השיעור בנושא ערבות הדדית הוא חלק מיוזמת "אוֹת בְאוֹת" – דורשים שפה יהודית דמוקרטית. במסגרת היוזמה נכתב אוסף של שיעורי חינוך על מושגים לפי אותיות הא'-ב', כאשר כל מושג נדרש בשפה יהודית-דמוקרטית.
מובנה של המילה עַרְבוּת הוא אחריות של האחד כלפי האחר. מקורו של המונח שאוב מעולם הכלכלה, ולפיו הערֵָב אחראי להחזר חובו של החייב. חז"ל שאלו מונח זה ויצקו לתוכו משמעות ערכית-חברתית, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפתגם המפורסם "כל ישראל ערֵבים זה בזה" או "ערֵבים זה לזה" (מדרש ספרא ויקרא כו, לז).
בימינו משמש המושג ערבות או ערבות הדדית במובן של "מעורבות", כביטוי של אחריות האחד כלפי קשייו ומצוקותיו של הזולת.
קבלת אזרחות במדינה מחייבת את האדם להיות אזרח טוב. "אזרחות טובה" כוללת בין היתר נאמנות למדינה וציות לחוקיה. אולם אזרח טוב אינו מסתפק בקיום חוקי המדינה – הוא פועל כדי לשפר את חיי החברה והמדינה, והוא מעורב בנעשה בה באופן חיובי באמצעות תרומה אישית. במדינת ישראל מטפחים אזרחות טובה בדרכים שונות, למשל: פרויקט המחויבות האישית שמשתתפים בו רוב תלמידי התיכון בארץ, המסייעים לאנשים נזקקים והפועלים מתוך ערבות הדדית, בארגוני מתנדבים שונים כמו מגן דוד אדום, המשמר האזרחי ועוד.
מאחר שהמושג ערבות הדדית צמח בתרבות היהודית ושימש כביטוי יהודי פנימי, מתעוררות במדינת ישראל שאלות שנובעות ממשמעות המונח בעבר. "כל ישראל ערבים…" – מי הם "ישראל"? האם זהו העם היהודי? המדינה? או גם אנשי העולם? ומה עם מי שאינו "ישראל"?
בעולם המערבי מקובל המונח 'סולידריות' כמאפיין את תחושת האחווה והאחריות שבין בני האדם באשר הם. מכאן גם עולות שאלות נוספות על היחס שבין 'ערבות' ו'סולידריות'. האם אלה רמות שונות של מחויבות לקבוצות שונות של חברות ובני אדם? בשאלות אלה ואחרות עוסק השיעור שלפניכם.
קיבלתם 1,000 שקלים המיועדים לתרומה לאחת העמותות החברתיות מתוך הרשימה הבאה. בחרו בעמותה/ארגון שלהם תרצו לתרום. שתפו את חברי כיתתכם בנימוקים לבחירה זו.
במסורת היהודית נחשבת הצדקה והעזרה לחלש לערך בעל חשיבות גדולה. אולם, כפי שראינו במשימת הפתיחה, השאלה למי לתת ומי קודם למי איננה פשוטה. המקור שלפניכם דן בשאלה זו ומציע סדרי עדיפות בדרכי הנתינה.
"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ" (שמות כב, כד);
עמי [יהודי] ונכרי [שבאים לבקש הלואה] – עמי קודם, עני ועשיר – עני קודם, ענייך [קרובי משפחה] ועניי עירך – ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמין.
השיר "שום אדם איננו אי" (No man is an island) נכתב על ידי ג'ון דאן (John Donne) בשנת 1600 בקירוב. ג'ון דאן היה כומר אנגלי שאחיו נכלא (ומת בכלא) על כך שניסה להציל כומר אחר. מות אחיו, שנגרם בגלל ניסיונו להציל אדם אחר, היה כל הנראה אחד מהמניעים לחיבור השיר. השיר הפך להיות אחד השירים הנודעים ביותר בשפה האנגלית, ובמאה העשרים ציטוטים ממנו אומצו כ"מוטו" של הקריאה לסולידריות ושותפות גורל בין בני אדם. הסופר ארנסט המינגווי נתן לספרו הנודע "למי צלצלו הפעמונים" את כותרתו בהשראת שורה מהשיר. הספר עוסק במלחמת האזרחים בספרד ואנשים מכל העולם שהתנדבו ליטול בה חלק כתמיכה ב"רפובליקאים" כנגד ה"לאומנים".
