היהודים "הגיעו לכל הערים, וקשה למצוא מקום בעולם המיושב שאליו לא הגיעו בני השבט הזה", דיווח לפני אלפיים שנה הגיאוגרף היווני סטראבו לאחר שנסע מרומא וטוסקנה עד ארמניה וכוש.
המיפוי הזה אמנם היה מוגזם – היהודים נעדרו, אז כהיום, מהמזרח הרחוק ומרוב אפריקה – אבל האבחנה העקרונית היתה נכונה, ויותר מכך: היא שיקפה את הייחוד הכי מפורסם והכי גורלי של העם היהודי – את הפיזור; את העולמיות; את היות היהודים צפויים בכל מקום וריבונים בשום מקום; את מצב הצבירה עליו עמד כבר המן האגגי כאשר קבל על "עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים"; את הגיאוגרפיה המבוזרת שהולידה חולשה ועוצמה, התפעלות וקנאה, סקרנות ומיתוס, גאונות וחורבן.
היפלטות העם היהודי מארצו לעולם לפני 2,600 שנה המציאה מחדש את המרחב היהודי. את הגבעות, העמקים והיישובים שחיברו את מחוזות ישראל התנ"כי החליפו בהדרגה בית הכנסת, בית המדרש, מקווה הטהרה, בית התמחוי ובית העלמין שחיברו ארכיפלג של קהילות שבהדרגה הקיפו תבל ומלואה.
כעת, אגב דרמה דמוגרפית שמעטים נותנים עליה את הדעת, הגיאוגרפיה החמקמקה של היהודים עומדת להגיע לקיצה, בעוד ההיסטוריה היהודית צועדת ל'ריסטרט' שעליו אפילו דוד בן-גוריון יכול היה רק לחלום; איתחול שיהיה רצוף סיכונים, אבל גם עתיר הזדמנויות.
לא, הפצע הדמוגרפי שהשואה הותירה בעם היהודי טרם הגליד; 73 שנים לאחר שחרור אושוויץ מספר היהודים בעולם עדיין קטן בכ-2 מיליון ממספרם ביום בו פלש היטלר לפולין. ברם, 122 שנים לאחר הקונגרס הציוני הראשון מדינת היהודים עומדת ליהפך למקום מושבם של רוב יהודי העולם.
"עד 2030, ואולי כבר ב-2025, יחיה רוב העם היהודי במדינת ישראל", קובע גדול הדמוגרפים של העם היהודי, פרופ' סרג'יו דה-לפרגולה מהאוניברסיטה העברית. יהודי ישראל מתרבים, יהדות התפוצות מצטמקת, ומדינת ישראל תהפוך בתוך פחות מעשור, לראשונה מאז ימי קדם, למרכז הכובד הדמוגרפי של העם היהודי. ההשלכות הפוליטיות, הדתיות, התרבותיות והמנטליות של המהפיכה הגיאוגרפית הזו מורכבות, אבל המספרים שלה פשוטים.
ערב השואה חיו בתחומי המדנט הבריטי 3.6% מיהודי העולם – 440,000 מתוך 16.7 מיליון. ב-1947 מנו יהודי המדינה שבדרך 600,000, דהיינו 5.2% מתוך 11.5 מיליון יהודי העולם. עם פרוץ מלחמת ששת הימים היוו 2.4 מיליון יהודי ישראל פחות מחמישית העם היהודי. עם קץ המלחמה הקרה היוו 4.8 מיליון יהודי ישראל 30% מיהדות העולם.
בפתח העשור הנוכחי דיווח פרופ' דה-לפרגולה ש-5.9 מיליון יהודי ישראל מהווים 42.9% מיהודי העולם. בשנת 2013 דיווחה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) שמספר היהודים במדינת ישראל חצה את סף ה-6 מיליון. מעטים שמו לב לאבן הדרך שהמספר הטעון הזה גילם, וגם לא לתפנית הדרמטית עוד יותר שהוא הסתיר: ישראל הפכה לביתו של הציבור היהודי הגדול בעולם.
הלמ"ס טען כבר בשנת 2003 שבישראל חיים יותר יהודים מבארה"ב, אבל אז דלה-פרגולה עוד חלק על הקביעה הזו, משום שלפי אומדניו חיו אז בארה"ב 150,000 יותר יהודים משהוא מנה בישראל. אלא שחמש שנים מאוחר יותר גם הוא מנה יותר יהודים כאן מאשר שם, 101,000 ליתר דיוק – יותר לא רק מבארה"ב, אלא מבכל צפון אמריקה.
