בבוקר סתיו יפיפה יצאנו, קבוצה של בוגרי ותלמידי בית המדרש לרבנות ישראלית, לראות ולחוות את האסון שפקד את בתינו בשבת שמיני עצרת תשפ"ד. עבור חלקנו, שגדלנו או התגוררנו בעבר בישוביי הנגב המערבי, זה היה מסע מטלטל במיוחד.
היו ששאלו אותי למה אני נוסע, ולא הייתה לי תשובה ברורה ומוכנה מראש. נסעתי כי הרגשתי שאני מסוגל, כי הרגשתי שזה חשוב, כי רציתי לחוות בגוף ראשון משהו מהאירועים ששינו את פני הארץ ואת פני הבית שהיה שלי.
כשנירה נחליאל (מוסנזון) אמרה לי, מיד אחרי שעלינו למיניבוס "חוזרים הביתה", נחנקתי מדמעות, כי ידעתי שהבית שרוף, אבל כבר בצומת שובה, כשראינו את השדות החרושים והזרועים של סעד מעבר לכביש, הבנתי שיש חיים ושהישובים יחזרו לפרוח. אני אופטימי, אני חושב שהם יחזרו לחיות הרבה יותר מהר ממה שחושבים. ברור שלא כל המפונים יוכלו לחזור, ברור שקהילות יצטרכו להיבנות מחדש, אבל זה יקרה. זה כבר קורה.
קצין מיחידת דובר צה"ל פגש אותנו בשיכון הצעירים של כפר עזה (שכונת דור צעיר), סיפר על מה שקרה כאן, וביקש להדגיש שזהו רק ישוב אחד מבין עשרים ושניים ישובים שהותקפו ונפגעו באותו יום נורא של פוגרום.
יחד עם ההכרה בגודל האסון חשוב לי להתרכז בסיפורים האישיים, ללמוד להכיר חטוף אחד, משפחה אחת שנרצחה, שכונה אחת שנמחקה. כי הרי לא באמת ניתן להכיל אלף וארבע מאות הרוגים ומאתיים וארבעים חטופים.
אחר כך ציין שלדעתו צריך להשאיר את השכונה הזאת חרבה, כסוג של אנדרטה. "כמו אושוויץ", הוא אמר, וכנראה ביטא תחושה נפוצה בקרב הציבור בישראל. אני חולק על הגישה הזאת מכל וכל. זה היה יום נורא של ליקוי מאורות אבל ממש לא שואה. הצבא איחר, אבל הגיע. כיתות הכוננות נלחמו בעוז על הבית ושילמו מחיר דמים קשה, אבל אף אחד לא הלך 'כצאן לטבח'. מאות ואלפי אנשים ונשים הרגישו חסרי אונים, אבל כמדינה וכחברה היה מה לעשות, ובסופו של דבר הדברים נעשו. בניגוד לשואה, מבצעי הפשעים האלו לא יצאו בידם על העליונה, אפילו לא יום אחד, והמחיר שנגבה מאויבנו על הטבח האיום יהיה גבוה וחד-משמעי.
לכאן הביאו את כל המכוניות הנטושות מצידי הדרכים ומפסטיבל 'נובה' ברעים. חלק מהמכוניות הרוסות, מרוסקות לגמרי, שרופות אש. אחרות מנוקבות כדורים, לפעמים רק שניים או שלושה חורי כדורים בשמשה הקדמית. הקו הדק שבין חיים לבין המוות הופך כאן למוחשי עד כאב. פנייה אחת שמאלה במקום ימינה, לחיצה חזקה יותר על הגז או הברקס, יכולה להיות כל ההבדל.
רישיונות רכב מונחים על כיסא הנהג, שמות אנשים – חיים? מתים? חטופים? מוצץ ומגבונים לחים בתא כפפות פתוח, קלפי משחק, כבל הטענה לטלפון, צעיף לצוואר, סטיקר היתולי. סימני חיים שנגדעו פתאום.
אחרי טקס התייחדות ותפילת יזכור באנדרטת הזיכרון של המועצה האזורית שמנו פנינו למחנה שורה שליד רמלה. המחנה שאיש לא ידע מהו והיכן הוא עד לאחר השבת השחורה.
