תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

מלחמתו של בית הספר החרדי מערערת את הדמוקרטיה הישראלית

לאחרונה הורה בית המשפט העליון לכלוא 80 הורים חרדים בעקבות סירובם לשלוח את בנותיהם לבית ספר מעורב, בפועל טוען ד"ר דניאל הרטמן, לא ישלחו ההורים לכלא וימצא הדיל. כיצד הגענו למצב הנוכחי ומה עלינו לעשות כדי לשנות מציאות זו?
תלמידות בשער ביה"ס
תלמידות בשער ביה"ס
הרב ד"ר דניאל הרטמן הוא נשיא מכון שלום הרטמן. הרטמן מנחה יחד עם יוסי קליין הלוי את הפודקאסט עטור הפרסים For Heaven’s Sake, המדורג בעקביות כפודקאסט היהדות הפופולרי ביותר בארצות הברית, קנדה, בריטניה, אוסטרליה ודרום אפריקה, ואת הפודקאסט "למען השם" עם דב אלבוים. הוא בנה וייסד תוכניות לימוד מקיפות בתחומי החינוך, ההכשרה וההעשרה לחוקרים, מחנכים, רבנים ומנהיגים דתיים וחילוניים בישראל ובצפון אמריקה. הוא מסאי, בלוגר, ומרצה בעל שם, שעוסק, בין היתר,  בפוליטיקה הישראלית, ביהדות, ובקהילה

בעת שהוא מפגין פעם נוספת את אי יכולתה של מדינת ישראל לפתח תרבות עקבית בנוגע לסוגיות של דת ומדינה, הורה בית המשפט העליון בעמדת הרס-עצמי, לכלוא יותר מ-80 אמהות ואבות חרדיים, בגלל סירובם לשלוח את בנותיהם לבית ספר אשר לפי אמונתם צפוי לערער בקרב הילדים את דתם היהודית ואת קיום מצוותיה. הבה נתעלם לרגע מן הנימות הגזעניות הבעייתיות הקשורות להחלטתם של ההורים.

עובדה היא, כי בית המשפט העליון של מדינת ישראל אינו יכול לנצח במערכה זו נגד החרדים. כל אשר על המשפחות בעמנואל לעשות הוא לאלץ את המשטרה לעצור ולכלוא מספר אנשים גדול די הצורך ולהוציא אל הרחובות הפגנות המוניות אשר תגרומנה למהומה שאי אפשר להשתלט עליה. מקץ כמה ימים כאלה תימצא פשרה לכאורה, אשר בעיקרון תחייב את בית המשפט העליון לחזור בו או להעלים עין מן הפעולות הנגרמות כתוצאה מפסיקתו. אזרחי ישראל ילמדו שוב, כי זו מדינה שאינה נשלטת על ידי החוק וכי ניתן לדחוק את בית המשפט העליון לשוליים.

כיצד הגענו למצב זה?

מדוע הרשה לעצמו בית המשפט להיות מתומרן למצב שכזה? החברה הישראלית, מעצם היותה מדינה המפולגת עמוקות מבחינה דתית, אתנית ואפילו לאומית, מתפקדת לפי תרבות של משחק-סכום- אפס, אשר בה כל מגזר סבור כי כל ההישגים שהושגו על ידי מגזר אחר הם על חשבונו.

כתוצאה מכך, במקום לכונן חקיקה אשר תסדיר בצורה הוגנת את זכויותיה של כל אחת מן הקבוצות ואת יחסיהן ההדדיים, המנהיגות הפוליטית שלנו נמנעת מסוגיות אלה ומעודדת קבוצות לחץ פוליטיות. בכך ניצב בית המשפט העליון בתפקיד בלתי אפשרי, המחייב אותו לתפקד ללא תמיכה של נבחרי ציבור בכירים וכאויב של קבוצות בעלות עניין מגזרי.

מי אנחנו?

אנו עם בעל רעיונות שונים בתכלית באשר למטרת המדינה, לאחריותנו למדינה, לערכים החשובים לנו, להטבות שאנו מקווים לקבל מן המדינה ולנתח ההטבות שכל אחד מאתנו סבור כי אנו ואחרים זכאים לקבל מן המדינה. לכך יש להוסיף את אמונתנו, כי מדינת ישראל אינה יכולה להיות ניטראלית לערכים יהודיים וכי לכל קבוצה הזכות לדרוש מן המדינה כי תשרת ותספק את השאיפות והצרכים המיוחדים: דתיים, אידיאולוגיים ואפילו לאומיים, של כל קבוצה.

מה אנו עושים?

ביסודו של דבר, על מנת להשיג הישרדות פוליטית קצרת-טווח של קואליציות רב-מפלגתיות אנחנו מכוננים קווי מדיניות שאינם בני-קיימא מבחינה כספית ואינם ניתנים לצידוק תרבותי. כתוצאה מכך, המדינה מממנת, בין היתר, בתי ספר חרדיים שאינם מחנכים לנאמנות למדינה ואינם מטפחים תכנית כלשהי של לימודי ליבה אשר תאפשר לתלמידיהם להשתלב בכוח העבודה בעתיד. גרוע מזה, המדינה אף מממנת ילדים אלה כמבוגרים מובטלים, מאפשרת להם ללמוד תורה באופן מתמיד ולעולם לא לגלות אחריות יתרה או לתרום לחברה שאליה הם משתייכים.