122 שנים לאחר הקונגרס הציוני הראשון מדינת היהודים עומדת ליהפך למקום מושבם של רוב יהודי העולם
ברוסיה, ביתה של הקהילה היהודית הגדולה בעולם במאה התשע עשרה, והשניה בגודלה במאה העשרים, חיים כיום פחות יהודים מבירושלים לבדה. שיעור היהודים החיים בישראל כיום – 45% מיהדות העולם – הוא יותר מכפול מחלקם בזמן שטיטוס ופרשיו הגיעו להר הצופים, אז היוו יהודי ארץ ישראל, משני עברי הירדן, חמישית בלבד מהעם היהודי.
היהודים אמנם היוו רוב בקרב יושבי ארץ ישראל בכל תקופת הבית שני ועוד זמן רב לאחריה, אבל לדעת כל ההיסטוריונים – כולל אולטרה-ציונים כמו בנציון דינור שהיה שר החינוך בממשלות בן גוריון, ויצחק בער שעיצב את החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית לפני ואחרי קום המדינה – מחורבן הבית הראשון ועד עצם היום הזה רוב העם היהודי חי בניכר.
היהודים ניסו להצדיק את הגיאוגרפיה המיוחדת שלהם כבר בימי קדם.
"לא תספיק ארץ אחת לאומה, בשל ריבוי בניה", טען פילון האלכסנדרוני שנולד, חי, ומת במצרים באמצע המאה הראשונה לספירה, כתב ביוונית, ולא ברור עד כמה ידע עברית. הפער הכמותי בין האומה לארצה הוא הסיבה לכך שהיא שולחת "מתיישבים לכל הָעֲבָרִים", מה שמסביר מדוע "היושבים בניכר אינם עושים עוול", התנצל בספרו חיי משה ההוגה הגדול הראשון של הפזורה היהודית. התובנה של פילון אולי היתה תקפה בתנאי ימיו, אבל בימינו היא הוכחה כמשוללת יסוד.
לא רק שמספרם הנוכחי של יהודי ישראל – 6.6 מיליון – גדול מסך יהודי העולם בזמנו של פילון, הנאמד בכחמש מיליון, במדינת ישראל חיים בנוסף לתושביה היהודים עוד 2.3 מיליון לא יהודים, וזאת כאשר איזור הדרום, שהוא למעלה ממחצית הארץ, מכיל 15% בלבד מתושביה. במילים אחרות, יש במדינת ישראל שפע מקום כדי להכיל את התנופה הדמוגרפית שפרופ' דלה-פרגולה מודד בהווה וצופה לעתיד.
ואכן, לפי כל הסימנים הדומיננטיות הדמוגרפית של יהודי ישראל תימשך, ואף תגבר.
לאחר שנים בהן הוא הוזן על ידי הגירה – תחילה מאירופה הפוסט-מלחמתית, אחר כך מהמזרח התיכון הפוסט-קולוניאלי, ולבסוף מאירופה ואפריקה הפוסט-קומוניסטיות – הגידול הדמוגרפי של יהודי ישראל מוזן כעת על ידי גורם אחר לחלוטין: הביולוגיה.
"זה נס", אומר דלה-פרגולה על שעור הפריון של 3.1 ילדים למשפחה ישראלית ממוצעת, שהוא גבוה מ-93 המדינות המפותחות בעולם. מאחורי הנתון יוצא הדופן הזה עומדים – בניגוד להנחה המקובלת – לא שיעורי הילודה בקרב אוכלוסיות ישראל הדתיות, אלא יהודי ישראל החילונים, שמשפחותיהם מולידות בממוצע 2.5 ילדים. "אין לכך אח ורע בעולם כולו", אומר דלה-פרגולה. אדרבא, בחברות מתועשות, מספרד וגרמניה ועד קוריאה ויפן, קיים ריבוי טבעי שלילי, וכבר קרוב ל-50 שנה שהן מצטמקות בעקביות.
