את מחברותיו של שושני פגשתי בבלי דעת, כשלמדתי אצל פרופסור שלום רוזנברג. בסוף אחד השיעורים ביקש ממני פרופסור רוזנברג לצלם מחברות שנתונות בעטיפה כהה, לא לפני שהזהיר אותי שלא איעזר באיש ושאשמור עליהן מכל משמר. לבקשתו צילמתי את המחברות פעמיים, והשארתי את אחד העותקים אצלי.

בניגוד לסיפורים ולאגדות שנתרקמו סביב מר שושני, מחברותיו מעניקות לנו מפגש אינטימי מאוד עם האיש. אך בעוד שיעוריו של שושני היו חוויה עוצמתית של מפגש עם מורה ייחודי, המפגש עם המחברות הוא מפגש עם סוד כמוס בתוך מילים. איך מגיעים אל הסוד? כיצד מפצחים ומגלים את מה שנמצא בתוכן?

מחברותיו של מר שושני כתובות בכתב יד צפוף וקטן, ומעידות על בקיאות מפליאה בשלל מקורות. הן מלאות ציטוטים שכתובים בקיצור, תוך החסרת מילים והדגשת מילים אחרות. חלק מהמקורות מופיעים רק ברמיזות ובראשי תיבות. המחברות מלאות בשלל מקורות – תנ"ך, גמרא, ראשונים, זוהר וספרי קבלה אחרים. מדי פעם מוזכרים פילוסופים מפורסמים מן העבר. עולה מתוכן דמותו של מר שושני כבקי ומלומד יהודי. מר שושני בחר ללמד את המקורות היהודיים במרחב היהודי, לעבור בין קהילות יהודיות צעירות, בין מי שיהפכו לדמויות משפיעות, ולכונן את המחשבה היהודית.

הכתבים של מר שושני נראים לעיתים כים שאין לו סוף, שנותר לנו רק לעמוד על סיפו ולהתפעל מגודלו וחידתו. כתיבתו הקצרנית נראית גם היא כסותמת ולא כפותחת, כצופן ללא פתרון. האם גם למדנותו המעמיקה וחידושיו טמונים במחברות?

פירק את המילים

באחת ממחברותיו כתב מר שושני:

למסור תבונה אי אפשר, אפשר לשננו בעל פה למסור מאמר – בדף ספר, למדו לקרא בספר מעצמו – גדל. למסור לו שמועות.

את התבונה עצמה לא ניתן ללמד, אלא רק את הדרך ללמוד, את הדרך לקרוא, ומשם להגיע אל התבונה בעצמנו. מר שושני השאיר לנו את הדרך ללמוד, את הדרך להגיע אל התבונה בעצמנו. 27 שנים לאחר פטירתו פרסם פרופסור רוזנברג, במאמר בביטאון "עמודים", את כללי הלימוד שהשאיר. הכללים, שפונים אל כל אדם ומלמדים איך ללמוד, הם סולם שמתאר את אפשרות המעבר מהמילה המובנת והחיפוש של משמעותה, דרך תשומת הלב למילה ולהקשרה, עד למצב שבו ניתן להגיע אל מעבר למילה, למקום שבו החיבור בין האדם ובין הנסתר הוא מעבר לביטוי המילולי. לימודו של מר שושני עובר דרך לימוד המילים ופירוקן, דרך גילוי מרחב המשמעויות שבתוך המילים והאותיות, אל הנסתר.

מר שושני מילא את מחברותיו במקורות היהודיים, דרך התמקדות במילים ובאותיות. התמקדות זו מחייבת את המעיין להבין מה ביקש מר שושני לומר בבחירתו דווקא באותיות אלה. במקומות אחרים פורש מר שושני מניפת משמעויות למילים, ומשרטט את המרחב האינסופי שטמון בתוך כל מילה ומשמעויותיה. כך למשל הוא פרש משמעויות שונות למילה בראשית, משמעויות שונות למילה משל, ובמקום אחר למילה לץ. לימוד בכתביו מעביר את הלומד חוויית גילוי מחדש של המילה – הבנה שלה ופירוקה, והאפשרות להגיע אל מעבר למילה, אל הסוד הנסתר שמאחוריה.

החיפוש דרך המילים את מה שנמצא מעבר להן, מופיע למשל באחת מדרשותיו על המונח פרד"ס:

פשט = מה אמר
דרש = מה המילים יכלות לומר
רמז = הכרע בהם מה הנכון
סוד = מה רצה לומר

בעוד הפרדס מכוון לפשט הדברים, מה נאֶמר, הדרש מתייחס לאפשרויות שהמילים יכולות לומר, והרמז הוא ההכרעה אילו מאפשרויות הדרש נכונות. הסוד הוא האפשרות להגיע אל מה שמעבר לנאמר, אל מה שרצה לומר, אל מה שעומד מאחורי הדברים.

