אני חוזרת ממסע מטלטל בעוטף, במסגרת משלחת עדות מצומצמת של הרבנות הישראלית. היינו בכפר עזה, שדות נגב, וגם במחנה שורה. יודעת שמוטל עליי עתה להעיד, אבל עוד אין לי מלים.
בערב שבת "ויצא", רוצה בכל זאת לספר על רגע אחד, במחנה שורה המרעיד. מקום אימה קדוש. מקום עליו ניתן לומר "איום ונורא הוא", אליו אולי מתכוונות מילות הפיוט "אַדִּיר אָיוֹם וְנוֹרָא בַּצַּר לִי לְךָ אֶקְרָא".
בעודנו מקשיבים ככל יכולתנו למה שהאוזן והלב לא יכולים להכיל, ניצב לפנינו יעקב אבינו, בדמותו של הרב בנצי, איש אשר רוח אלוהים בו, ושתי ידיו ורגליו וכל רמ"ח מעשיו אומרים תפילה. ניצב לפנינו מזועזע, ומנחם, ולוחש ברחמים –
אל תטעו. כאן לא גיהנום. אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.
ההד של המלים עוד הולך איתי, עוטף את כל היום הזה בטלית שקופה, עדינה, עיקשת, של אמונה יוקדת. של תחנון. ואולי יותר מכל – של אהבה.
ביום כל כך רועד, בציפיה לי"ג החטופים כמו בציפיה להופעת מלכות ה' עלינו בי"ג מידותיו, נדמה לי שהמלים האלה הן מפתח. והן תפילה. והן מצווה.
כאן לא גיהנום. אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.
שישובו בשלום – בשלום לגוף, לנפש, לרוח ולנשמה, ויידעו הם ובני משפחותיהם, טעמה של רפואה שלמה.
ותחזינה עינינו בשובך לציון
ברחמים
במהרה
(לפעמים גם השכינה שבויה, וזקוקה לתפילה שלנו עליה, שתיפדה, ותשוב, במהרה).
בתמונה בפתח המאמר: בכפר עזה – דלת שבורה מרוססת בקליעים, זרוקה על האדמה, ומתוכה הספיק ב-48 הימים הבלתי נסבלים האלה לבצבץ הנענע.
