גיוון
אוֹת בְּאוֹת - דורשים שפה יהודית דמוקרטית

לוגו אות באותהשיעור בנושא יוון הוא חלק מיוזמת "אוֹת בְאוֹת" – דורשים שפה יהודית דמוקרטית. במסגרת היוזמה נכתב אוסף של שיעורי חינוך על מושגים לפי אותיות הא'-ב', כאשר כל מושג נדרש בשפה יהודית-דמוקרטית


  • להורדת מערך השיעור כקובץ PDF בפורמט מותאם לדפוס – לחצו כאן
    (ניתן להדפיס גם בשחור-לבן)
  • להורדת מערך השיעור כקובץ PDF בפורמט מותאם להקרנה על מסך בכיתה במהלך שיעור – לחצו כאן

מבוא

בכל קבוצה אנושית יש שוני בין הפרטים ובכל מדינה ישנן קבוצות וקהילות שונות שמקיימות תרבויות מגוונות. למרות זאת, ישנן מדינות שבהן מתקיימת אחידות רבה והן מורכבות ממעט קבוצות שונות או מקבוצה אחת דומיננטית מאוד ומיעוט או מיעוטים קטנים ב'שוליים', וישנן מדינות המורכבות מכמה קבוצות גדולות או מקבוצות רבות קטנות. לכאורה ריבוי וגיוון קבוצות וקהילות עשוי להחליש את החברה והמדינה, כיוון שקבוצות ותרבויות שונות הנאבקות על 'מקומן', מנסות להיות דומיננטיות ופוגעות בלכידות ובאחדות, ואולם, בהחלט סביר שמדינה שמתקיימת בה שונות רבה בין הקבוצות, יכולה לקיים חברה פלורליסטית, מגוונת, יצירתית וליברלית יותר, ומשום כך גם חזקה יותר.

כבר מעיון ראשוני ברור שמדינה שסועה וקרועה עומדת בפני סכנת התפצלות לכמה מדינות, כפי שכבר קרה במקרים רבים בעבר, כגון יוגוסלביה (שהתפצלה לחמש מדינות) וקפריסין (שהתחלקה לשתי מדינות). אולם מדינה שמצליחה להכיל בתוכה תרבויות שונות זוכה ליתרונות רבים. דוגמה טובה לכך היא ארצות הברית, שבנויה מחברה מגוונת, הכוללת מיעוטים וקבוצת מהגרים רבות המחזקות את חוסנה, גיוונה ועושרה התרבותי והכלכלי.

המושג 'שסע' מציין קו גבול חברתי החוצה את החברה ומפריד אותה למחנות שונים, שביניהם מתקיימים מתחים, מחלוקות וחיכוכים. כאשר בחברה דמוקרטית מתקיימות קבוצות והשקפות שונות אין הדבר מבטא בהכרח מציאות חברתית מקוטבת. השלמה עם שונות, אימוץ גישה סובלנית וכיבוד האחר – כל אלה יכולים לאפשר לחברה להכיל בתוכה שסעים שאינם הופכים עמוקים או רחבים מדי. אולם כאשר השסעים מתבטאים בחוסר סבלנות, במחלוקות ובמתחים והחברה אינה יכולה למתנם, השסעים הופכים לגורם המאיים על שלמותה ולכידותה של החברה ועל יציבותו של המשטר הדמוקרטי במדינה.

מדינת ישראל היא מדינת מהגרים המורכבת מ'קבוצות' שונות וקהילות מגוונות; קבוצות בעלות השתייכות לאומית, דתית, עדתית, מעמדית ופוליטית שונות. השוני, המתחים וניגודי האינטרסים בין הקבוצות עלולות לגרום לפיצולה, להיחלשותה ואף לקריעתה, אך במקביל הן עשויות להיות דווקא מקור לגמישות חשיבתית, יצירתיות, חוסן כלכלי וגיוון תרבותי.

בחששות וביתרונות הטמונים בגיוון, כמו גם במתח שבין הניסיון לשמר את השוני ובין הרצון לבנות אחידות, עוסק השיעור שלהלן.

פעילות פתיחה

התלמידים יכתבו על פתק את ארצות המוצא של הוריהם או הורי הוריהם או שלושה דורות אחורה. לאחר מכן יונחו הפתקים בערבוביה בסלסלה. העבירו את הסלסלה ביניכם וכל אחד בתורו ישלוף פתק ויקריא את הארצות הכתובות בו. תוכלו ליצור רשימה של כל הארצות על הלוח (משלב מסוים יהיו מן הסתם בעיקר חזרות על ארצות שהוקראו כבר).

כמה ארצות "נכנסו" למדינת ישראל? כמה ארצות "יושבות" עכשיו בכיתה?

  • במה אנחנו מאוד שונים זה מזה?
  • האם נהפכנו ל"תרבות אחת" או שאנחנו חברה "מגוונת"?

