אפשרי. אלא, יצירת תפריט אשר מתוכו יכול כל אדם לאתר תחום אחד או שנים בו יוכל להתמקד ולהתחייב לחשבון נפש כנה.
על יום הכיפורים לחדול מלהוות יום של כפרה בלבד והצהרות על תשובה, ולהתחיל להוות השראה ליצירת תרבות חדשה אשר מטפחת אחריות אישית, התבוננות פנימית ומחויבות להיות בעלי תשובה. אדם בעל תשובה מתחייב לדרך קשה ומתמשכת שבו הוא תמיד מצפה מעצמו ליותר. אדם בעל תשובה אינו רואה בעצמו אידיאל ואינו משלה את עצמו באפשרות למהפכות מידיות.
רבותינו אמרו: "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן-חורין לבטל ממנה". משנה זו מתוך "פרקי אבות" רלוונטית במיוחד כשמדובר בהבניית חיים שהם בעלי ערך. השנה, הבא נוציא את יום הכיפורים מתוך בית הכנסת, ונציב אותו כבסיס לחיינו היומיומיים.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