לימים עשה מרטין לותר קינג שימוש בשיר בנאומיו נגד אפליית השחורים, ויוצרים והרכבים מוזיקליים רבים, כגון "מטאליקה", ה"בי ג'יס" ואלטון ג'ון, השתמשו בציטוטים מהשיר או הלחינו חלקים ממנו.
שום אדם איננו אי / ג'ון דאן
שׁוּם אָדָם אֵינֶנּוּ אִי,
כֻּלּוֹ מִשֶּל עַצְמוֹ;
כָּל אָדָם הוּא פִּסָּה מִן הַיַּבֶּשֶת, חֵלֶק מֵאֶרֶץ רַבָּה;
אִם גּוּשׁ עָפָר יִגָּרֵף עַל יְדֵי הַיָּם –
אֵירוֹפָּה תִּהְיֶה נֶחְסֶרֶת
מַמָּשׁ כְּמוֹ לוּא הָיָה כֵף־סֶלַע
כְּמוֹ לוּא הָיָה אֲחֻזַּת מֵרֵעֶיךָ
אוֹ אֲחֻזַתְךָ שֶלְךָ הָיָה;
מוֹתוֹ שֶל כָּל אָדָם מְפַחֵת בִּי,
יַעַן כִּי אֲנִי מְשֹׂרָג בְּגֶזַע הָאָדָם.
וְלָכֵן לְעוֹלָם אַל תִּׁשְלַח לִשְאֹל לְמִי צִלְצְלוּ הַפַּעֲמוֹנִים –
לְךָ הֵם מְצַלְצְלִים.
משימה א – האם אנו ערבים למהגרי העבודה הלא חוקיים ולפליטים?
קראו את הכתבה "אלף תלמידים הפגינו" באתר שיחה מקומית, העוסקת בהפגנת תלמידים בתל אביב נגד גירוש וכליאה של חבריהם לכיתה (ילדיהם של מהגרים בלתי חוקיים), ונסחו את עמדתכם בנושא.
חשבו:
האם הייתם מצטרפים להפגנה?
האם הייתם מפגינים נגד המפגינים?
האם הייתם אדישים?
נמקו את עמדתכם!
משימה ב – העוברים בריצה
צפו בסרטון שבו מובא סיפור קצר מאת פרנץ קפקא "העוברים בריצה". צפו בו או עקבו אחרי הטקסט של הסיפור המופיע בהמשך:
כשאנו מטיילים בלילה ברחוב ורואים עוד מרחוק – משום שהרחוב עולה לפנינו והירח מלא – איש רץ לקראתנו, לא ננסה לתפוס אותו, גם אם הוא חלש ומרופט, גם אם מישהו רץ אחריו וצועק, אלא ניתן לו להמשיך לרוץ.
משום שעכשיו לילה, ולא אנחנו אשמים שהרחוב עולה לפנינו באור ירח מלא; ומלבד זאת ייתכן שהרדיפה היא לשניים שעשוע בלבד, אולי שניהם רודפים אחרי שלישי, אולי הראשון נרדף על לא עוול, אולי השני מתכוון לרצוח, ואנו נהפוך לשותפים לרצח, אולי השניים כלל אינם יודעים זה על זה והם רצים אל מיטותיהם, כל אחד על דעת עצמו, אולי הם סהרורים, ואולי הראשון יש לו נשק.
ואחרון אחרון, האם אין אנו רשאים להיות עייפים, וכי לא שתינו יותר מדי יין? אנו מרוצים שאפילו את השני אנו כבר לא רואים.
התחלקו לקבוצות של ארבעה תלמידים בכל קבוצה, ונסו להמחיז את הסיפור. נסו לחשוב על ה"שניים" העוברים בריצה (אולי רודף ונרדף) כדמויות שונות מהחברה הישראלית (פליט, עני, עשיר, אישה, גבר, ילד, נכה וכיוצא בזה). בנו את הסיפור סביב בחירת הדמויות שלכם והציגו אותו בפני הכיתה. השקיעו מחשבה גם בהמחזת המשפט המסיים את הסיפור – "אנו מרוצים שאפילו את השני אנו כבר לא רואים", ונסו לחשוב מדוע "אנו מרוצים"?
