בחודשים האחרונים החברה היהודית־ישראלית נקרעת סביב הניסיון לחולל רפורמה, או הפיכה, משפטית, וכפועל יוצא מכך גם סביב שאלת  היותה של מדינת ישראל מדינה "יהודית ודמוקרטית". אולם עשרים אחוז מאזרחי המדינה, ואני ביניהם, אינם שותפים לשיחה הזאת. כאשר במרכז השיחה עומדת סוגיית ההתנגשות בין יהדות ובין דמוקרטיה או בין יהדות ובין זכויות האדם, כערבייה אין לי הידע הדרוש כדי להשתתף בה, ויותר מכך – אני לא שייכת לקבוצת הדיון. אין כוונתי שהשיחה אינה חשובה או הכרחית. היא בהחלט בעלת חשיבות עבור קבוצות שיהדות היא חלק  מזהותן – אלה שברצונן לשחרר את היהדות מן הבעלות שכרגע השתלטו עליה גורמים קיצוניים, ואלה שברצונן להמשיך ולהשליט את עמדותיהן על המרחב הציבורי. אולם היא אינה יכולה להיות השיחה היחידה המתקיימת במרחב, שכן אזרחיות ואזרחים רבים מוצאים את עצמם מחוץ לה. במסגרת השאיפה לקיים מדינה, אשר מיישמת שוויון זכויות בין כל אזרחיה, חייבים להתקיים גם מרחבי דיון שאליהם אכן משתייכים כלל האזרחים; מרחבי  שיחה אזרחיים המדברים על דמוקרטיה במנותק מהיהדות, לטוב ולרע.

לקריאת הגיליון המלא בגרסת הדפדוף

כחלק מהניסיון לכונן שיחה כזאת, ברצוני להציג את הפגיעה – או נכון יותר, את הפגי עֹות – בזכויות האדם הבסיסיות, שמהן סובלים דרך קבע אזרחי ישראל הפלסטינים. אתמקד בשתי קטגוריות מרכזיות. הראשונה היא פגיעה יום־יומית, אגבית, שאנו כה מורגלים בה, עד שאיננו עוצרים להתבונן בה; היא נדמית לנו כהתנהלות חיים נורמליות, רגילה. את הפגיעה השנייה אני מכנה "נכּבה מתמשכת", פעולות נישול והדרה  שנמשכות משנת 1948 ועד היום. פעולות אלה אינן מאפשרות לנו להתייחס לנכּבה כאל אירוע היסטורי מכונן שהתרחש ושהשלכותיו הסתיימו, ועתה ניתן להתאבל עליו, להשלים איתו ואולי גם להחלים ממנו, להשתלב ולהתערות כפי שהיינו רוצים.

החשודים המיידיים

לא מזמן ביקרנו עם זוג חברים יהודים אמריקאים בעיר רמאללה. שני  הגברים ישבו מלפנים ברכב, ואנחנו ישבנו מאחור. כאשר התקרבנו למחסום היציאה מרמאללה, ביקשתי מחברי שישב במושב הנהג להחליף איתו מקום, כך שאני אנהג. כאשר אישה נוהגת ברכב, פוחת הסיכוי שיעכבו את הרכב לחיפוש. עבורי זו הייתה פעולה אוטומטית,  אינסטינקטיבית, טבעית כמעט. בעודנו מחליפים מקומות, אמר החבר לאשתו: ״It is crazy״. רק אז שמתי לב עד כמה נטמעה בתוכי עובדת היותי חשודה תמידית במרחב.

בהיותי אזרחית ישראלית מודרנית, ליברלית, דוברת עברית, אני יכולה להשתלב במרחב הציבורי סביבי "בלי שיודעים עליי". ולמען הסר ספקות, אני לא מנסה להסתיר את זהותי, אני פשוט מתארת סיטואציה רגילה. עם זאת, אני כל הזמן מודעת לכך שאם יקרה אירוע חריג בסביבתי, בעיני  כוחות הביטחון האמונים על השמירה על האזרחים, לרבות עליי, אני אהיה החשודה המיידית.