הזמנה לבית מדרש

האזינו לשיר "כתונת פסים" וקראו את מילות השיר (מילים: מאיר אריאל, לחן: ארקדי דוכין, ביצוע אומני ישראל):

  • במה עוסק השיר? האם מאיר אריאל, כותב המילים, רואה בחיוב או בשלילה את השוני בין הקהילות? האם היה מעדיף לוותר על הפסים או שהוא שמח על הימצאם?
  • כיצד אתם מבינים את השורות הבאות?מהם ה"פסים"? מדוע הם "נוגעים" ומאיימים? (בתשובתכם, תוכלו
    להיעזר בערך בוויקיפדיה על השיר.)

אוסף של קרעים

השיר "כתונת פסים" עוסק בחברה הישראלית, חברה שמורכבת מעולים מעשרות ארצות. למעשה, ישראל היא, כמעט כולה, מדינת מהגרים. בשנותיה הראשונות הייתה מדינת ישראל צעירה בשנים ו"ענייה". יחד עם זאת, קלטה המדינה מאות אלפי עולים מארצות שונות ומתרבויות מגוונות. את המאמץ לבנות במדינת ישראל הצעירה חברה חדשה ואחידה תיאר דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל, כך:

ברגע שהיהודי עולה מעיראק ארצה – הוא נעשה יהודי עיראקי, והדגש הוא על עיראק, וכשיהודי עיראקי ויהודי רומני נפגשים במחנה-עולים אחד או במעברה אחת, הם מרגישים קודם כל את ההבדל, המרחק, המחיצה שביניהם. אין הם יכולים לדבר איש אל רעהו, וכל הליכות-חייהם הן שונות. ליהודי הרומני שכנו הוא עיראקי, וליהודי העיראקי שכנו הוא רומני. והוא הדין תימני ופרסי ומרוקני.
אין זה ערב-רב – כי לא בנקל ולא במהרה מתערבים זה בזה, אלא זהו מפגש של שבטים שונים ורחוקים זה מזה; ואולי יותר נכון להגיד – אוסף של קרעים שאינם מתאחים, ושרק על ידי התקבצותם יחד בארץ מתגלים ההפרשים והתהומות שביניהם […].

בכור ההיתוך של אחווה יהודית ומשמעת צבאית יצורף בליל האדם הזורם מגלויות-ניכר, יזוקק ויטוהר מסיגיו הזרים הנפסדים, ימחקו המחיצות העדתיות, ותחושל אחדות נאמנה של אומה מחדשת נעוריה, יונקת מעבר עתיק יומין, גדול-עלילה ורב-מאבקים, נבנית ומתעלה בעבודה חלוצית ובת-חורין, נאזרת ברוח גבורה, עוז ותעצומות, וצמודה לחזון אחרית הימים שהגיעה תקופת ביצועו.דוד בן גוריון, "ייעוד וייחוד" – הרצאה על חינוך וצבא העם בפיקוד הגבוה של צה,ל, יט ניסן תש"י, 6.4.1950

  • מהי הבעיה שנוצרה, על פי בן גוריון, בעקבות העלייה הגדולה?
  • מה כוונתו בביטוי "אוסף של קרעים"? איזה איום מסתתר ב"שונות" הזו, לדעתכם?
  • ומה הפתרון לבעיה זו?
  • איך אתם מדמיינים "כור היתוך חברתי"?
  • על פי דבריו של בן גוריון, איך נראה העתיד במדינת ישראל?
  • כיום, כ-70 שנה אחרי הנאום הזה של בן גוריון, האם הדברים השתנו
    לדעתכם?

הסדר הישראלי החדש

לפניכם קטע מנאום אחר שנשא, כעבור 65 שנים, נשיא המדינה הנוכחי, ראובן (רובי) ריבלין:

החברה הישראלית משנה את פניה. אין מדובר בשינוי של מה בכך, אלא בתמורות שיעצבו מחדש את הזהות שלנו כ"ישראלים" וישפיעו עמוקות על הדרך שבה אנו מבינים את עצמנו ואת הבית הלאומי שלנו. מהשינוי הזה לא ניתן לברוח. התמורות הללו אולי יעוררו בחלקנו נוסטלגיה ל"ארץ ישראל הישנה והאהובה", אבל חוויית היחד, מול קומזיץ ישראלי מדומיין, מדורת השבט ההיא כבר לא תשוב.

"הסדר הישראלי החדש" הוא איננו נבואת זעם עתידנית – זוהי מציאות. החברה הישראלית מורכבת מארבעה מגזרים, ואם נרצה, ארבעה "שבטים" מרכזיים, שונים מהותית אלה מאלה, שילכו ויתקרבו זה אל זה בגודלם. לכל שבט – מדורת השבט התקשורתית שלו, העיתונים שהוא קורא, ערוצי הטלוויזיה שהוא צופה בהם. כך, לכל שבט גם ערים משלו: תל אביב היא עיר של שבט, כפי שאום אל פאחם היא עיר של שבט. כך גם אפרת ובני ברק מהוות כל אחת עיר של שבט אחר. במדינת ישראל, המערכות היסודיות המעצבות תודעה הן שבטיות ונפרדות, וכך גם כנראה יישארו.

"הסדר הישראלי החדש" דורש מאיתנו היום לעבור מהתפיסה המקובלת של רוב ומיעוט, לתפיסה חדשה של שותפות בין המגזרים השונים בחברה הישראלית.

אני מאמין, שישנם ארבעה יסודות שעליהם השותפות הזאת מוכרחה לעמוד. הראשון, הוא בתחושת הביטחון של כל מגזר. בכך שכניסה לשותפות הזאת, אינה כרוכה בוויתור על מרכיבי היסוד של זהותו.

היסוד השני, הוא האחריות המשותפת. כאשר אף שבט אינו מיעוט, אף צד לא יוכל להימלט מנשיאה באחריות לגורלה ועתידה של מדינת ישראל ולכלל החברה הישראלית.

היסוד השלישי הוא הוגנות ושוויון. כדי להבטיח את השותפות בינינו, יהיה עלינו להבטיח שאף אזרח אינו מופלה לרעה או לטובה.

היסוד הרביעי, רבותיי, והמאתגר מכולם, הוא יצירת הישראליות המשותפת.

הדרך לביסוסם של יסודות אלה עוד ארוכה וקשה, אבל אם נאמין שלא נגזר עלינו, אלא נועדנו לחיות יחד, נוכל לאתגר.

אני קורא היום לכולכם, התגייסו יחד איתי לאתגר. אני שותף של כל מי שמוכן לתת את חלקו במשימה הזאת. אני כאן לשירותכם, לשירותה של החברה הישראלית כולה. רק כך, יחד ובשותפות, נוכל לחדש תקווה ישראלית.
דברי נשיא המדינה בכנס הרצליה, לקראת שנה לכהונתו, 7.6.2015, כ' בסיון תשע"ה

שאלות לדיון:

  • מה האבחנה המרכזית של הנשיא ריבלין – במה שונה המציאות
    בישראל כיום מהעבר?
  • מדוע הוא מכנה את הקבוצות השונות בחברה "שבטים"?
  • הנשיא ריבלין מאמין שעל מנת שתהיה שותפות אמיתית בין ה"שבטים" נדרשים להתקיים "ארבעה יסודות". בידקו מהם והאם כולם או חלק מהם מתקיים? האם לא?
  • 65 שנים עברו בין נאומו של בן גוריון לזה של ריבלין – אילו שינויים
    חלו בחברה על פי ריבלין?
  • איפה הייתם מעדיפים לחיות, בחברה שבן גוריון ניסה לעצב או בחברה שריבלין מתאר?
  • מה בעצם מציע הנשיא ריבלין שיהיה פה בעוד שני דורות?

משימה

את הגישה של בן גוריון נהוג לכנות כור היתוך, ואילו הצעתו של ריבלין קרובה יותר ברוחה למה שמכונה רב תרבותיות. בידקו בוויקיפדיה מה המאפיינים של כל גישה ומהם החסרונות והיתרונות?

האם הייתם רוצים לגור במדינה שבה כולם "דומים מאוד"? הסבירו את עמדתכם? מהו היתרון ומהו החיסרון במדינה שכזו?


לכל אחד דעה משלו

במקור הבא ממדרש תנחומא, מצוטטת הלכה שלפיה יש לברך ברכה מיוחדת כשרואים המון של בני אדם. בהמשך מובא הסבר לברכה ולמורכבות האנושית המגוונת. ההסבר נשען על שיחה שמשה רבינו עם אלוהים, שיחה העוסקת במינוי יורש למשה, לאחר שימות:

[אדם הרואה] אוכלסין הרבה [המון] של בני אדם אומר: "ברוך חכם הרזים".

כשם שאין פרצופותיהם [של בני אדם] שוין [דומים] זה לזה – כך אין דעתם שוין זה לזה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעת בפני עצמו. […] תדע לך שהוא כן, [שהרי] משה [רבינו] מבקש מן הקדוש ברוך הוא בשעת מיתתו ואומר לפניו: "רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך דעתם של כל אחד ואחד ואין בשל [בין] בניך [שדעתם] דומה זה לזה, כשאני מסתלק מהן [עוזב אותם], בבקשה ממך! אם בקשת [אתה רוצה] למנות עליהם מנהיג [במקומי] – מנה עליהם אדם שיהא סובל לכל אחד ואחד לפי דעתו.מדרש תנחומא, פרשת פינחס, סימן י

