השיעור בנושא נאמנות הוא חלק מיוזמת "אוֹת בְאוֹת" – דורשים שפה יהודית דמוקרטית. במסגרת היוזמה נכתב אוסף של שיעורי חינוך על מושגים לפי אותיות הא'-ב', כאשר כל מושג נדרש בשפה יהודית-דמוקרטית.
אזרחות משמעה מערכת של זכויות וחובות בין האזרח למדינתו. המדינה מצידה מחויבת
לשלומו, לביטחונו, לחירותו ולזכויות האדם של האזרח; ואילו הוא מחויב בנאמנות כלפי המדינה בציות לחוק, תשלום מיסים ועוד. רעיון זה התגבש בעת החדשה על ידי שני פילוסופים אנגליים, תומס הובס וג'ון לוק, שגיבשו במאה ה 17- את רעיון 'האמנה החברתית'. רעיון האמנה החברתית
יוצא מנקודת הנחה שבשלב כלשהו בעבר האנושי החליטו בני האדם לנטוש את 'המצב הטבעי'
שהיווה את השלב הראשון בקיום של החברה האנושית, כדי ליצור במקומו חברה בעלת חוקים המחייבים את חבריה. לפי רעיון זה, בני האדם הסכימו מרצונם להתארגן במסגרת של מדינה ולקבל על עצמם חוקים, פיקוח ומגבלות. בתמורה הם זוכים לביטחון קיומי ולדאגה לצורכיהם ולזכויותיהם, באמצעות השלטון.
במדינות דמוקרטיות רבות, הנאמנות למדינה נחשבת כחלק מחובת האזרח (שכוללות גם תשלום מיסים, חובת ציות לחוקי המדינה, חובת דיווח על תאונות דרכים ומפגעים, ובחלק מהמדינות הדמוקרטיות גם חובת גיוס לצבא). חשוב לדעת שאין קשר בין מימוש זכויות אדם או אזרח לבין מימוש חובותיו. כלומר אין להתנות מימוש של זכות אדם או אזרח במימוש חובה זו או אחרת. נאמנות של אזרח למדינה אפשר להביע במגוון דרכים, ואחת מהן היא הצהרת נאמנות, כפי שמקובל במדינות מערביות רבות.
נאמנות נבחנת כאשר נדרשת נכונות להקרבה. כאשר אנו נאמנים לעניין מסוים, אנו מוכנים להקריב למענו מזמננו, מכספנו ומחיינו. לצד הנאמנות למדינה, לכל אדם נאמנויות נוספות, כגון למשפחה, לדת, לחברים ולערכים. במקרה של התנגשות ביניהן עלינו לבחור בנאמנות הגבוהה
יותר עבורנו. כך אנו מקיימים היררכיה של נאמנויות, למשל גיוס לצבא לעומת נאמנות למשפחה.
בשנת 2010 אישרה הממשלה תיקון בסעיף 5 לחוק האזרחות, העוסק במבקשים להתאזרח בישראל שלא מכוח שבות. על פי תיקון זה, להצהרה הנוכחית: "אני מצהיר שאהיה אזרח נאמן למדינת ישראל", נוספו המילים: "כמדינה יהודית ודמוקרטית, ואני מתחייב לכבד את חוקי המדינה".
הצירוף "מדינה יהודית ודמוקרטית" נוסח לראשונה באופן רשמי ב'חוק יסוד: חופש העיסוק', ו'בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו' שהתקבלו בשנת 1992 . מאז ניסוחו, צירוף זה מעורר מחלוקות ושאלות רבות לגבי משמעותם של המושגים 'יהדות' ו'דמוקרטיה', ומעלה שאלות הנוגעות
ליחסים שבין יהדותה של המדינה לבין הערכים הדמוקרטיים; האין יהודיותה של המדינה סותרת את היותה מדינה דמוקרטית המחויבת לשוויון זכויות מלא לכל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין? ומהי משמעותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ביחס לאזרחים שאינם בני הלאום
היהודי?
בשנים האחרונות היחס בין אזרחות לנאמנות הולך ותופס מקום מרכזי בשיח החברתי והפוליטי בישראל. כך למשל, לאחרונה, העניין בא לידי ביטוי בסדרה של הצעות חוק שמטרתן להתנות זכויות הכרוכות באופן מסורתי באזרחות, בנאמנות למדינה. יוזמות החקיקה הדורשות הצהרה
על נאמנות לישראל כמדינה 'יהודית ודמוקרטית' משקפות תפיסה המבססת את הסולידריות החברתית בישראל על הזדהות עם הלאום היהודי. התפיסה העומדת בבסיס חוקים אלה רואה באזרחות ובנאמנות את שני הנדבכים שעליהם מבוססת מערכת היחסים בין האזרח למדינתו.