הילודה הישראלית הגבוהה ניכרת לעין, לא רק בגני-הילדים הרבים, בגני המשחקים השוקקים, ובאינספור חנויות 'שילב', 'מוצצים' או 'בייבי סטאר' בהן משובצת הארץ, אלא גם בקורות החיים של נשות קריירה ישראליות בולטות. למשל, לארבעת הנשים שעמדו עד לאחרונה בראש בנק ישראל, בנק לאומי, בנק דיסקונט והבנק הבינלאומי יש ביחד 10 ילדים, ולמי שבאותו הזמן היו חמשת מגישות החדשות הראשיות בשלושת מהדורות הטלוויזיה – כולן חילוניות – יש ביחד 18 ילדים. חזיון כמו הצגתה בשנת 2013 של המנכ"לית החדשה דאז של משרד האוצר, ד"ר יעל אנדורן, תוך שכרסה בין שיניה עם ילדה השלישי – לא יעלה על הדעת בשאר העולם. גם לא בפזורה היהודית.
בעוד יהודי ישראל מתרבים, אחיהם שבתפוצות מתמעטים, משתי סיבות: ראשית, הם מולידים פחות מ-2.1 ילדים לאשה, שהוא המינימום הנחוץ לא לגידול, אלא רק לשמירה על גודלה של אוכלוסיה. שנית, הם פונים לנישואי תערובת בהיקפים חסרי תקדים של 40%, 50%, ו-70%, במערב אירופה, בארה"ב, ובגוש המזרחי לשעבר, בהתאמה.
הפסימיות שהמספרים הללו מעוררים לגבי עתיד יהדות ארה"ב – שהיא ראשה, רובה, וליבה של הפזורה היהודית – איננה חדשה. ספרו של המשפטן הנודע אלן דרשוויץ The Vanishing of the American Jew ביכה כבר במאה הקודמת את מה שהכותר שלו הכריז, כשם שההיסטוריון ארתור הרצברג קבע עוד בשנת 1989 ש"התנופה של החוויה היהודית באמריקה למעשה מיצתה את עצמה".
הפסימיות גברה עוד יותר לאחר שסקר ה-National Jewish Population Survey העלה בשנת 1990 ש- 52% מהיהודים שהתחתנו בחמשת השנים שקדמו לסקר נישאו לבני זוג לא יהודים.
המספרים נעשו דרמטיים עוד יותר ב-2013, כאשר סקר של מרכז Pew העלה שסך נישואי התערובת ביהדות ארה"ב הגיע ל-58%, לעומת 17% בשנת 1970. יתרה מזאת, כל יהודי אמריקני חמישי שהסוקרים ראיינו הגדיר את עצמו כחסר דת, ופחות משליש דיווחו שהם משתייכים לבית כנסת.
לנוכח הנתונים הללו ספרו עורכי הסקר כיהודים גם את מי שדיווחו שהם אמנם חסרי דת, אבל הוריהם יהודים והם רואים את עצמם כ"יהודים חלקית". על פי ההרחבה הזו הגיע מספר יהודי ארה"ב ל-7 מיליון.
אף על פי כן, ממצאי הסקר הולידו אצל חלק מיהודי ארה"ב תחושת חירום. "זו קריאת השכמה עבור כולנו, כיהודים", כתבה ג'יין אייזנר, עורכת השבועון Forward, מכלי התקשורת המובילים של יהודי ארה"ב. אחרים דווקא שאבו עידוד מהתרחבות נישואי התערובת. "בעולם שבו יהודים-למחצה כמו [שחקניות הקולנוע] גוונת' פלטרו, סקרלט ג'והנסון, [כוכב הבייסבול] רייאן בראון, או [הראפר הקנדי] דרייק מזדהים בגאווה כיהודים – יהודי זה מגניב," כתב פרשן ה- Forward ג'יי.ג'יי. גולדברג.
למרות זאת, גם מי שמוביל את האסכולה שטוענת שיהדות ארה"ב מתרחבת, הפסיכולוג החברתי לאונרד סאקס מאוניברסיטת ברנדייס, סבור שהעתיד בו רוב יהודי ארה"ב יהיו תוצרים של נישואי תערובת הוא בעייתי מבחינה יהודית. "בתסריט הזה האוכלוסיה היהודית תמשיך להתרחב," כתב סאקס, "אבל היא תהיה יחסית בעלת פחות חינוך יהודי," והיא תהיה "פחות מזוהה" כיהודית.
יהדות ארה"ב אכן אלסטית, ועל הממהרים להספיד אותה לזכור את ההספדים על יהדות ברית המועצות בשנות המלחמה הקרה, וגם את הרושם למחרת השואה שהיהדות החרדית ספגה מהלומה ממנה היא לעולם לא תתאושש. סיפורה של יהדות ארה"ב איננו רק סיפור על התבוללות, אלא גם סיפור על התחדשות, על חדשנות דתית ויצירתיות אירגונית, כפי שטוען גדול ההיסטוריונים של יהדות ארה"ב, פרופ' יונתן סרנא, אף הוא מאוניברסיטת ברנדייס.