מר שושני מציע דרך אל הנסתר שאיננה עוברת בחוויה או במאגיה וגם לא בפקיעת דעתו של האדם. בקשת הנסתר עוברת אצלו בשבילי התבונה והחוכמה, ובאפשרות הפירוק והבנייה המחודשת. בתוך דרך זו ניצב מר שושני כמורה שמדגים את הפירוק והבנייה, כמי שבנה אצל תלמידיו קומה רוחנית ולימד אותם איך להמשיך לבנות.

הדרך אל הסוד

במקומות שונים במחברות מתייחס מר שושני אל הקשר בין המורה לתלמיד ולאפשרות הלמידה. הוא משרטט את דמות המורה ואת תפקידו, ולעומתו את סוגי התלמידים השונים. באחת ממחברותיו, בתוך פירוש מרתק לפתיחת פרשת תולדות, הוא מפיק מאגדה תלמודית כללי הוראה שמגדירים את תפקידו של המורה מול התלמיד. הגמרא (בבא מציעא יז, ב; ועוד) מספרת על דיון למדני שנערך בין ר' חייא בר אבא ומורו ר' יוחנן. כאשר במהלך הדיון מצביע ר' חייא על הוכחה מהמשנה לרעיון ששמע ממורו, ר' יוחנן מגיב במשל: "אי לאו דדלאי לך חספא, לא משכחת מרגניתא תותה". אילולי הרמתי את החרס בשבילך, לא היית מוצא את המרגלית תחתיו.

משל זה מתייחס לאפשרות של התלמיד לגלות מה שרמוז במשנה אך ורק לאחר שלמד וקיבל ממורו את ההלכה. המורה הרים את החרס, והתלמיד גילה את המרגלית. מר שושני מתייחס למשל של ר' יוחנן, ומגדיר את תפקידו של המורה מול התלמיד:

אי לאו דדלאי 1) חוק פדגוגי. תלמיד מבין מעצמו להרים החרס. 2) אף לצלול עד החרס. רגיל ושכיח מרגלית תחתיו 3)יש צולל במים אדירים ומעלה חרס ולא מרגלית. טעה חשב החרס למרגלית 4) על המורה לא להצביע על המרגלית 5) אלא רק להסיר החרס 6) לאפשר לתלמיד 7) למצוא מעצמי המרגלית ^ אכ הבין ערכה

מר שושני פורט את היחס הפדגוגי שנלמד ממשל החרס והמרגלית. הוא מתחיל מהתלמיד, שבכוחו להבין את החרס, לצלול עד אליו ולמצוא תחתיו מרגלית. אך לעיתים התלמיד טועה ולא מבדיל בין החרס למרגלית. גם במקרה כזה על המורה רק להסיר את החרס, אך לא להצביע על המרגלית. מציאת המרגלית היא נתינת הפשר. המוצא הוא מי שמבין את ערכה של המרגלית.

הדרך אל הסוד עוברת ביכולת להכריע מה נכון, לזהות את המרגלית. הצורך להכריע בין הדרכים השונות, מדריך אותנו להמשיך ולחפש את המרגלית. זיהוי המרגלית הוא הדרך להגיע אל הסוד. במחברותיו מבקש מר שושני להסיר את החרסים, להזמין אותנו לראות את המרגליות הטמונות במקורות שלנו. להגיע אל מעבר למילים, דרך האותיות, אל הנסתר. המעבר אל הנסתר עובר בלימוד החוכמה, בהכרת האותיות ובעיון בהן.

תלמידיו של מר שושני מתייחסים אליו כמי שביקש להראות את הדרך אל המרגלית. מורה גדול שדרך הוראתו קשה, אך היא פותחת ופורשת עומק וחידוש. מר שושני נשאר מורה. במחברותיו הוא מורה לנו ללכת בדרך הלימוד שלו, לצלול אל ים המחברות ולאסוף מתוכן מרגליות. לא להישאר בחרס – בקסם הסיפור והאגדה, אלא להפוך במילים עצמן, לבחון אותן בקפידה, להעמיק בהן ולגלות את מה שטמון מעבר להן, בתוכן.

מר שושני, המורה, הותיר לנו ים מלא מרגליות. בידינו הבחירה אם להישאר בחרסים ולמחות את השם, או להגיע אל המרגליות ולכתוב מתוכן תורה חדשה.

• פורסם לראשונה במקור ראשון.