במחנה המטכ"לי הענק הזה מצויה גם מפקדת הרבנות הצבאית הראשית, ובה המתקן המרכזי לזיהוי חללים והכנתם לקבורה. מבנה גדול שחולק בין הצבא והמשטרה. מבנה שהוכן לקליטת מאות הרוגים, ובכל זאת כמעט ולא עמד בעומס בימים הראשונים שלאחר השבת השחורה. לכאן הובאו חללי יום הטבח, אזרחים וחיילים, כאן טופלו בכבוד ובחמלה עצומה. כאן זכו המשפחות למפגש התייחדות אחרון עם אהוביהן, ומכאן יצאו לדרכם האחרונה.
יש הרואים במבנה הזה את השער לגיהנום, אבל הביקור בו, ובייחוד המפגש עם האנשים והנשים הפועלים בו, מלמד שההיפך הוא הנכון: "מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמים" (בראשית כח 17).
זכינו להדרכה מבנצי, אחד הרבנים הצעירים שהיה כאן מהיום הראשון, שלמד על בשרו את כל שלבי הטיפול, מהקליטה והקבלה, דרך הזיהוי, מיון החפצים וההכנה לקבורה, ועד המפגש עם המשפחות ויציאת הארון אל בתי העלמין. למדנו על הכאוס של הימים הראשונים, על ההתמודדות הנפשית עם המראות, על הצורך לטפל גם בגופות המחבלים ולזהות היטב מי לנו ומי לצרינו.
פגשנו גם את אביגיל, מפקדת צוות הנשים שעסקו ועוסקות בטיפול בחללות, וגם 'מלאך' בשם מנחם שעוסק בעבודת הקודש הזאת כבר יותר מעשרים ושבע שנים, פוגש את המשפחות השכולות בכניסה למתחם, מלווה אותן לחדר שבו מונח ארון הקבורה של יקירם ומאפשר להם ברגישות עצומה להיפרד בדרך הכי טובה ונכונה עבורם.
הכול סטרילי. עקבות הסערה היו בכל מקום, הכול כבר נקי ומטוהר. שקט.
למה ציפיתי? לגוויות, לריח מוות, למלחמה? ודאי שלא. לא יודע איך הייתי מתמודד עם מראות הזוועה האמיתית. לא רוצה לדעת. ובכל זאת זו תחושה מוזרה להיות 'תייר' בארץ מולדתי.
בכלל, קשה לי עם העובדה ששכונת 'דור צעיר' בכפר עזה הפכה לאתר תיירות-מוות. אני מבין את החשיבות של העדות וההכרה, גם אנחנו היינו חלק מזה, ובכל זאת אינני מצליח להשתחרר מתחושת החדירה לפרטיות והפרת קדושת המקום.
אָבְדוּ הַחַיִּים, אָבְדוּ – וְנִחְיֶה.
וְנִחְיֶה, וְנִלְעַג לְךָ, מָוֶת.
כָּכָה נִחְיֶה – שְׁלוּבֵי זְרוֹעַ וָעֹז
עִם הוֹד זָהֳרוֹ הָאַלְמָוֶת.
נִנְשֹׁם. כֵּן, בְּזַעַם נִנְשֹׁם – וְנִחְיֶה,
אַף אִם פַּחַד יִבְלֹם אֶת פִּינוּ .
הֲיֵשׁ עוֹד לִפְחֹד? מִפְּנֵי מָה, אֱלֹהִים,
אַחֲרֵי אָבְדָנִים שֶׁרָאִינוּ?
נִנְשֹׁם. וְנִזְעַם. וְנִחְיֶה. וְנִלְעַג
אִם יִפְּלוּ גַּם שָׁמֶיךָ עָלֵינוּ.
אָבְדוּ הַחַיִּים. אַךְ אָנוּ נִזְעַק
אֶת זַעֲקַת אַלְמוֹתֵנוּ.
אברהם חלפי
את השיר הזה לקחתי איתי למסע העדות והוא ליווה אותי לכל אורך היום. הצורך לחפש את החיים המתחדשים, את התקווה, את הטוב והישר גם בתוך התופת, עזר לי להתמודד עם המראות והעדויות ששמענו. אני מאמין ומשוכנע שנוכל להוציא מתוק מעז, לקום מחושלים ומאוחדים גם מתוך האסון הזה.