גם דלה-פרגולה, באותה נשימה בה הוא מסביר ששעורי הילודה של יהודי ישראל משקפים אופטימיות חברתית – ושההצטמקות הדמוגרפית בשאר העולם המפותח משקפת פסימיות – מסכים שהפזורה היהודית איננה על סף כליה. "אפילו באירופה", הוא קובע, "מסה קריטית" מתוך מיליון יהודיה תשתמר. זה לא סותר את זה שהיא תזדקן, תתבולל, והמוסדות שלה, לדעתו, "יאבדו את החיוניות שלהם". ישראל, לעומת זאת, תוססת, והחיוניות הדמוגרפית שלה מוליכה באופן טבעי להובלה של העם היהודי.
מצד שני, גם בישראל יש בעיות זהות יהודית, ובמרכזן 300,000 "יהודים חלקית" הלכודים בתהום הפעורה בין הרבנות והכנסת, כאשר האחת רואה כיהודי מלידה רק את מי שאמו יהודיה, ואילו האחרת מעניקה אזרחות ישראלית, דרך חוק השבות, גם לאשתו, ילדיו ונכדיו של מי שנישא ללא יהודיה.
תעלומות הזהות היהודית מאתגרות את יהודי ישראל והתפוצות בדרכים דומות, אבל הדינמיקות המתחוללות משני עברי הים הפוכות:
בתפוצות היהודים-החלקיים נשאבים החוצה מבחינה חברתית ותרבותית, ואילו מבחינה מוסדית הם נמשכים פנימה, במיוחד על ידי התנועה הרפורמית, ובמידה הולכת וגוברת גם על ידי התנועה הקונסרבטיבית. בישראל, לעומת זאת, היהודים-החלקיים נדחים מבחינה מוסדית אבל נשאבים פנימה מבחינה חברתית ותרבותית.
כאשר נשאל ב-2003 ע"י הג'רוזלם פוסט מדוע הוא הותיר באותם ימים את המפלגות החרדיות מחוץ לקואליציה, ענה אריאל שרון שאחת הסיבות היתה הקליטה של היהודים החלקיים. "אני לא מדבר בתור רב", אמר שרון באנדרסטייטמנט אופייני, אבל "מבחינתי מי שבא לישראל; רואה את עצמו כחלק מהעם היהודי; משרת בצה"ל ונלחם איתו – הוא יהודי".
היה זה ניסוח אינטואיטיבי, אבל מדוייק, של ההגדרה לה שותפים רוב הישראלים, הגדרה שמשקפת את המציאות בה דיבור עברית; חינוך ישראלי; שירות בצה"ל; והישאבות כללית לחברה, לכלכלה, לתרבות ולנופים של מדינת ישראל הם הרבה יותר אפקטיביים כמעצבי זהות יהודית ממה שתזמן שגרת החיים הצפויה לנכדיהן של סקרלט גו'הנסון, גוונת' פלתרו, ושאר היהודים-למחצה שבפזורה.
בין ההגדרות של שרון ושל פרופ' סאקס מסתתרים שני אבות הטיפוס של היהודים המילניאליים: המוצק והנוזלי. יהדותם של היהודים המוצקים מובנת מאליה להם ולסביבתם, והיא גם אקטיבית, למשל על ידי הענקת חינוך יהודי, השתייכות לקהילה יהודית, ציון מועדים יהודיים, או מתן תרומות למטרות יהודיות.
יהדותם של היהודים הנוזליים אולי ברורה להם, אבל היא פסיבית, וממילא היא לא ברורה לסביבתם. מעל הכל – מקומם נפקד מן המרחב היהודי, על כל פינותיו: לא מושב בבית כנסת, לא בית בשכונה יהודית, לא ילדים בבית ספר יהודי, לא חברות במתנ"ס יהודי, ולא חלקה בקבר ישראל. בישראל, לעומת זאת, המרחב היהודי הוא חלק טבעי מהתרבות, האוירה והנוף.
המציאויות ההפוכות הללו מרחיקות את המרחב היהודי מן הנוסחה ההיסטורית שלו, שהיתה דתית, לנוסחתו העתידית, שתהיה לאומית.