שאלה לסיכום הדיון בכיתה: האם ניתן להחליט מהם גבולות הערבות ההדדית? ומי מחליט על כך?
מאמר דעהערבות הדדית | תהילה פרידמן נחלון
מהי ערבות? ערבות היא כאשר אדם שם את שמו, יכולתו או הונו כאמצעי לספק ביטחון למישהו אחר. יהודה הבטיח ליעקב אבינו: "אנכי אערבנו, מידי תבקשנו" כשביקש לשכנעו לשלוח את בנימין. אני אערוב לו. אם יעמוד בסכנה אתן את חירותי ואפילו את חיי למענו. נפשי תחת נפשו. כשאדם
ערב להלוואה הוא מעמיד את עצמו כחלופה לחייב, אם זה לא יצליח לפרוע את החוב. ובכך, בעצם מאפשר לחברו לקבל הלוואה. כספי תחת כספו.
ערבות הדדית מתקיימת כשאנו מוכנים לתת את שלנו על מנת להבטיח צורך חיוני של מישהו אחר, ויודעים שכשנזדקק יעמיד הוא את שלו למענינו. כאשר מתקיימת ערבות הדדית, נוצרת חברה שיש בה אחווה ולכידות; חברה שבה אנשים מוכנים להקריב זה למען זה; לשלם מיסים בכדי לממן חינוך, בריאות ורשת רווחה לכולם; ללכת לצבא כדי להגן זה על זה; להישאר בבית בתקופת מגיפה גם שזו מסכנת בפועל רק את הזקנים שבחברה. חברה שפועלת בערבות הדדית היא חברה שבה מי שיש לו עכשיו נותן ממה שיש לו עכשיו, עבור מי שאין לו כרגע, ובהמשך, מתישהו, הם יתחלפו. חברה עם ערבות הדדית היא חברה שהיינו רוצים לחיות בה.
"כל ישראל ערֵבים זה בזה", קובעים חז"ל. הקביעה הזו היא גם תיאור וגם מצווה. אנחנו ערבים זה בזה כיוון שלכל אורך ההיסטוריה ועד היום גורלו של יהודי אחד השפיע על גורלם של יהודים אחרים. כשמרדכי בחר שלא להשתחוות להמן, נגזרה גזירה על היהודים כולם. וגם היום, כשיהודים בארץ עורכים מבצע צבאי, יהודים בחוץ לארץ מותקפים. אך ערבות היא גם מצווה, דרישה, ציפייה מוסרית. אנחנו צריכים לערוב אחד לשלומו של השני. אנחנו חייבים לתת ממה שיש לנו למען שלומם וביטחונם של אחרים, נפשי תחת נפשו, כספי תחת כספו, וכשאצטרך – נפשו תחת נפשי, כספו תחת כספי.
חז"ל דיברו על ערבות בין יהודים, אך הערבות נדרשת גם בין הישראלים כולם. אם ברצוננו לקיים בישראל חברה מוסרית ומשגשגת אנחנו צריכים להיות ערבים זה בזה. בפועל מתקיימת בישראל לא מעט ערבות הדדית, אך לא תמיד כל חלקי החברה כלולים בה. לא תמיד אנחנו מפנימים שמעבר לכל מחלוקת או אי־הסכמה, אנחנו חולקים מרחב משותף וחיינו תלויים זה בזה. מילים אלה נכתבות בעיצומו של משבר
הקורונה, המבהיר לנו באופן הפשוט ביותר – אם לא נהיה ערבים זה בזה, לא נהיה. ערבות הדדית אינה מותרות אלא צורך קיומי, אשר בלעדיו יקשה עלינו מאוד להמשיך ולקיים את הפרויקט המופלא והניסי ששמו מדינת ישראל.
ח"כ תהלה פרידמן נחלון היתה עד לאחרונה ראש תחום עמיות במכון שלום הרטמן ועמיתת מחקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית.