כל האמור לעיל מעורר אי-נוחות ועוינות כלפי החרדים ויוצר נקודות עימות העלולות להתלקח, שאינן ממוקדות או מטפלות בסוגיה הבסיסית של היחסים בין המדינה למגזרים ולמיעוטים השונים המרכיבים את המארג של אזרחי ישראל. אזרחי עמנואל או קהילות חרדיות אחרות הוכשרו להאמין כי המדינה פשוט מממנת כל דבר החשוב להם מבחינה אידיאולוגית. כאשר בית המשפט העליון מנסה להעביר מסר שונה, הדבר עומד בניגוד גמור לעשרות שנות מדיניות ולתקדים פוליטי רחב היקף.

מה עלינו לעשות?

התשובה היא פשוטה. כל אזרח ישראלי חייב לקבל נגישות לבית ספר ציבורי הממומן על ידי המדינה. עם זאת, מתוקף המימון הממלכתי, המדינה יכולה וחייבת להתנות קבלה זו בלימודי ליבה וערכים ואמות מידה של שוויון בקבלה אשר המדינה סבורה שהם חיוניים לאינטרסים שלה. בעצם גיבוש תוכנית לימודי הליבה, המדינה מחויבת להבטיח כי התלמידים ירכשו את הכישורים הבסיסיים אשר יאפשרו להם להיכנס אל שוק העבודה בעתיד. כל מי שיש להם בעיה לגבי כל אחת מאמות המידה האמורות לעיל יכולים לבחור לשלוח את ילדיהם לבית ספר לפי בחירתם, ביודעם כי בעשותם זאת הם לא יקבלו כל מימון מן המדינה.

על המדינה לתמוך בהשכלה גבוהה לכול באופן שוויוני, בין אם מדובר באוניברסיטה או בישיבה. התלמידים יהיו זכאים למלגות שכר-לימוד ומחיה ככל שמאפשרת זאת יכולתה הכספית של המדינה, תוך הכרה בעובדה כי יש לקבוע הקצאות אלה ללא שיקולים של השתייכות דתית, אתנית או לאומית של התלמידים. אם המדינה רוצה בכך, היא יכולה אף להעניק יחס מועדף למי שתורמים לחברה באמצעות שירות בצבא או בקהילה. שום מגזר לא יקבל נתח לא פרופורציונאלי של המשאבים הקהילתיים. לא תינתן לאיש הטבה כלשהי על חשבונם של אחרים. המדינה תקצה רק את הסכומים שביכולתה להרשות לעצמה להקצות.

אילו היה להנהגה הפוליטית שלנו האומץ לעשות זאת, האפליה בעמנואל הייתה נמנעת וחרפתו של בית המשפט העליון שלנו הייתה מסתיימת עוד בטרם החלה. שידורי הרדיו והטלוויזיה שלנו לא היו מוצפים בהצהרות מיותרות בנוגע לחשיבותו של שלטון החוק ולקדושתו של בית המשפט העליון. הכללים היו ברורים: איש אינו מקבל יחס מועדף או עסקאות חשאיות בחדרי- חדרים. אם ברצונך לקבל מן המדינה, עליך להחזיר למדינה. אם אתה מקבל מימון של המדינה הוא יגיע עם תנאים, כולל השימוש הנדרש בתוכנית לימודי ליבה ובתקנות רישום בהתאם לעקרונות הדמוקרטיים של החברה הישראלית. אם רוצים לקבל הטבות מן המדינה יש גם להסכים לציית לכלליה ולחוקיה.

הגיע הזמן לשים קץ למציאות המגוחכת שבה מדינת ישראל מממנת חינוך המערער את קיומה, מסכימה לשימוש בכספיה כדי להחיל קווי מדיניות שהיא בוחלת בהם ואשר מפרים את העקרונות והאינטרסים העיקריים שעליהם היא מושתתת. הגיע הזמן לשים קץ למדיניות שבה המדינה מממנת תוכניות מעבר ליכולתה ומנציחה מעמד של מובטלים המאיים על עתידה של המדינה מבחינה חברתית וכלכלית.

עם זאת, על הציבור להכיר ולהסכים כי אין כל אשמה בחרדים. הם לא גנבו את משאבי המדינה, שכן משאבים אלה הוקצו להם באופן חוקי. אין להאשים אותם על רצונם במימון ובהנצחה של גטו פולני ששורשיו במאה ה-19. האשמה בגין הנצחת המיתוס הגורס כי אנו יכולים ומוכנים לעשות זאת מוטלת עלינו . רק כאשר נכיר באחריותנו נוכל למנוע בעתיד הישנות של מחלוקות חסרות פתרון בין בית המשפט העליון לבין האמהות.

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics