השיעור בנושא לאומיות הוא חלק מיוזמת "אוֹת בְאוֹת" – דורשים שפה יהודית דמוקרטית. במסגרת היוזמה נכתב אוסף של שיעורי חינוך על מושגים לפי אותיות הא'-ב', כאשר כל מושג נדרש בשפה יהודית-דמוקרטית.
לאומיות היא תופעה חברתית אידאולוגית, שלפיה לכל עם זכות לקיים ממשל עצמי. הלאומיות המודרנית הופיעה לראשונה במאה ה-19. המושג "לאומיות" קשור למושג אומה – קבוצה גדולה של בני אדם החולקים שפה אחת, תרבות והיסטוריה משותפת, אשר לעתים הם בני מוצא אחד, ובדרך כלל הם קשורים בקשר היסטורי לאזור גיאוגרפי מסוים. הלאומיות היא מושג רחב יריעה הכולל היבטים רבים ומגוונים. לא כל קבוצה או עם שמקיים את כל הקטגוריות שצוינו לעיל הופך למדינה, וכן להפך – לא כל מדינה מכילה את כל הקריטריונים הללו. לדוגמה, הכורדים הם עם החי באזור גיאוגרפי מסוים עם שפה ותרבות משותפת אך ללא מדינה. בלגיה לעומת זאת היא מדינה המורכבת משתי קבוצות גדולות שונות המתגוררות באזורים שונים ודוברות שפות שונות.
כאמור, הלאומיות היא נושא מורכב וסבוך הטומן בחובו פוטנציאל "נפיצות" גבוה. מדינת הלאום הפכה להיות מוקד זהות מרכזי של תושביה, ובעבר הובילה זהות זאת למלחמות רבות ועקובות מדם על עצמאות, שלטון, כיבוש ושחרור. גם כיום מתנהלות מדי פעם מלחמות בין מדינות לאום שונות או מלחמות אזרחים תוך מדינתיות, כמו כן במדינות רבות מתנהלים מאבקים פנימיים עזים על זהותה הלאומית של המדינה.
מדינת ישראל, עם הקמתה בשנת 1948 , הכריזה על עצמה במגילת העצמאות – כעל מדינה יהודית בארץ ישראל, ובכך קבעה את זהותה הלאומית של מדינת ישראל. ואולם, כעבור 70 שנה, ראו לנכון 62 חברי כנסת להצביע בעד "חוק הלאום" (שבו נעסוק בהמשך) המעגן מחדש את אופייה וזהותה הלאומית של מדינת ישראל כמדינת יהודית.
הדרך שעברה הלאומיות מראשיתה ועד ימינו מתוארת יפה בפסקה הבאה:
בשעתה היפה בשלהי ימי הביניים, ייצגה הלאומיות עיקרון מאחד ומרחיב שורות, בהשוואה לסדר הפיאודלי שקדם לה. הלאומיות התבססה אז על תשתית מוצקה – התרבות המשותפת לבני המקום. עמים ולאומים היו בעלי צביון תרבותי ייחודי משלהם. הם היו בראש וראשונה נשאי תרבות, שמרכיביה היו שפה, מנהגים והיסטוריה משותפים. ה'התעוררות הלאומית' היום נעה בכיוון הפוך: היא סתגרנית, מתבדלת, מצופפת שורות. כל כולה הפגנה של פחד מאובדן זהות, שכן, במציאות הגלובליסטית המתהווה, התרבות הלאומית הייחודית מיטשטשת והולכת.
בשיעור שלפניכם, נעסוק בערך הלאומיות ונשאל מהי לאומיות? מהי לאומיות יהודית או ישראלית? והאם יש סתירה בין יהדות לישראליות או שהן משלימות זו את זו?
"לאומיות" היא מושג שעל הגדרתו מתנהל דיון שנים רבות. על מנת לענות על השאלות בפתיחה, ניתנת כאן הגדרה מתומצתת מקובלת למדי.
לאומיות היא צירוף של "רגש לאומי", כלומר תחושת שייכות ללאום, והרצון לממש רגש ושייכות זו בצורת "מסגרת פוליטית", כלומר מדינה.
התחלקו לקבוצות קטנות של 4 – 5 תלמידים, ונסו להבין יחד את ההגדרה. לאחר מכן ענו יחד בקצרה על השאלות הבאות, מנקודת מבטה של כל דמות:
עברו שוב על רשימת הדמויות וענו על אותה השאלה מצד משקיף מהצד, (לדוגמה מהי לאומיותה של "לורן" לדעת ה"משקיף" החיצוני, האם מדינת קנדה מחליטה מהי הלאומיות שלה או שלורן עצמה מחליטה?) חישבו מי קובע את לאומיותו של האדם, הוא עצמו, הקהילה או המדינה שהוא חי בה?
הציגו את תשובותיכם בכיתה. נסו לשתף את כולם בחלק מהדיונים בקבוצה. כשאתם משתפים את רעיונותיכם בכיתה, ציינו מי מהדמויות הייתה "קלה" להגדרה ומי הייתה "מסובכת". חשבו האם מה שהיה לכם מסובך בהכרעה לגבי הלאומיות של כל דמות היה מסובך גם ל"דמויות" הדמיוניות עצמן – לורן, איברהים, סרגיי וכן הלאה.
יש להניח שבעת המענה לשאלות השונות, נתקלתם בקושי להכריע לגבי לאומיות של דמות זו או אחרת. לקושי הזה סיבות שונות, שכן אנשים הם ישויות מורכבות, והלאומיות היא "חיה משונה". הלאומיות היא אומנם עמומה לעיתים, אך בד בבד היא בעלת חשיבות עצומה עבור רוב בני האדם, כיוון שבתקופתנו היא חלק מהותי מזהותו ושייכותו של האדם. בהמשך ננסה להבין טוב יותר את המורכבות הזו, וננסה להבהיר את חשיבותה עבור כל אזרח במדינה.
הלאומיות טומנת בחובה קשיים, אתגרים וקונפליקטים רבים. אין הרבה מדינות המורכבות מקבוצה אחת בלבד של אנשים שמוצאם, שפתם, תרבותם, דתם וההיסטוריה שלהם משותפת. הניסיון לקבוע או לחזק את הלאומיות מהווה לרוב איום על המדינות השכנות, וכן על מיעוטים וקבוצות שונות בתוך המדינה עצמה. מהו מעמדם של המיעוטים? האם מדינה דמוקרטית יכולה להכריז ולהגדיר את לאומיותה מבלי להפלות את המיעוטים שבה? האם מיעוט מספיק גדול רשאי וזכאי לדרוש להקים מדינה משלו?
"הִנֵּה עַם"
לפניכם קטע מקראי מפתיחת ספר שמות, שבו מוגדר לראשונה עם ישראל כ"עם" ולא כמשפחה. קראו את הקטע והשיבו על השאלות שאחריו:
וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲׁשֶר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף.וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ.הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ.וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס.
שאלות לדיון:
משאל עם
באלפי השנים שבין ספר שמות לתקופה המודרנית קרו שינויים רבים. "עמים" ו"ארצות" התקיימו כל העת, אך הגדרת המדינות ותחושת הזהות והשייכות של תושביהן עברו שינויים גדולים. לא נרחיב בכל השינויים הללו, רק נציין שבמאה ה 19- (ובעיקר בסופה) התרחשה, באירופה ובאזורים נוספים בעולם, תופעה המכונה היום "עליית הלאומיות". קבוצות אתניות, שונות, שחיו באזורים מוגדרים, דרשו לממש את זהותם התרבותית השונה במסגרת פוליטית של מדינה. לדוגמה לכך היא "תנועת הציונות" ששאפה לממש את הזהות התרבותית השונה של היהודים במסגרת מדינית. באותם ימים, מנהיגים והוגים מכל קשת הדעות ניסחו את מושג ה"לאומיות". בקטע שלפניכם מצוטט אחד מאותם הוגים ומדינאים, ארנסט רנאן, שהיה עֵד לכיבוש צרפת על ידי גרמניה בשנת 1870:
אומה היא, אפוא, סולידריות בקנה מידה גדול, המיוסדת על תחושת הקורבנות שהועלו בעבר ועל אלה שתידרש נכונות להעלותם בעתיד. היא מניחה מראש את קיומו של עבר, ועם זאת, היא באה לידי ביטוי בהווה בעובדה המוחשית של קיומה, היינו, בהסכמה ובשאיפה המובעת בבירור להמשיך בחיים משותפים. קיומה של האומה הוא, סלחו לי על הדימוי, משאל עם יומיומי.
שאלות לדיון:
היהודים הם עם
הציונות, שקמה גם היא בשליש האחרון של המאה ה-19, הייתה מראשיתה תנועה לאומית, אשר קראה לחידוש הריבונות היהודית בארץ ישראל. בקונגרס הציוני הראשון שנערך בעיר באזל בשנת 1897 , נאם בנימין זאב הרצל את נאום הפתיחה, ואמר בו את הדברים הבאים:
…אנו, אפשר לומר, שבנו הביתה. הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים. אנו הבנים השבים אל הבית מוצאים בו כמה דברים הטעונים תיקון במפגיע [תיקון מיידי].
[…] כבר הצליחה הציונות להגשים דבר מופלא, שנחשב לפני כן כבלתי אפשרי: הקשר ההדוק בין היסודות המודרניים ביותר של היהדות עם השמרניים ביותר. הואיל והדבר הזה אירע, בלא שיצטרך אחד משני הצדדים לעשות ויתורים שלא לכבודו ולהקריב קרבנות נפשיים, הרי זו ראיה נוספת לכך, אם הייתה דרושה עוד ראיה, לעובדה שהיהודים הם עם. ליכוד כזה לא ייתכן אלא על הרקע של אומה.
[…] תנועת-עם כל כך גדולה הכרח הוא לתפסו בה מהרבה צדדים. הקונגרס יתעסק משום כך גם באמצעים הרוחניים להחייאתה ולטיפוחה של ההכרה הלאומית היהודית. גם בנקודה זו צריכים אנו להילחם באי-הבנות. אין אנו חושבים כלל לוותר על מלוא רוחב כף-הרגל מן התרבות שרכשנו לנו, אלא אנו חושבים על העמקתה הנוספת של התרבות, כפי שהיא מתפרשת בכל הרחבת-הדעת".
שאלות לדיון:
קם העם היהודי
כידוע, הציונות הצליחה לממש את שאיפתה הגדולה. כ-50 שנה לאחר כינוס הקונגרס היהודי הראשון קמה מדינת ישראל. בהכרזה על הקמתה של המדינה, נוסח החזון של מדינת ישראל והוקרא ברוב טקס. קראו את הפתיחה של מגילת העצמאות וענו על השאלות שלאחריה.
בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל קָם הָעָם הַיְּהוּדִי, בָּהּ עֻצְּבָה דְּמוּתוֹ הָרוּחָנִית, הַדָּתִית וְהַמְּדִינִית, בָּהּ חַי חַיֵּי קוֹמְמִיּוּת מַמְלַכְתִּית, בָּהּ יָצַר נִכְסֵי תַּרְבּוּת לְאֻמִּיִּים וּכְלָל-אֱנוֹׁשִיִּים וְהוֹרִישׁ לָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֶת סֵפֶר הַסְּפָרִים הַנִּצְחִי.
לְאַחַר שֶׁהֻגְלָה הָעָם מֵאַרְצוֹ בְּכֹחַ הַזְּרוֹעַ שָׁמַר לָהּ אֱמוּנִים בְּכָל אַרְצוֹת פְּזוּרָיו, וְלֹא חָדַל מִתְּפִלָּה וּמִתִּקְוָה לָשׁוּב לְאַרְצוֹ וּלְחַדֵּשׁ בְּתוֹכָהּ אֶת חֵרוּתוֹ הַמְּדִינִית.
מתּוֹךְ קֶׁשֶר הִיסְטוֹרִי וּמָסָרְתִּי זֶה חָתְרוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל דּוֹר לָשׁוּב וּלְהֵאָחֵז בְּמוֹלַדְתָּם הָעַתִּיקָה; וּבַדּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים שָׁבוּ לְאַרְצָם בַּהֲמוֹנִים, וַחֲלוּצִים, מַעְפִּילִים וּמָגִנִּים הִפְרִיחוּ נְׁשַמּוֹת, הֶחֱיוּ שְׂפָתָם הָעִבְרִית, בָּנוּ כְּפָרִים וְעָרִים, וְהֵקִימוּ יִשּׁוּב גָּדֵל וְהוֹלֵךְ הַׁשַּלִּיט עַל מִׁשְקוֹ וְתַרְבּוּתוֹ, שׁוֹחֵר שָׁלוֹם וּמָגֵן עַל עַצְמוֹ, מֵבִיא בִּרְכַּת הַקִּדְמָה לְכָל תּוֹׁשָבֵי הָאָרֶץ וְנוֹשֵׂא נַפְשׁוֹ לְעַצְמָאוּת מַמְלַכְתִּית.
[…] זוֹהִי זְכוּתוֹ הַטִּבְעִית שֶל הָעָם הַיְּהוּדִי לִהְיוֹת כְּכָל עַם וְעַם עוֹמֵד בִּרְשׁוּת עַצְמוֹ בִּמְדִינָתוֹ הָרִבּוֹנִית.
שאלות לדיון:
עוד בהמשך המגילה מופיע הסעיף הבא:
מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת; תִּשְׁקֹד עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְטוֹבַת כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ; תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל; תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; תַּבְטִיחַ חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת; תִּשְׁמֹר עַל הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל כָּל הַדָּתוֹת".
חוק הלאום
לפניכם קטעים מרכזיים מחוק הלאום שחוקק בכנסת בשנת 2018. קראו את החוק וענו על השאלות שלאחריו.
נוסח סעיפים נבחרים מהחוק:
1) עקרונות יסוד.
א. ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל.
ב. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית.
ג. מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי.
[…]
4) שפה.
א. עברית היא שפת המדינה.
ב. לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה; הסדרת השימוש בשפה הערבית במוסדות ממלכתיים או בפניהם תהיה בחוק.
ג. אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק יסוד זה.
5) קיבוץ גלויות. המדינה תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות.
6) הקשר עם העם היהודי.
א. המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם.
ב. המדינה תפעל בתפוצות לשימור הזיקה בין המדינה ובין בני העם היהודי.
שאלות לדיון:
במליאה:
חיזרו לפורום הכיתתי והרכיבו יחד רשימה של פעולות שאותה יעשה ה"לאומן" ואילו ה"לאומי" יתנגד לה. בדקו האם ישנה הסכמה גורפת בין כל התלמידים לגבי הפעולות שנכללו ברשימה או שפעולות מסוימות נמצאות במחלוקת לגבי סיווגן (כ"לאומיות" או "לאומניות").
מאמר דעהלאומיות | יוסי קליין הלוי
לאומיות היא ההכרה בכך שהאנושות מאורגנת לפי "משפחות" מורחבות, החולקות זו עם זו זיכרונות עבר ותקוות עתיד, החולקות שפה ותרבות, ולעיתים גם אמונה.
לאומיות יכולה להיות כוח דוחף לעשיית טוב אך גם לעשיית רֶשע. היא עשויה לעודד בקרב עמים מטרה משותפת, תחושת שוויון ואנושיות פשוטה; אך לחלופין עלולה להוביל לבדלנות ושנאה.
לאומיות יכולה להגן על הדמוקרטיה, אך גם לגרום לאובדנה. היא יכולה להכיל בתוך חיבוקה החם את כל אלה החיים בתוך גבולות מוגדרים וחולקים אזרחות משותפת, או לחלופין לזרוע פירוד ולהדיר בעיקר את קבוצות המיעוט שאינן נחשבות לחלק אורגני מהעם.
הגדרה ליברלית של לאומיות עומדת על כך שכל החולקים אזרחות משותפת חולקים גם זהות לאומית, גם אם זהות זו מבוטאת בדרכים שונות.
מדינת ישראל מבוססת על שתי זהויות. קריאתי שלי בנוסח "הכרזת העצמאות" מעלה כי ישראל הינה בד בבד מדינתו של העם היהודי – של כל היהודים, בין אם הם אזרחיה ובין אם לאו – ומדינתם של כל אזרחיה, בין אם הם יהודים ובין אם לאו. כשאני גדלתי בארצות הברית, הרגשתי את עצמי כחלק ממדינת ישראל, אף שעדיין לא התאזרחתי פה. כשעליתי לארץ, קיבלתי אזרחות בהסתמך על העובדה הפשוטה אני יהודי. המופע היחיד של העדפת יהודים המותר – ואף קבוע בנוסח הכרזת העצמאות – הוא היחס המועדף לעולים יהודים. בהתחשב בהיסטוריה היהודית ובאיום המתמשך על יהודים ברחבי העולם, מעצבי הכרזת העצמאות הבינו שהכרחי שיהיה מקום אחד בעולם שיהודים יוכלו להתקבל בו באופן מידי, ללא מגבלות רק על סמך היותם יהודי/יה.
השופט העליון לשעבר, אהרון ברק, הסביר שבכוחה של מדינה לקבוע מי יהיו אזרחיה, אולם ברגע שנכנס המהגר מבעד לשעריה, לא מגיעות לו זכויות יתר בשל יהדותו. זהו הבסיס ללאומיות הליברלית הישראלית.
לי עצמי יש היום, למעשה, שתי זהויות לאומיות: אני משתייך לעם היהודי ומשתייך לעם הישראלי. עבורי שתי הזהויות שזורות זו בזו. עליתי לארץ כי האמנתי שזהותי היהודית תוגשם באופן הטוב ביותר באמצעות הפיכתי לישראלי.
אני מכיר כמובן בכך שישנם אזרחים שנולדו בארץ הזאת והם ישראלים, אבל לא יהודים. האם אני 'יותר' ישראלי בגלל שלזהותי נוסף הרכיב היהודי? או שמא אני 'פחות' ישראלי כיוון שנולדתי בחוץ לארץ? אני מחשיב שאלה זו לא רק כלא רלוונטית אלא אף כעלבון לזהות הישראלית ולדמוקרטיה. כל אלה השותפים במדינת ישראל הם בעלי חלק שווה בזהות הישראלית. לי יש מחויבות נוספת לעם היהודי, ממש כפי שלערבי ישראלי עשויה להיות מחויבות נוספת לעולם הערבי או לאומה הפלשתינית. נכון, למדינת ישראל ככלל יש מחויבות לעם היהודי ברחבי העולם ולא לשום עם אחר, כולל הפלשתינים. קבלת מחויבות זו – גם אם אזרח ערבי אינו שותף לה – היא חלק ממהותה של לאומיות ישראלית.
כן, זה מורכב. אבל זו התוצאה הבלתי נמנעת של היותנו עם עתיק ששב לארצו בנסיבות כה יוצאות דופן. כל זהות לאומית היא ייחודית; שלנו כנראה קצת יותר משל אחרים.
יוסי קליין-הלוי הוא עמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן ומנהל שותף של היוזמה למנהיגות מוסלמית במכון.