על פי תפיסה זו, מושג ה'נאמנות' מבטא את יחסו הנדרש של האזרח למדינה, כלומר חובותיו כלפיה, ואילו מושג ה'אזרחות' מבטא את זכויותיו של האזרח במדינה, כלומר חובותיה של המדינה כלפיו. מתנגדים ליוזמות החקיקה האלה טוענים מנגד כי התניית האזרחות בנאמנות היא דבר פסול מעיקרו מאחר שנאמנות היא עניין סובייקטיבי, נפשי ורגשי, והדרישה לנאמנות שאיננה כרוכה בציות לחוקים מסוימים היא ריקה מתוכן וחסרת משמעות.
בשיעור שלפניכם נבחן כמה משאלות היסוד הנוגעות ליחס שבין אזרחות לבין נאמנות. נשאל: מה כוללת נאמנות למדינה? האם נאמנות למדינה מחייבת את האזרח לפעולות ולמעשים מוגדרים ומסוימים? האם במדינת ישראל הדמוקרטית ניתן להתנות את האזרחות בנאמנות?
כפתיחה לשיעור נצפה בכתבה העוסקת בשחקני פוטבול אמריקניים שמסרבים לעמוד בזמן שירת ההמנון.
נקודות לדיון בעקבות הצפייה בסרטון:
אופיה של המדינה מושפע מהיחסים ששוררים בין השלטונות לבין האזרחים, ומן היחסים ששוררים בין כל פרט לבין הציבור בכללותו. מצד אחד, ישנה ציפייה שכל אדם יהיה נאמן לציבור, לשלטונות ולמוסדות המדינה. אולם מצד שני, ציפייה זו עשויה להתנגש עם ערכים כמו חופש הפרט, וזכותו של אדם לא להסכים עם רעיונות שמקובלים על מרבית האזרחים ועל השלטונות. בשיעור זה נדון במושג הנאמנות ונשאל מה צריך להיות מקורה במדינה דמוקרטית?
(מסכת אבות, פרק ג, משנה ב; פרק ב, משנה ג)
בימינו, מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית שבה חיים מיעוטים בני לאומים שאינם יהודים. מציאות זו הינה ייחודית וחריגה בהיסטוריה היהודית, שכן במשך מרבית השנים היהודים הם שחיו כמיעוט תחת שלטון זר ולעיתים עוין. בתקופתם של חכמי המשנה, היהודים שחיו בארץ
ישראל היו נתונים תחת השלטון הרומי.
בדומה למציאות של המיעוטים הלא־יהודים החיים במדינה יהודית, היהודים בתקופה זו התמודדו עם שאלת הנאמנות ליהדות מצד אחד, ומצד שני לחובת הנאמנות והציות לסמכותו של שלטון שערכיו זרים ליהדות. שתי המשניות שלפנינו עוסקות ביחס אל השלטון משתי נקודות
מבט. המשנה הראשונה מציגה דרישה להתפלל לשלומו של השלטון, ובתוך כך עוסקת בחשיבותו של השלטון עבור החברה ועבור האדם הפרטי. המשנה השנייה, לעומת זאת, מביעה יחס מסויג מהשלטון.
רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר:
הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת,
שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ,
אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ.
ביאור:
הֱוֵי מִתְפַּלֵּל – הֱיֶה מתפלל, ראוי להתפלל ולקוות לכך. בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת – למען שלומו, רווחתו ויציבותו של השלטון. שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ – שלולא היראה, בלי הפחד והציות לשלטון. איש אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ – כל אחד היה 'בולע' את השני. בני אדם היו פוגעים זה בזה.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר:
הֱווּ זְהִירִין בָּרָשׁוּת,
שֶׁאֵין מְקָרְבִין לוֹ לָאָדָם אֶלָּא לְצרֶךְ עַצְמָן.
נִרְאִין כְּאוֹהֲבִין בִּשְׁעַת הֲנָאָתָן,
וְאֵין עוֹמְדִין לוֹ לָאָדָם בִּשְׁעַת דָּחֳקוֹ.