בכל פעם שהבנים שלי עולים על הרכבת הקלה, אני צריכה לוודא שהם מגיעים ליעדם בשלום, שכן אני יודעת שהם נתונים באיום כפול: הראשון הוא האיום הביטחוני שתמיד קיים בירושלים; אם יתרחש פיגוע, חלילה, הם עלולים להיפגע כמו כולם, כמובן. ואולם, עבורם קיים איום נוסף: אם לא ייפגעו מהאירוע עצמו, הרי הם נתונים בסכנה מתגובת ההמון ואף מזו של המשטרה. במילים אחרות, אנחנו נמצאים תחת "פרופיילינג" ש מַבנה את עצם הימצאותנו במרחב כאיום. אם מתרחשים אירועים בלתי רצויים,
אנו החשודים המיידיים ונתפסים כאשמים גם בלי שתוכח אשמתנו. היחס הזה כלפינו בא לידי ביטוי בכל מקום ובכל זמן, וכך איננו זוכים לתחושת הביטחון הבסיסי המגיעה לכל אדם, ועלינו להפנים שמעמדנו הוא של בלתי רצויים במרחב. אנו נמצאים בעמדה כה פגיעה, עד שאנחנו נדרשים למאבק פנימי כדי לזכור בעצמנו ולהזכיר לאלו שסביבנו שהמרחב הזה גם שלנו. אנחנו לא אורחים כאן. גם לא היגרנו. אנחנו לא יהודים או פלסטינים שיושבים בחוץ לארץ ומחווים דעה. אנחנו חלק ממרקם הארץ הזאת והמדינה הזאת, גם אם מנסים לתת לנו הרגשה שאין זה המצב.

נכּבה מתמשכת

אני מנצרת. בת למשפחה ידועה וגדולה שהחזיקה בשטחי אדמה של אלפי דונמים, ובאמצעותם גם כלכלה עשרות משקי בית. ב־1948, אחרי שנצרת נכנעה, וכך שמרה על האזרחות של רוב תושביה, ביצעה מדינת ישראל הפקעת אדמות מסיבית ביותר של מאות אלפי דונמים מנצרת ומהסביבה, שטחים שהפכו לאדמות מדינה. כך, בבת אחת, משפחות רבות, וביניהן המשפחה שלי, הפכו ממשפחות עתירות אמצעים למשפחות חסרות כול כמעט. תחושת הנישול הזאת מלווה מאז את אזרחי ישראל הפלסטינים. הפקעת האדמות, ללא פיצוי לבעליהן, הייתה רק פרק המבוא בספר המאבק על האדמות במדינה, כאשר המדינה מגבילה את התפתחות הכפרים  והערים הערביים, בין השאר, על ידי הגבלת השטח המוניציפאלי שלהם. מאז 1948 לא רק שלא הוקם ולּו יישוב ערבי אחד, אלא הוקמו יישובים יהודיים סמוכים לחלק מהיישובים הערביים, על אדמתם ההיסטורית ועל חשבון ההתפתחות הטבעית שלהם. הנישול הזה מצטרף לנישול עמוק יותר של הקשר לארץ ולמרחב על ידי הטענה לאדנות על הארץ. אנחנו שייכים למרחב, והקשר שלנו איתו הוא קשר היסטורי, לאומי, תרבותי ודתי. דודתי סיפרה לי פעם שבתקופת השלטון הצבאי נהייתה החברה הפלסטינית ענייה מאוד, היה מעט מה לתת.

אנחנו מתקשים להתגייס למאבק הדמוקרטי המתעורר בישראל, שכן אנו עסוקים בהישרדות – בכך שהמשטרה לא דואגת לנו, במצבנו הכלכלי הירוד, בדאגה היום־יומית לחזור הביתה בשלום מן ה"חוץ" – באותןהבעיות שהיו לנו גם לפני הממשלה הנוכחית

כמשפחה שהסביבה המשיכה לשאת אליה עיניים, היינו מארחים בימי שישי אנשים שהגיעו להתפלל ביום שישי במסגד הלבן. היא מספרת  שלפעמים הייתה מוצאת את עצמה מתגנבת למטבח כדי לגנוב ולתת לילדי המשפחה אוכל מבושל, שהיה מיועד לאורחים, אחרת היו הילדים אוכלים רק פיתה עם זעתר כי לא היה כסף לשום דבר אחר. הרי בתרבות הערבית קודם כול אוכלים האורחים, ורק אחר כך בעלי הבית. אנשים ששורדים את התקופות הללו אינם עוברי אורח.