מספרם של היהודים הנוזליים בפזורה יילך ויגדל בשנים הבאות, ואילו בישראל הוא יילך ויפחת, לא בגלל גיור, אלא בגלל ישראליזציה. לכן הרוב בן 51 האחוזים שיהודי ישראל יהוו מיהדות העולם בתוך פחות מעשור לא ייעצר שם, אלא מיד יפליג לשיעורים גדולים עוד יותר. אין זה בלתי סביר שבתוך כמאה שנה יתגוררו בישראל שני-שלישים מהעם היהודי.
עצם הופעתה של ישראל כמרכז הכובד הדמוגרפי של היהודים תהיה עבור ההיסטוריה היהודית מה שהרפורמציה היתה עבור ההיסטוריה הנוצרית, מה שנפילת הקומוניזם היתה עבור ההיסטוריה הרוסית, ומה שהיעלמות הסְפָר היתה עבור ההיסטוריה האמריקנית.
אמנם עוד תהיה פזורה לעם שכל כך התפרסם בזכות הפירוד הגיאוגרפי שלו, אבל כעת הוא יהיה לעם מעוגן במולדתו; אומה ארצית שבאיים העולמיים שלה יתגורר מיעוט בלבד מבניה, בעוד רובה חי בארץ האבות, שתיהפך לבסיס האם של העם היהודי. בפעם הראשונה – לא מאז הלל ושמאי, אלא מאז ירמיהו וצדקיהו – היהודים יחדלו להיות מה שהמן תיאר במשטמה כעם מפוזר ומפורד בין העמים.
הקביעה המתנצחת והמכוננת של אב הכנסיה אוגוסטינוס, לפיה אלהים הועיד את היהודים להיות עם "קרוע ממקומו ומפוזר כמעט בכל העולם" – תיהפך לחסרת שחר. הזלזול של ההיסטוריון הבריטי ארנולד טוינבי, שביטל את מדינת ישראל הצעירה כ"ילד, בן טיפוחים, גמלאי ותוצר לוואי של הפזורה" – ייהפך לאנכרוניזם. עם העולם – כפי שההיסטוריון שמעון דובנוב הכתיר בהתלהבות את האומה חסרת הארץ במסעותיה הבין-יבשתיים – ישוב להיעגן בארצו. היהודי הנודד, שהפילוסוף פרנץ רוזנצווייג האדיר את דמותו כאביר; אביר שנאמנותו לארצו רק גוברת ככל שהוא דוהר מחוץ לארצו – ובכן אביר זה יחדל סוף סוף מדהרתו הבין-יבשתית, יירד מן האוכף לאדמת המולדת, ואת סוסו ישלח לחפשי.
במאות הראשונות לקיומה של הפזורה, ירושלים תיפקדה עבור תפוצות ישראל כמגנט פולחני, מגדלור משפטי, ומעיין רוחני. אבדן המקדש הוליד מהפכה דתית שאיפשרה את קיומה של יהדות ללא יהודה. כך זכו רבני הפזורה בלגיטימיות דתית שברבות השנים הולידה סמכות גלותית, שבהדרגה דחקה את המולדת לשולי ההוויה היהודית.
בתוך כך הפך העם המפוזר בהדרגה למזוהה עם אינטלקט, מסחר ויזמות, בעוד יד נעלמה מסדרת אותו, פעם אחר פעם, משני עבריו של קו שבר גיאופוליטי, כמו אלו שחצצו בין יוון ופרס, בין רומא לפרתיה, בין הנצרות לאיסלם, בין העולם החדש לעולם הישן, ובין הגוש המזרחי לארצות מערב. האם יחצה קו-שבר אחר את הגיאוגרפיה היהודית החדשה, זו שהמרכז הישראלי שלה יאפיל על פזורה מצומקת שהקטר שלה יעמוד מתנשף בעולם דובר האנגלית, רתום לכמה קרונות לטיניים וסלאביים, ועוד אחד גרמני?
מה ממתין לדת שבמשך 2,600 שנים היתה הדבק המלכד של עם העולם? מה יקרה לשנאה בה נתקל היהודי הנודד? מה יעלה בגורלה של הגאונות שיוחסה לעם העולם? ומה יהיה על הסולידריות בה הוא הצטיין, למחרת היום בו תתגשם התחזית של פרופ' דלה-פרגולה, והעם שייעגן בארצו יחדול מלהיות מפוזר ומפורד בין העמים?
המאמר הבא בסדרה:
אתגר הסולידריות – הבוקר שלאחר רדיפת היהודים