ביאור:
הֱווּ זְהִירִין בָּרָשׁוּת – היו, עליכם להיות. להיזהר ולחשוד בשלטונות. שֶׁאֵין מְקָרְבִין לוֹ לָאָדָם – שהשליטים מאירים פנים לאדם. אֶלָּא לְצרֶךְ עַצְמָן – רק למען האינטרסים שלהם. נִרְאִין כְּאוֹהֲבִין בִּשְׁעַת הֲנָאָתָן – השליטים נראים כאילו הם אוהבים ומעריכים את האדם כאשר צומחת להם מכך טובת הנאה. וְאֵין עוֹמְדִין לוֹ לָאָדָם – אבל אינם תומכים באדם. בִּשְׁעַת דָּחֳקוֹ – בזמן שהוא במצוקה וזקוק לסיועם.
בשנת 2009 , ערב הבחירות לכנסת ה־ 18 , יצאה מפלגת ישראל ביתנו, בראשותו של אביגדור ליברמן, עם הסיסמה: "בלי נאמנות אין אזרחות". קמפיין הבחירות היה תגובה נגד גילויים של הזדהות אזרחים ערבים עם ארגוני הטרור הפלסטינים, והניב למפלגה הישג מרשים של 15 מנדטים.
דרישה זו להתנות את אזרחותם של אזרחי מדינת ישראל בנאמנות עורר חילוקי דעות סוערים.
לפניכם קטעים ממאמר ביקורת של הפרופסורים אבי שגיא וידידיה צבי שטרן על הכוונה להתנות את האזרחות בנאמנות.
מסדר הנאמנות חי וקיים. הוא משתלט על חיינו. הפתעת הבחירות האחרונות בשנת 2009 היא מפלגת "ישראל ביתנו", שחרתה על דגלה את הסיסמה "בלי נאמנות אין אזרחות".
[…] התניית האזרחות באמות מידה של נאמנות היא לא פחות מפאשיזם. השיח הדמוקרטי הליברלי קובע שאזרחות היא בלתי מותנית: מי שאיננו משלם חובו למדינה – אינו מתגייס, אינו משלם מיסים ואינו עומד בעת ניגון ההמנון – אזרחותו איננה נשללת. […] אזרחות איננה בגדר "שכר" או "עונש"; היא הבסיס הראשוני, יחידת היסוד, של האמנה המכוננת את המדינה והנותנת תוקף לחוקיה. ערבי ישראלי שנולד במדינת ישראל הוא אזרח מלא גם אם הוא איננו אוהב אותנו ואפילו חפץ בשינוי האופי היהודי של ההתארגנות המכונה "מדינת ישראל".
מדינות דמוקרטיות ליברליות אינן בוחנות את מוסריותו של אדם, את ערכיו ואת עולמו הפנימי. באופן דומה הן אינן רשאיות לחדור אל מתחם נאמנויותיו. בפני האזרחים – תהא נאמנותם אשר תהא – מוצבת דרישה אחת בלבד: ציות לכללי המשחק כפי שהם מתגלמים במערכות חוקיה. אסור למדינה לחדור למרחב האוטונומי של הפרט; אדרבה, היא אמורה להותיר מרחב זה פתוח כדי לאפשר את הריבוי האופייני לקיום האנושי.
סיכום בית המדרש
בשיעור זה עסקנו במושג הנאמנות. שאלנו מהי נאמנות, ובחנו את השאלה 'האם הנאמנות צריכה להיות תנאי לאזרחות?' לסיכום המקורות שקראתם, דונו בשאלה האם אתם מרגישים תחושה של נאמנות למדינה? באיזה הזדמנויות באה נאמנות זו לידי ביטוי? כיצד תרגישו אם תיאלצו להוכיח את נאמנותכם לשלטונות המדינה? האם תהיו מוכנים לעמוד במבחן שכזה?
פנו את הכיתה כך שיווצר חלל פתוח המאפשר מרחב של תנועה. חלקו את חלל הכיתה לשניים, וחצו אותו באמצעות קו. בקצה אחד הניחו שלט "מסכים/מה מאוד" ובקצה השני שלט "מתנגד/ת מאוד".
המורה תקרא/יקרא היגדים שונים ועבור כל היגד התלמידים יתבקשו לחשוב עד כמה הם מסכימים להיגד או מתנגדים לו ולהתמקם על הציר שבין "מסכים/מה מאוד" ל"מתנגד/ת מאוד" בהתאם לכך. ניתן להתמקם בקצה או בתווך שבין קו האמצע לקצה בהתאם למידת ההזדהות עם ההיגד. לאחר כל היגד, ניתן לבקש מהתלמידים לנמק את עמדתם ואף לנסות לשכנע את חבריהם מהעבר השני להחליף צד.
היגדים:
|
מאמר דעה