מדיניות הפקעת הנכסים נמשכת עד היום, כאשר אחד הכלים העיקריים לנישול הוא חוק "נכסי נפקדים". במזרח ירושלים, למשל, מדינת ישראל משתמשת בחוק "נכסי נפקדים" כדי לנשל משפחות שלמות מבתיהן, ומעבירה בתים אלה ליהודים או לבעלות המדינה. במובן זה, הנכּבה לא הייתה והסתיימה, היא עדיין איתנו. הנכּבה אינה אירוע היסטורי שנשאר בעבר, והיא אינה סיפור היסטורי עם לקח לצדו, אלא היא שבה ונוכחת בחיינו כל הזמן, ופרקטיקות המדינה אינן מאפשרות לנו להתפייס עם ההיסטוריה שלנו ולהמשיך קדימה.

רצון להתערות

יחסה המפלה של המדינה כלפינו, ויחסם המפלה של אזרחים פרטיים אלינו, לא התחילו עם הממשלה הנוכחית. הם כאן כבר שנים. האפליה התקציבית המתמשכת, אוזלת היד בטיפול בפשע המאורגן, חוק הלאום – כל אלו אינם חדשים. בכל פעם שביקשנו לטפל בסוגיות הבוערות הללו, בכל פעם שהתרענו והזהרנו שהמצב הולך ומידרדר, הייתה התגובה היהודית־ישראלית הבעת פקפוק בנאמנות שלנו וטענה שאנחנו חותרים תחת המדינה היהודית, וזאת במקום לענות באופן ענייני לטענות. גם טענתנו שלא ניתן להיות מדינה כובשת מבלי שהכיבוש יזדחל לתוך גבולות ישראל ויהפוך אט־אט לאפרטהייד, לא נשמעה. לרוע יש נטייה להתפשט,
והנה כעת מורגשות התוצאות גם בתוך החברה היהודית, בדיוק כפי  שחזינו. אולם אנחנו מתקשים להתגייס למאבק הדמוקרטי המתעורר בישראל, שכן אנו עסוקים בהישרדות – בכך שהמשטרה לא דואגת לנו, במצבנו הכלכלי הירוד, בדאגה היום־יומית לחזור הביתה בשלום מן ה"חוץ" – באותן הבעיות שהיו לנו גם לפני הממשלה הנוכחית. יש בינינו הטוענים שעתה החמירו אותן בעיות ועומדות להחמיר אף יותר, ויש כאלה הטוענים שבסך הכול סוף־סוף הוסרו המסכות, ויש בזה גם יתרון, שכן האפליה שקודם הסתוותה תחת פנים יפות, עתה גלויה לעין כול. כך או כך, בעוד החברה היהודית בישראל עסוקה בלהתנגח בשאלה איזה סוג של יהדות היא רוצה – איפה אנחנו בתוך הסיפור הזה? אנחנו מעוניינים בשותפות פוליטית. אנחנו רוצים להתערות ולהיות חלק, להשתלב. ההיבט האופטימי במה שקורה כאן לאחרונה הוא שלאחר עשרים שנות התעלמות, לפתע יש התעוררות ברחובות, פתאום עולה הדרישה להסתכל על הבעיות הרחבות של ישראל ולתת להן מענים חדשים, מן היסוד. ככל שהצד הגזעני נעשה תוקפני יותר, כך גם הציבור הליברלי נעשה תקיף יותר ועומד על שלו. עלינו, יהודים וערבים כאחד, המבקשים זכויות אדם, לנכוח בשטח, להנהיג את המחאה ואת האנשים לכיוונים מועילים, טובים ומחוללי תקווה.