שאלות לדיון

  • הטקסט ממדרש תנחומא רואה מצד אחד "ברכה" בגיוון (ואפילו
    מברך על כך את האל), ומצד שני מצטט את משה המתאר מישהו שידע לסבול את השוני והגיוון הזה. האם לדעתכם המדרש שקראתם בעד גיוון?
  • למה הגיוון הוא "סבל"?
  • מדוע, לפי המדרש, יש לברך על כך? האומנם יש בכך ברכה לדעתכם?
  • דמיינו שיחה בין שלושה: בעל המדרש, בן גוריון והנשיא ריבלין – במי יתמוך בעל המדרש, בנשיא או בראש הממשלה הראשון? (בשניהם? באף אחד?)
  • בדעתו של מי מהשלושה אתם תומכים?
  • האם דעתו של מישהו מהם מרגיזה אתכם? נמקו.

 


פעילות סיכום

אפשרות א

נסו ליצור (בבית או בכיתה בקבוצות) "קליפ" לשיר כתונת פסים (או לבית אחד בתוכו). שלבו בקליפ ביטויים, תמונות וקטעי סרטונים המשקפים את רוח השיר.

אפשרות ב

נסו למצוא בערוצי התקשורת ובמדיה החברתית אירוע מחאה או משבר של אחת מהקבוצות במדינת ישראל המרכיבות את ה"גיוון" שעסקנו בו. בידקו מה היה הרקע למשבר? האם נפתר המשבר וכיצד? האם לדעתכם יצוץ שוב ומתי? הציעו דרכים משלכם לפתרון המשבר.


רונית עיר שימאמר דעה

גיוון | רונית עיר שי

אני אוהבת גיוון ולא רק כתרופה נגד השעמום. גיוון בצבעים, צורות או ריחות מוסיף, כמובן, הרבה טעם לחיים. אבל האם זה נכון גם לגבי אמונות ודעות? האם לא כדאי שנסתפק בהעמקת הדעות שאנו מחזיקים בהן, בביסוסן ובבירורן אל מול אנשים שפחות או יותר חושבים כמונו? האם מגוון דעות על ידי מגוון אנשים לא עשוי להציף, לבלבל ולהסיט אותנו מבירור האמת שלנו?

המושג היהודי של "איפכא מסתברא" (מארמית: מסתבר ההיפך. דומה לביטוי הסלנגי "הפוך על הפוך"), אשר שזור בכל דף תלמוד כמעט, עשוי ללמד אותנו משהו עמוק על תפקיד הגיוון בבירור האמת. ככל שהאדם שאנו משוחחים איתו יחזיק בעמדות שונות משלנו, יהיה אחר מאיתנו, כך
נוכל לברר טוב יותר את הטעון בירור. מגוון הדעות מרחיב את אופק האפשרויות שלנו להסתכל על מה שחשבנו שהוא האמת, במבט רחב יותר יותר. באופן כזה – האמת רק יוצאת נשכרת. אבל יותר מכך, ככל שהדמיון המוסרי שלנו יכיל מגוון רחב יותר של אנשים, מכל הצבעים, המגדרים, הדתות והגזעים, כך נהפוך באמת לאנשים טובים יותר וצנועים יותר. נכיר בכך שיש אפשרויות רבות הכלולות במושג "אדם", ולא נחשוב שאנו או שכמותנו הם המודל הבלעדי או הטוב ביותר לכך. ככל שגובר הגיוון גוברת לא רק הסובלנות וההכלה אלא גם האכפתיות והחמלה, כי אחרי שנחשפנו לעומק לגיוון, לדעות שונות, וחיינו בין אנשים מגוונים, אנחנו מרגישים היטב שגם כל אותם "אחרים" הם בני אדם בעלי רגשות, רצונות ושאיפות כמונו. גיוון הוא התבלין הטוב ביותר לחינוך מוסרי.

הפתיחות למגוון אנשים, דעות, צורות חיים וכדומה היא, אם כן, חשובה מאוד, אך גם סכנה טמונה בצידה. שמא עודף פתיחות כזה יגרור לחוסר יכולת לנקוט עמדה או ייצור ספקנות קיומית באשר לערך של תרבותנו, דתנו או שאר הערכים שחשבנו שאנחנו מחזיקים בהם. לכן, דרושה כאן "תמימות שנייה" – עלינו להשיב לעצמינו את הביטחון באמיתות היסוד שלנו, אבל רק אחרי שנפתחנו למגוון אנשים ועמדות, אחרי שעברנו הרפתקה של רלטיביזם. האמת החדשה שלנו, שעברה בכור המצרף של הגיוון, תהיה בוודאי רחבה, שונה וטובה יותר.


ד"ר רונית עיר-שי היא עמיתת מחקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון שלום הרטמן ומרצה בתכנית ללימודי מגדר באונ' בר אילן.